הכל מתמוטת
ואני יחד עם הכל

אני עייפה. רוצה לישון ושהכל יעבור ויחזור שנה אחורה.

ואני מתאמצת שלא ליפול. עובדת ותורמת ונתרמת ואני לבד. ואולי
הלבד-לא-לבד הוא המעיק ביותר. ומשם הכל מתחיל ונגמר. החוסר
באדם אחר איתו לחלוק ולהתחלק בנטל, החוסר בחיבוק ובפירגון, של
אדם אחד בלבד. שלך.

ואתה תקוע שם. בחיים שלך. מתעטף בכל מיני חיבוקים ופרגונים שהם
לא אלו שאני הייתי נותנת לך. ואני שמדי פעם מנסה לחפש אותך
בדמויות אחרות וברגע הכי קריטי והכי אינטימי מגלה שזה לא אתה.
שאין שם את המילים שלך ולא נשמעים כמו שלך. כמו המילים שאתה
אמרת והליטופים שאתה ליטפת והפירגונים שאתה פירגנת. ובאותם
הרגעים ממש צצות הפגיעות שלך. החוסר רגישות לבקשות החוזרות
ונישנות שלי. המילים הקשות שכל פעם הטפת על דברים או אנשים שהם
לא אני ושאין לי יכולת לשנות את דרכם או התנהגותם.
ובאמצע כל זה החיים שממשיכים לי במסלולם. והמלחמות להישרדות
שכבר אין לי כוחות אליהן. והכאבים שלא מרפים בגוף ושרק כסף
יכול לשנות מרכיב זה בחיים שלי.

ובאמצע כל החיים האלה הטלפונים שלך. ההמתנות שלי אליהם.
והאוזניים שמתעוררות ומתחדדות, מתאמצות כדי לשמוע את המילים
שלא מגיעות. את המילים שרק פעם או פעמיים אמרת ואני כל כך
זקוקה להן. אותן המילים שאתה מקבל כמעט בכל שיחה בינינו. אותם
ביטויי געגועים.

והנה אני מסתובבת כמו אותה הכלבה שהסכמתי לקבל אלי בדיוק כפי
שרציתי אותך בחיים שלי. מחפשת ליטופים,  מתבכיינת בלבד היום
יומי ולהבדיל אלף הבדלות ממנה, אצלי שנינו הבאנו לעצמנו את
הלבד הזה.
ומכל מקום שאני אסתכל, שנינו רוצים אחד את השני כאן, ליד,
בליטופים המוכרים ובנשיקות המוכרות.
ומכל מקום שאני מסתכלת, ומכל זווית, אני מודעת לכוח שכל המילים
האלה מעניקות לך. אני גם מודעת שכשאתה לא לידי אני חזקה. אני
יודעת להתמודד עם כל המערבולות שאליהן מסיבה זו או אחרת נקלעת.
ואני לידך מורידה ראש. מתאימה את עצמי אליך. והכעס הכי גדול
הוא שאתה מנצל את הכוח הזה, במקום לדעת שזה כבוד ופירגון.
במקום לדעת שיש בהורדת ראש את כל האהבה שאי פעם חשתי כלפי אדם
שני. כאילו שזו אותה אהבה הראשונה.

זה רק מחזק אצלי, המילים האלה, הרגשות שצפים אצלי. אלה בדיוק
אותן רגשות של האהבה הראשונה.  בגיל 17, כששנתיים לפני הכרתי
את הבחור שבמשך שנים ליבי היה בחזקתו, למרות המרחק העצום שנוצר
עם העליה שלי ארצה. וכל הרגשות של רמאות צצות חזרה אחרי שהבטיח
לבוא אחרי ולא בא. ואני המתנתי שנים והחיים הלכו לי, טעות אחרי
טעות, בין זרועות שלא היו זרועותיו, בין מילים שנשמעו קרובות
מאוד לשלו אבל לא היו שלו.

בין הטעויות האלה יש לי את הדברים הכי מדהימים שקרו לי בתור
אישה, הילדים שלי. עם כל מהותם ועם כל הטעויות שלהם. הם שלי
ואני צרובה באישיותם.

הדמעות זולגות כרגע, אחרי השיחה בינינו ואחרי המילים האלה שכאן
מקועקעות. בין האהבה המטורפת ששורפת לי בלב כלפיך לבין הכעס
שהייתי רוצה שתתפוגג רק עם נשיקה אחת, ארוכה ומלאת אהבה כמו
האהבה שאני חשה לא פעם בקול שלך. והדמעות זולגות כרגע, לא ככלי
לרחמנות, לא כביטוי לחולשה. אלא כביטוי לראיה האמיתית
וההתוודאות שאני רק חצי בלעדיך. לא שלמה, עם החולשות והכוחות
הבלתי נלאות שיש בי כשאנחנו שני חצאים מאוחדים. כמו שני הדובים
האלה שחצי אצלי וחצי אצלך.

אני מזמינה אותך לשקול בכובד ראש את הרגשות שלך. אני זקוקה לך
על מנת להיות שלמה עם הכוחות שהאהבה שלך מעניקה לי. זאת האהבה
האמיתית שאני שלמה איתה.

שלך לתמיד,
אני