כשנגיע למאדים, דבר ראשון שנעשה זה להתקשר לאימא, שלא תדאג.
אימא תצעק לכולם בסלון הוא הגיע הוא הגיע, ואחר-כך תשאל אם כבר
אכלתי. אימא, אני בדרכים כבר המון זמן, משהו קטן בטח אכלתי.
ומה עם הוופלות ששמתי לך בתיק? אימא, הוופלות נעלמו ישר אחרי
ההמראה, ומאז אני משייט בחלל הריק, אני והצוות שלי, ראש בראש,
רבים, צוחקים, משחקים שש-בש, מחליפים משמרות, זיכרונות של
זיונים ואהבות, וחולמים על מאדים. וכשנגיע, אחרי שנתקשר לאימא,
נפתח את הארנק ונתבונן בתמונה של הבחורה שלנו, שהזמן והצמצם
הקפיאו אותה בשבילנו, שתישאר ככה, חלקה ומצוירת.
אבל איך שנדרוך על האדמה הסלעית והאדומה, ונהיה ראשונים לצעוק
בפעם השנייה בהיסטוריה צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות, נתבלבל
ונרד ברגל שמאל מהחללית. כל החלומות, התקוות, האחריות, השליחות
הלאומית, כל הנאומים, הגיבושים, החוזק הנפשי, הכל הכל נעלם
כשנדרוך לראשונה בשממה האדומה הזאת. סוף היקום שמאלה. כל מה
שנראה לנגד עינינו זה סלעים. סלעים גדולים, סלעים קטנים, סלעים
אדומים וחומים. ובין הסלעים, קרקע עשויה אבנים קטנות ומעצבנות,
כאלה שמביאות את הפנצ'ר בלי שנרגיש. פתאום ניזכר שאולי שכחנו
את הגלגל-ספר אצל הרוסי בתחנה. פתאום החמצן שבמסכה ייעלם,
ונתחיל להשתעל, למצוא אוויר כדי לנשום כרגיל, ופיקות הברכיים
ירעדו, ונראה שחור בעיניים ונרצה להתעלף או למות או לשכב במיטה
של אימא עם כוס תה ומדחום, ובלי ללכת לבית-ספר. היד של אימא
בודקת לנו את המצח, ואנחנו מתאמצים להשתעל כדי לוודא שהיום
נישאר במיטה. אימא, אני לא מתכוון לצאת מהמיטה שלך, אני מוכן
אפילו לזרוק את אוסף האבנים שלי, שאמרת שלהכניס הביתה אבנים
מהחצר זה לא אוסף, ואני גם אעזור לך לנקות אבק איפה שאת לא
מגיעה, רק תני לי להתחפר בין הציפית לשמיכה, ולנשום לעצמי בשקט
את דפיקות הלב. אימא אימא תקשיבי, את יודעת, החלומות הכי טובים
שלי באים מהריח שלך על הכרית, וגם כשאת רחוקה במטבח אני יודע
שזה בשביל שהדייסה לא תידבק לסיר, ותהיה סמיכה כמו שאני אוהב.
כשנגיע למאדים, ונרד מהחללית, ונפסע בזהירות בין הסלעים
האדומים והחדים, ונבלע בעיניים את כל הכלום הזה, ברגע קטן של
חסד המבט שלנו ייתקל באבן קטנה, עקומה ומחייכת, ונדע בעומק
הבטן שנחזיק מעמד את כל הדרך חזרה, רק בכדי לראות את הפנים
שלה, כשתקרא בלב את החריטה שבאבן, אימא יש רק אחת. מאדים יחכה.