New Stage - Go To Main Page

רועי בלום
/
אש קטנה

היא הייתה ג'ינג'ית קטנה, כולם זכרו אותה כג'ינג'ית הקטנה, זאת
שבכל כיתה כולם היו קוראים לכל אחת בשם ורק לה היו שני שמות,
ג'ינג'ית או קטנה.

"הרחוב הזה מוכר לי מאיפה שהו, אני בטוח שהייתי בו פעם" דיבר
אל עצמו דורון מבלי לשים לב לעינים שעוקבות אחריו, "אין לי
מושג מאיפה אבל אני בטוח שהייתי ברחוב הזה פעם" אמר לעצמו
הבחור בין ה32 שהתקדם במרץ כלפי אחת החניות הישנות שברחוב,
"החנויות פה, ואולי העיצים, כן בטח זה העצים שמוכרים לי כל כך"
המשיך למלמל לעצמו, צועד בצעדים מהירים , בטוחים לתוך חנות
המשקאות החריפים.
הוא שמע עליה מחבר של חבר, סיפרו לו כי זאת החנות עם המשקעות
הכי טובים שרק יכולים להיות, ואמרו לו שאם הוא באמת יחפש הוא
ימצא שם את מה שרק הבעל בית מכין וזה באמת אגדה.
החנות מבפנים לא הרשימה אותו, נכון היו פה ושם כמה משקאות שהוא
לא הכיר אבל הרוב היה מה שהוא יכול להשיג בכל חנות משקאות
ממוצעת, ולחשוב שבשביל זה הוא נשלוש שעות בגשם, הוא כמעט
הסתובב וחריקה משכה את תשומת ליבו, ניראה היה שהבעלים יצא סוף
סוף מהמחבוא שלו, למעשה הוא כבר 15 דקות בתוך החנות ואין פה
נפש חיה ופתאום רעש קטן מהצד.

איש קטן התקדם לכיוונו, בהתחלה הוא חשב שזה ילד אבל מיד הוא
הבחין בפנים, האיש התקדם לכיוונו בחשד "מה אתה רוצה?" שאל בקול
צרצרני, "סגור היום" המשיך וסימן כלפי הדלת.
האיש נעצר מופתע כאשר הוא הבחין שדורון כלל לא זז ממקומו אלא
רק מביט בו, "מה קרה אף פעם לא ראית גמד?" שאל שוב בקול צרצרני
מסמן עם היד לדורון את כיוון היציאה.

דורון הביט בו לרגע ואז החל לגשת בשתיקה לכיוון הדלת.
לפתע ניפתחה הדלת בסערה, הגמד כמעט ועף לאחור כאשר ילדה זינקה
פנימה וחלפה בסערה ליד דורון שהתקדם לכיוון היציאה, דורון שלח
יד מהירה לכיוון הילדה ותפס ואותה בשניה האחרונה ביד לפני שהיא
חלפה על פניו, הוא רצה לומר שסגור היום ואז עזב את היד שלה
מופתע כאשר הבחין בעניים הירוקות הזועמות שמופנות אליו, לקח לו
שלוש שניות להבין כי לא מדובר בילדה אלא באישה נמוכת קומה , מי
יודע אולי אישתו של זה שסימן לו את הדרך החוצה, הוא התכוון
להתנצל אבל במקום זה יצא לו איזה מן גמגום נבוך והוא הפך כולו
לאדום בזמן שהיא לא הורידה ממנו את העינים.
הוא התכוון להמשיך לכיוון היציאה כאשר היא תפסה פתאום את היד
שלו "דורון?" פנתה לאליו בשאלה, הוא עצר את הגוף שלו והביט בה
מנסה לזהות, לא כל כך מצליח.
היא הבחינה וחייכה באכזבה, "טוב עברו כבר כמה שנים , ואתה כל
כך גדלת, רק אני נשארתי קטנה..."

