השעה שש בבוקר, יום סגרירי, ואני מתכוננת לטיפול הראשון בבית
החולים. למרות שעוד לא ממש התאוששתי מהניתוח וכולי כאובה פיזית
ונפשית, אין ברירה, חייבים להתחיל ומהר. כך החליטו הרופאים.
צריך להתלבש ולפתע אני פורצת בבכי. זה דבר לא רגיל, מריקה
בוכה. מריקה זה שם חיבה מימי ילדותי, הרבה זמן לא בכיתי, אפילו
בתקופת השבי של בני והשנים הקשות לאחר מכן,כי ידעתי שאני חייבת
להיות חזקה כדי לכצע את תוכניותי. הפעם זה שונה, חזקה ואמיצה
כן, אך אינני המובילה את המאבק אלא הרופאים, ואני המרדנית,
צריכה להישמע להוראות ולהיות ילדה טובה. יתכן וזו הסיבה לפרץ
הדמעות הזולגות וחוסר יכולתי לעצור אותן, ואולי חוסר האונים
שאינני רגילה לו. אין מה לעשות, גם למריקה יש רגעים של חולשה.
אז אנא, תחזיקו אצבעות למריקה הקטנה ולמרים הגדולה. |
