אני חייב להגיד, רק כהקדמה - הסיפור לא מדבר עליי אלא על ילד
אחר שהמצאתי... סיפור דימיוני.

"היי, טום" שאל אותי ניר, "אתה מקנא בחברה החדשה שלי?"
נעלבתי. 'למה לי להתאהב בה?' חשבתי, האמת היא שזה היה נכון.
'טום, תתאפס על עצמך', גערתי בעצמי.
"ניר, אלף כול, תירגע, ודבר שני, אין סיכוי ש..." פתחתי.
"אין סיכוי ש... מה? חרק מגודל, כדאי שתחשוב טוב מאוד לפני
שאתם מוציא הגה!" לגלג ניר.
שכחתי להוסיף, שניר היה קצת גדול ממני.
אני בן 13, ולעומתי, ניר בן 14.
יש לו כבר אחת, אם אתם יודעים למה אני מתכוון, הוא פשוט רוצה
שאני אקנא, הדפוק הזה.
לא עניתי לו, לא רציתי להסתבך, שילגלג כמה שבא לו, כמו שאמא
תמיד אמרה: 'אם אומרים עליך דברים רעים, אל תסתבך, הרי אתה
יודע שהם לא נכונים, מה אכפת לך מה חושבים.' המשפט הזה לא היה
מזיק לניר, השוויצר הזה.
הלכתי הביתה.
מה לעשות, לא נגמרו הלימודים, אבל אני גדול. ושיכעסו עליי, אני
בוחר מה לעשות בחיים וזה מה שאני עושה.
"היי, קטנצ'יק", צעק אליי רון, החבר שלי שכבר בתיכון, בדרך.
"טום? טום? מה קורה? אצלכם לא נגמרו הלימודים," צעק אליי שוב
רון, "רון, אני יכול לבוא אליך?" שאלתי. "בשמחה", ענה רון.
פתאום לא התחשק לי ללכת הביתה, לא בא לי לשמוע שוב את הצעקות
של אמא.

כשהגענו לבית של רון בעטתי ברגלו של רון כדי להסב את תשומת לבו
(הוא דיבר עם חברים שלו). "מי זה הילד הזה?" שאל בחור אחד
שהבחין בי. "חבר שלי, יש לך בעיות?" שאל רון. "למה, מה תעשה
לי?" לגלג הבחור. כל השאר צעקו: "יש מכות, יש מכות, סכינים
וחרבות!" ו"יש מכות, יש מכות יאללה באלגן, סכינים, חרבות,
רימוני עשן!"

זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את רון מתקוטט.
יש לו הרבה ריבים אבל הפעם גם אני השתתפתי.
הבחור דחף בכוח את רון הצידה, רון נפל אחורה וראשו נחבט בדלת.
מעיניו של רון ירדו דמעות, הוא לא בכה כזה, בקול, רק הבחנתי
בדמעות שנצצו בעיניו.
כן, זה היה זה, ירד לו דם מהראש.
הבחור צחק בלגלוג הוא הוציא סכין.
זה היה תורי, זה פשוט היה ברור, גם אני בכיתי, בלי קול.
לא מכאב - נבהלתי; אני חייב להודות, זו הפעם הראשונה שאני רואה
סכין אמיתית, לא בסרטים.
הסתרתי את רון בגופי. רון נישק אותי ולחש: "רוץ הביתה, טום.
אתה יותר חשוב לי." זה ממש לא התחשק לי.
"זוז ילד!" צעק הבחור, "או שאתה רוצה להיות הבא בתור."
לא זזתי; רק כשהוא הניף את הסכין, ברחתי הצידה.

אין לי מה לומר. כנראה התעלפתי. התעוררתי פתאום, בשקט.
ראיתי את רון, מלא דם, וגם ראיתי את החבל שעטף אותי ולא נתן לי
לזוז.
כן, רון סילק אותם שוב, רון, הגיבור שלי.
"רון", לחשתי.
רון התכופף אליי, הסיר את הקשרים וניגב את דמעותיי בידו.
חייכתי. רון התיישב, נישק אותי בלחי לכמה דקות וליטף את שערי.
"אני מצטער," אמר.
הוא באמת הצטער. ראיתי את זה, הוא כמו אח שלי, אח יקר שלי.
הוא קיפל לי את המכנס, לקח נייר רטוב ופלסטר. הוא ניגב את דמי
בעזרת הנייר הרטוב והדביק לי שם את הפלסטר.

'הוא כל כך מתוק', חשבתי לעצמי, חבל שהוא לא יכול לעזור לי
בעניינים עם ניר.