הוא הבחין שהיא ממשיכה לדבר אבל הזיכרונות החלו לחלוף לו בראש
והעינים שלה הפכו יותר ויותר למוכרות, היא הייתה, הוא ניסה
להזכר איך קראו לה, "נו זאת מה.." לא הצליח, רק זיכרון אחד עלה
לו בראש "ג'ינג'ית" הוא פלט בסוף, היא השתתקה לרגע מרצף המלים
שזרמו במשך כל אותו הזמן מפיה בזמן שהוא שוב פלט את אותה המילה
"ג'נג'ית? " הפעם בחצי סימן שאלה, השיער שלה שכולם אהבו היה
שחור משחור, ורק הגבות הקטנות שלה רמזו מה היה הצבא הקודם שלו,
"אבל את.." הוא ניסה להמשיך אבל המילים נבלעו לו בתוך הפה
"איך.. כאילו.. אני לא מבין.. " המשיך לנסות להוציא משפטים
אולם כל משפט סיבך אותו עוד יותר עד שהוא הבחין בזה והשתתק.
היא חייכה לכיוונו שותקת נותנת לו להביט בה ונותנת לעצמה להביט
בו, היא זכרה אותו מהכית, הם היו אז שנייהם צעירים הוא לקראת
בר מיצווה, היא בגיל שהדברים מתחילים להשתנות, שנייהם סקרנים
אחד כלפי השני, היא זכרה שלא היה מדובר באהבה, אז אפילו על
רומן קצר לו חשבו, רק סקרנות של ילדים. אפילו היא לא הייתה
בטוחה כמה שנים עברו מאז שהיא לא ראתה אותו ועכשיו הוא.. הוא
כל כך יפה, חשבה לעצמה, אוי כמה שהוא חייכהלעצמה בפנים, גם אז
הוא היה יפה, היא זכרה איך כל הבנות היו מסתכלות עליו בהפסקות,
היא זכרה איך הוא מעולם לא הבחין בהן ורק הג'ינג'יות שלה היא
מה שלבסוף תפס אותו.

לפתע היא הפכה אדומה, היא הבחינה שכמעט באותו רגע גם הוא הפך
אדום, נראה היה ששנייהם נזכרו באותו הדבר, איך הוא ניגש אליה
ושאל אותה אז כמעט בטיבעיות, כאילו מותר לו הכל, ואיך היא ענתה
גם כן באותה הצורה מבלי להתבייש, מבלי להסמיק, מבלי להתרגש
אפילו קצת.
היא זכרה איך הם הלכו הצידה באותו היום והיא הראתה לו, בהתחלה
הוא לא האמין לה אבל אחר כך התחילה לרוץ השמועה, היא שנאה אותו
אז במשך חודשים, היא כמעט ועזבה את בית הספר אז בגלל שהוא סיפר
לחברים שלו, הוא מעולם לו הבין אז מה הוא עשה ואיך הוא פגע בה,
אפילו המורים שניסו להסביר לו לא הצליחו להחדיר לו לראש ראיך
הוא פגע בה, היא זכרה שהוא בה אליה כאילו להנצל אז, והיא ברחה
והוא רדף אחריה ובגלל שהיא הייתה כבר אז קטנה והוא היה יותר
גדול הוא הצליח לתפוס אותה, ואז הוא ניסה להסביר לה , והיא
צרחה ובכתה והוא פשוט לא הבין מה זה משנה ובכלל זה האמת מה
שהוא סיפר, הוא היה אז כל כך תמים, הוא לא הצליח אז להבין בשום
אופן שזה שהשערות ...  אפילו עכשיו היא הופכת לאדומה בכל פעם
שהיא חושבת על זה שהיא הראתה לו כי גם שם השערות שלה אדומות,
היא חייכה קצת לעצמה מביטה בו בזמן שחשבה שלמעשה שם זה המקום
היחיד שבו השער שלה עדיין אדום, אדום כמו אש הוא קרא לזה אז,
וכמעט מיד השתנה לה הכינוי בבית הספר מקטנה או מג'ינג'ית לאדום
כמומ אש, היו כאילו שקיצרו והיו אומרים רק אש אבל זה כבר לה לו
שינה דבר, הבנות התרחקו ממנה והבנים שהתקרבו היו מבקשים בכל
פעם את אותו הדבר , לראות את האש שלה, אפילו רק קצת, ממש טיפה,
היא הייתה צורחת אליהם ואז הולכת לבכות בצד בלי שאף אחד יראה,
בלי שאף אחד ידע, היא זכרה שהייתה תקופה פעם שבה היא אפילו
לקחה סכין והחלה לחתוך את השיער משם, היא החלה להזכר שוב איך
אימא שלה מצאה אותה בחדר שלה ספק גוזרת ספק חותכת את השיער
משם, ואיך אימא שלה כמעט והתעלפה במקום כאשר היא סיפרה לה למה
היא עושה את זה.

