האדמה מכבידה עליי.
רוצה רק לשבת, לנוח, ללגום מעט את טעם החיים,
המר-מתוק הזה.
אבל לא -
אין זמן, חייבים לחצות את הדרך בקו הישר.
אתה סוטה קצת ימינה, שמאלה מעט,
מיד אתה לא כמו כולם,
שונה, מוזר.
כולם הולכים בדרך הישר.

ומי קבע אותה, את דרך הישר?!
מי החליט שכך מסע החיים שלנו יעבור,
שפה תוקם אבן,
שפה ייחצב בור.
מי החליט בשבילי שבגיל מסוים אחליט להתחתן,
ולא, אהיה שונה,
ואם כן?!
אם נהיה שונים, האם זה רע או מזיק?
אם נסטה טיפה ימינה, ונדלג על אבן,
או שניתקע קצת יותר זמן בתוך הבור?
מה ימנע ממנו להמשיך במסלול החיים המלא מלכודות הזה,
ומי בנה אותו?

אני מבחינה במבטים מזוויעים אם קצת סוטים לצדדים,
כל השאר, כמו סוסים מאולפים, לא רואים צדדים, רק ישר.
רק ללמוד לעבוד ורק אחר כך להיות מאושר.
למה לא להיות מאושר מהלמידה והעבודה?
למה חייבים לעבור את הדרך המכבידה?

אי אפשר לעצור בדרך הזו,
אפשר לצפות ברצים העוברים בה,
וללמוד מהם.
מהטעויות והלקחים.
את הדרך הזאת כולנו נעבור,
אבל מה שמשנה זה איך נגיע לקו הסיום,

פצועים בברכיים בגלל נפילות, או שמא מאושרים ללא פגע?

את הסוף הזה,
אין איש יודע.