הזיכרונות החלו לרוץ במהירות כאשר שנייהם עדיין עמדו אחד מול
השניה, הוא מלמעלה היא מלמטה, היא מביטה כלפי מעלה הוא מביט
כלפי מטה, שנייהם חצי אדומים חצי מנסים  לומאר משהו ואז שותקים
ונזכרים בעוד משהו שהיה או שנידמה שהיה ושהזיכרון הדחיק במשך
שנים, הוא כבר ידע וזכר הכל כאילו זה היה לפני כמה דקות כאשר
הם ניפגשו כמה חודשים אחרי שהוא התנצל, כאשר היא החליטה להחזיר
לו באיזו שהיא מטבעה.
הוא ניזכר איך היא לקחה אותו בזמן שקולם ראו , ואיך היא סתם
דיברה איתו על שום דבר במשך 10 דקות ואז יצאה, הוא לא הבין למה
היא עשתה את זה עד למחרת כאשר הוא הגיע לכיתה, כמעט כולם
התחילו לגחף כאשר ראו אותו ולעשות תנועות עם הידיים, שהוא לא
הבין, הוא זכר איך הוא ניגש לרונן החבר הכי טוב שלו שכמעט מיד
התרחק ממנו, הוא לא הבין באותו יום מה קרה אבל אנשים הביטו בו
כמעט כל הזמן ודיברו עליו, הוא לא ידע מה הם אמרו אבל הוא
הרגיש שמשהו קורה פה, הוא זכר איך היא ניגשה אליו באותו היום
וניחמה אותו, הוא לא הבין בהתחלה על מה אבל פתאום זה קפץ לו
לראש בין המילים שלה והמלמולים של מי שליד, הוא זכר איך הוא
נעשה אז אדום בכיתה דבר שגרם לכך שיותר אנשים האמינו לה, הוא
זכר איך אפילו שהמורה בדיוק הגיע הוא ברח מהכיתה במהירות
בעינים דומעות, בורח כדי שלו יראו את ההדמעות, הוא לא הצליח
להבין למה היא שיקרה וסיפרה עליו סיפורים, הוא זכר שהתנצל
ושהוא מעולם לא שיקר, היה לה גם שם שיער אדום, הוא פשוט לא
הצליח להבין למה היא אמרה שיש לו הכי קטן שהיא ראתה בחיים שלה,
הוא זכר איך כמה ימים אחר כך באמצע הכיתה הוא פשוט הוציא אותו
מול כולם כדי להוכיח מה שיהיה צריך להוכיח ולרוע מזלו בדיוק
נכנסה המורה לכיתה, לא עזרו לו ההסברים וההורים שניסו, בבית
הספר הזה שוב הוא לא הופיע.

ועכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, היא עומדת מתחתיו, הוא עומד
מעליה, שנייהם אדומים נזכרים והאיש הקטן עומד ליד הדלת לא בטוח
בעצמו למה הם מחקים,"דליה, אולי תחליטי מה את רוצה, ותעזרי
ללקוח עם הוא כבר כאן" .

בהתחלה דורון לא הבין עם מי האיש מדבר ואז קפץ לו האסימון לראש
"דליה?" שאל לכיוונה, היא חייכה "כן" קטן ושקט היא השיבה.
"קוראים לך דליה" הוא שוב אמר הפעם לא כשאלה אלא כעובדה
שהצטברה לו בראש, "דליה קוראים לך" המשיך שוב.
היא המשיכה לשתוק בזמן שהאיש הקטן שליד הדלת התקרב אליהם, "כן
קוראים לבת שלי דליה, ואולי כאשר היא תתעורר  היא תוכל לעזור
לך." סיים והלך מאחורי אחת הדלתות בפינה כאשר הוא צועק "לפחות
תציעי לו משהו לשתות".

היא התחילה להתעשת והסתובבה עוזבת את העינים שלו לרגע. הוא גם
הסתובב לכיוון הדלת לא בטוח בעצמו, "אז אתה רוצה לשתות משהו?"
היא שאלה, ,זה יהיה נחמד" הוא הסתובב שוב לכיוונה.

כמה דקות אחר כך ישבו על שני כיסאות מלוכלכים ולידם שתיה חריפה
מהטובות ביותר שהוא אי פעם שתה לאחר כמה לגימות הוא חייך "נו
עדיין אדום שם למטה" היא הביטה בו גם כן אחרי כמה לגימות " ושם
עדיין קטן?"
הם הורמו כוסית נוספת והקישו אחת בשניה, "תאמת זה אף פעם לא
היה קטן" הוא השיב לה, "תאמת לא היה לי את האומץ לצבוע גם שם"
היא השיבה.
הוא הביט לתוך העינים הירוקות שלה ואז אמר בביטחון "אני לא
מאמין לך", היא נזכרת הוסיפה משלה "רוצה לראות" .
הוא בחיוך "כן".
היא גם כן בחיוך "אז תראה שוב את שלך"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/10/01 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה