הם נכנסו ל'לה פטיט', ארבעה גברים עם שקיות אפורות מתחת
לעיניים וכרסים של היי-טק ואישה שלא היה לה זמן לחפוף את השיער
לפני העבודה ולהגיע מספיק פעמים לחדר כושר כדי שיהיו תוצאות.
המלצרית הגישה להם תפריטים והם הביטו במבט עייף ופלטו את שתי
השאלות הקבועות: "מה מרק היום?" ו"מה מנת היום?" והיא ענתה
"מרק בצל וקיש כרישה וקיש פטריות ובצל" והם דקלמו את ההזמנות
שלהם: "מרק בצל ולא לשכוח להביא קרוטונים, סטייק סלמון עם פירה
ומים מינרלים ובסוף קפה הפוך חזק".
הייתה להם מסגרת של זמן שצריך להלביש עליה שיחה ורצוי לא
בנושאי עבודה, כי זאת ההפסקה שלהם, אז רועי שאל את לירן אם יש
התקדמות עם הדירה ולירן אמר שהם ראו אתמול כמה דירות ברעננה,
אבל אף אחת לא ממש מתאימה וצריך לקנות מהר כי הדולר עומד לעלות
ואז גיל, שעד עכשיו לא טרח לתרום לשיחה, זרק שהנגיד עומד
להוריד את הריבית ואז גם הריבית למשכנתאות תרד ולירן שאל את
אורן "ומה אתכם?" והתכוון אם גם אורן ומורן עומדים לקנות דירה,
אבל אורן ענה לו "פרה, פרה", שמה שזה אומר זה שקודם צריך לעבור
לגור ביחד ואז להתחתן ואז לקנות דירה במודיעין ואורן  רק לפני
חודש עבר לגור יחד. בגלל שהם מיצו את נושא הדירות, הם עברו
לדבר על התהליכים והשינויים בחברה ולירן אמר, שהישיבות באגים
מאוד לא יעילות והשאר חשבו שהוא אומר את כי זה ביום חמישי בערב
וממש לא בא לו להישאר. אף אחד לא אמר כלום, כי הוא היה מאוד
מכובד - העובד הראשון של החברה, שגויס ישירות ע"י המנכ"ל, והוא
לא הבין איך זה שהם לא מזדהים איתו. האישה אמרה שאפרופו
שינויים בחברה, היא דיברה עם שרון, שאולי במקום עוגיות, יקנו
גבינות וירקות ולחם אחיד ורועי אמר ש"למה לחם אחיד - אם כבר אז
לחם בריאות", ואורן אמר שממילא חצי מהעובדים כבר מביאים וכולם
ידעו שהוא מתכוון לרוסים שמחזיקים במקרר לחם חי, גבינות
ונקניקים ואורן אמר לאישה: "הנה, את רואה איך רתמת אותם
לתהליך?" וכולם ישר חשבו על לירן, שהביא לחברה את ה"לרתום
לתהליך", שזה מושג שהוא למד בסדנה, שבה הוא מצא את האור ומאז
שהוא מצא, הוא מגיע לעבודה מאוחר ויוצא מוקדם, כי הוא עובד
במצוינות ומבקש מכולם שיגידו לו מה לא בסדר בו, אבל לאף אחד לא
נעים, בגלל ההיררכיה, וכולם מרגישים שהוא התחרפן, אבל לאף אחד
לא נעים להגיד. כשהמלצרית מביאה את הקפה ההפוך, כל אחד מהם שם
תלוש סגול וארבעה שקלים טיפ והם קמים ואז יש רגע שבו כל אחד
מתייחד עם המחשבות שיש לו בראש.
אחרי זה הם חזרו למשרד שהיה משרד של קיוביקים אפורים ושקט של
בית קברות. כל אחד הלך לקיוביק שלו להתחפר בבדידות ובחרדות
הספציפיות לו וגם לגלוש ב-YNET כדי לראות מה התעדכן בחדשות.
זה היה חודש וחצי לפני ה-Review השנתי שזה בעצם מעין דיון שכר
סודי, שאסור לספר לאחרים מה סוכם בו, כי בהיי-טק עובדים לפי
שיטת "הפרד ומשול". זה היה בסך-הכול מקום עבודה אבל כולם
הרגישו שזה הרבה יותר מזה, בעיקר בגלל שהם היו מבלים בו הרבה
שעות. הסיבות לכך היו מגוונות. חלק עשו את זה כי לא היה להם
טוב בבית וחלק עשו את זה כי הם לא ידעו לעשות שום דבר אחר, אבל
בעיקר הם עשו את זה כי זה נתן להם זהות ועשה אותם לחלק ממשהו
מאוד חשוב - חברת היי-טק שצריכה להוציא גרסה בזמן.
באותו יום, האישה, מארוחת הצהריים עם ארבעת הגברים, ועם השיער
שאף פעם לא מספיק מסודר והגוף שאפשר היה להפיק ממנו יותר עם
כמה שיעורי פילאטיס בשבוע ופחות עוגיות וקפה במשרד, נשארה
לעבוד עד נורא מאוחר. היא הרגישה מלאת חיוניות וחשבה על
המיילים שהיא שולחת ואיך כל מי שהיא שולחת לו מייל יראה עד
איזה שעה מאוחרת היא נשארה בעבודה. כשהיא חזרה הביתה היה כבר
חצות. נתיבי איילון היו ריקים והיא שמעה באוטו את ה-CD של
השירים המתורגמים של אהוד מנור בפעם האלף בערך, אבל בגלל שאף
אחד לא ידע אז לא היה לה אכפת. כשהיא הגיעה סופסוף הביתה, היא
עדיין הייתה מלאה באדרנלין וגם קצת רעבה (איכשהו היא התאפקה לא
לאכול מהפיצה עם פפרוני שהזמינו ב-21:00 לעבודה), אבל בגלל
שהיא הרגישה מלאת חיוניות היא חתכה לעצמה רק פלפל אדום, פלפל
ירוק ושני מלפפונים ואכלה את זה עם 2 כפות של קוטג'.
הבית שלה היה בית שומם, כלומר, בית שגרים בו אנשים שנמצאים כל
היום מחוץ לבית. היא רצתה לישון, אבל היא לא יכלה. כל מיני
משימות מהעבודה עדיין ריצדו לה בראש כמו זיקוקים ביום
העצמאות.
היא רצתה להתקשר למישהו, אבל לא היה לה למי כי כל החברים שלה
כבר מזמן ישנו את שנתם והיא הרגישה שהיא פספסה את הרכבת.
למרות הכל היא הייתה מאושרת. היא הרגישה שהיא עמדה במשימה
והצליחה לצלוח את היום הזה על כל תלאותיו מבלי לירות למישהו
בראש.
בסוף היא הצליחה להירדם, אבל זה היה רק אחרי שהיא קראה את "אדם
בן כלב" של יורם קניוק.
בבוקר, כשהיא נהגה בפקקים של איילון, היא חשבה על זה שהיא
צריכה ללכת לעדכן את הבוס שלה, שרצה להיות המנכ"ל, בנוגע
לביצוע המשימות של אתמול והיא ידעה שהוא שוב יאשים אותה בחוסר
יעילות ובגלל ההגנות הרופפות שלה אחרי 14 שעות עבודה (אתמול)
וארבע שעות שינה, המוח העייף שלה לא יצליח לחלץ אותה והיא
תתפרץ עליו. הוא יגיד לה "תמיד יש לך סיפורים למה לא הספקתם",
והיא תגיד לו שכולם אתמול נשארו מעל 12 שעות, אבל היו עיכובים
שלא תלויים בה, כי אי אפשר היה להתקין את הגרסה החדשה ואז הוא
יגיד ש"אם היא הייתה מנהלת את הזמן שלה יותר נכון אז העבודה לא
הייתה מתעכבת", והיא תגיד לו שיש מגבלות פיזיקליות בחיים למשל
העובדה, שיש רק 24 שעות ביממה ושאדם סביר (וגם לא סביר) לא
יכול לעבוד כל יום 14 שעות ושיש לה עוד מחויבויות בחיים, שהן
אפילו יותר חשובות מהעבודה, כגון החיים עצמם, ושהיא בסך-הכול
מנסה לשרוד ושהיא יודעת שלאף אחד שם לא אכפת אם מחר היא שוב
תישאר בעבודה המון שעות ואחר-כך תעשה תאונה בדרך הביתה ותמות
או יותר גרוע - תאבד כושר עבודה, ואז אף אחד שם לא יבוא
להלוויה שלה (בעצם עדיף שלא יבואו - מי בכלל רוצה לראות אותם
שם?), ושאם במקרה היא לא תמות אבל תהיה נכה, אז זאת תהיה בעיה
שלה ורק שלה ואז כשהאיש, שרוצה להיות "המנכ"ל", הפך בדימיון
שלה לרוצח המונים, היא הגיעה סופסוף לעבודה. הייתה לה הרגשה
עמומה, שהיא לא צריכה להגיד היום לבוס שלה מה היא חושבת, אלא
יותר לשמור על פאסון, כלומר, לדבר אליו בטון שטירונים מדברים
למפקד שלהם בצבא או של משרת שמדבר לאדונו או פשוט לנתק מגע ולא
לדבר בכלל, שזאת תמיד הייתה צורת השיחה המועדפת עליה.
בעשר בבוקר כל העובדים כבר הגיעו למשרד וכולם יכלו להרגיש
באוויר שזה יהיה יום ארוך. היה צריך להוציא את הגרסה ללקוחות
עד סוף השבוע ובשביל זה היה צריך להשלים את הפיתוח עוד באותו
יום, כדי שיהיה מספיק זמן ל-QA לבדוק.
האיש שרצה להיות מנכ"ל ישב במשרד שלו שהיה משרד ממש ולא
קיוביקל. הוא רצה מאד שה-CFO בארה"ב ימנה אותו למנכ"ל של הסניף
בישראל וזה בערך כל מה שהוא רצה בחודשים האחרונים. בגלל זה הוא
היה מגיע הביתה מאוחר לאחר שהבן שלו כבר הלך לישון ואומר לעצמו
שהוא עובד מאוד קשה כדי שלילד יהיו חיים טובים. ב-Review לפני
שנה ה-CFO אמר לו שיחסי האנוש שלו טעוני שיפור והוא ידע שהוא
צריך לשפר אותם אבל לא ידע איך חוץ מלדבר בנימוס לעובדים שלו,
אבל גם אז הוא לא הצליח להסתיר את הטון המזלזל, שהיה טבוע בקול
שלו. וגם הייתה האישה הזאת, שתמיד באה אליו בתלונות וגם כשהיא
אומרת לו "זה לא תלונה" אז זה נשמע ומרגיש כמו תלונה וכמו
האשמה שהוא לא בסדר ואז הוא לא מצליח לדבר אליה יפה ומתפרץ ואז
כולם מתנפלים עליו ואומרים לו שהוא לא בסדר.
באותו היום היו אמורים להגיע שני עובדים זמניים לצוות של האישה
המתלוננת. היא הייתה עצבנית כי היא ידעה שהיא תצטרך להושיב
אותם לעבוד ליד המסכים שעושים כאבי ראש ואחרי 5 דקות הם ישאלו
אותה אם אפשר להחליף את המסכים והעובדים הקבועים שלה יסתכלו
עליה, מחכים לשמוע את התשובה, והיא תרגיש כמו תמיד את חוסר
האונים ואת הזעם משתלטים עליה, כי האיש שרוצה להיות מנכ"ל לא
חושב שהמסכים פגומים ולה אין סמכות לאשר לקנות חדשים.
היא רצתה להגיד לו שאם המסכים בסדר בעיניו, אז שיחליף אותם
במסכים שלו ויראה דוגמה אישית, אבל היא ידעה שזה חוצפה להגיד
את זה בייחוד ש"דוגמה אישית" זה מונח שמת לפני הרבה שנים.
אם העובדים שיגיעו יהיו חלשים, אז הם יתרגלו לעבוד עם המסכים
המרצדים ולא יתלוננו כדי שלא תהיה עילה לפטר אותם ובגלל
שהעובדים שאמורים להגיע הם זמניים, אז מעצם זה הם חלשים ואין
סיכוי שהם יתלוננו יותר מדי, אלא פשוט יתרגלו למה שיש גם אם זה
עושה כאבי ראש.
ב-11:00 שני העובדים החדשים הגיעו. האישה הראתה להם את מקומות
הישיבה שלהם והסבירה להם על אופי העבודה והם חשבו שהיא מאוד
נחמדה ושיש להם מזל שהיא הבוסית שלהם.
ב-11:30 הם התיישבו במקומות שלהם וב-11:35 הם התקשרו אליה כדי
לשאול אם אפשר להחליף את המסכים. היא אמרה להם שתבדוק וידעה
ששוב היא נכנסת למבוי סתום, אבל לא היה לה שום דבר יותר טוב
להגיד להם.
ב-15:00 הייתה ישיבה של כל הצוות שלה עם האיש שרוצה להיות
מנכ"ל בקשר להכנות שצריך לעשות כדי להוציא את הגרסה. אחד
העובדים הקבועים דיבר ואמר שאולי אפשר להחליף את המסכים ושהוא
לא מבין "למה יש אפליה בין הפיתוח ל-QA ולפיתוח קונים איזה
מסכים שהם רוצים ול-QA לא מוכנים להחליף את המסכים". ועוד הוא
אמר שזה עניין בריאותי והוא הצליח להגיד את זה בצורה מגייסת
בלי שזה יישמע כביקורת אישית על האיש שרוצה להיות מנכ"ל וכל
העובדים האחרים שהיו בישיבה תמכו בו והאישה התאפקה לא להגיד
כלום, כי היא ידעה שמה שהיא לא תגיד וכמה שהיא תשתדל, בסוף זה
תמיד ייצא להוסיף שמן למדורה, והאיש שרצה להיות מנכ"ל אמר שאין
שום אפליה ושהצוות יעשה רשימה של מסכים שצריך וכל שאר הציוד
שנדרש והוא ישלח לו.
אחרי הישיבה האישה ישבה מיד עם הצוות כדי להכין רשימה כי צריך
להכות על הברזל בעודו חם ושלחה אותה במייל לבוס.
ביום שלישי היא לקחה חופש ונסעה לבית יצחק לבקר את ענת, שהייתה
חברת ילדות שלה. היא חיכתה ליום הזה כמו אוויר לנשימה גם משום
המפגש עם החברה וגם משום חוסר המפגש עם העבודה. ענת הייתה
נשואה ואימא לגוני, שהייתה הילדה הכי חמודה בעולם. היא הביאה
לגוני מתקן שמפריח בועות סבון והפריחה לה בועות בחצר וגוני
רדפה אחרי הבועות וניסתה לתפוס אותן. אחר כך היא באה והתרפקה
עליה ועוררה בה כמיהה עצומה לילד, כזו שרק נשים מעל גיל 30
יכולות להרגיש, ואהבה עצומה לגוני. בערב לפני, היא אמרה
לעובדים שלה שניתן להשיג אותה בפלאפון, אבל שקט חשוד השתרר
מכיוון הפלאפון במשך כל היום. היא הרגישה שזה שקט שלפני הסערה,
שהרי תמיד מתקשרים אליה, גם כשהיא בחופש, ואיך זה שפתאום לא
נזקקים לה. כשהיא חזרה בערב הביתה, היא בדקה את האי-מיילים,
אבל לא היה שם שום אי-מייל שיכול לעדכן אותה על מה שהיה בעבודה
באותו יום. למחרת היא באה לעבודה ראשונה, כי הסקרנות כמעט הרגה
אותה בלילה וראתה את הכיור שהיה מלא בכלים. היא רצתה לעשות
לעצמה קפה, אבל לא הייתה אף כפית נקייה כי שרון עוד פעם שכחה
להזמין כפיות חד פעמיות. היא שטפה כמה כפיות ואז ראתה גופות של
ג'וקים שהתאבדו ליד מכונת הקפה והיא חשבה אם לקחת מגבת נייר
מהמתקן ולהביא אותם לקבורה בפח, אבל בגלל שעוד לא עברו שבועיים
מאז שהמלאי של המגבות נגמר, לא היו במשרד חדשות והיא החליטה
שאין סיבה שתרחיק לשירותים, כדי לקחת נייר טואלט.
כשהיא הכינה קפה, נכנסו למטבח שני מתכנתים רוסיים שלא אמרו לה
שלום והיא התלבטה בינה לבין עצמה אם להגיד להם בוקר טוב או
פשוט להתעלם מהם. במקומות עבודה היא בדרך כלל הרגישה כמו
אנתרופולוגית כי תמיד נראה לה שכולם לובשים תחפושת של מימד אחד
מ-09:00 עד 18:00 ומשילים אותה כשהם חוזרים הביתה, אבל בחברה
הזאת היא הרגישה יותר כמו זואולוגית וזה בגלל התרנגולות בלול.
מסתבר שתרנגולות מנקרות בפצעים אחת של השנייה רק כשהן נמצאות
בשטח סגור כמו לול ואנשים זה סוג של תרנגולות, ובעבודה הזאת
כשהם היו רואים מישהו יותר חלש ובייחוד אם היו לו פצעים, הם
היו מנקרים בפצע כמו שתרנגולים עושים, עד שהוא היה שותת דם,
ולהיות אישה בחברת היי-טק זה סוג של פצע שלא מחלים, למרות שלא
קוראים לזה ככה והם היו מחפשים את הפצעים כדי לנקר למרות שרוב
הזמן הפצעים שלה היו מכוסים ואולי כולם מנסים לנקר בכולם כי
ככה זה בהיי-טק ובפוליטיקה וככה זה היה בגטו ובמחנות ובכל מקום
שיש לו מרחב מחיה מוגדר שזה בעצם כל מקום כמעט.
ואז, בדיוק כשהיא כבר לא ידעה להחליט אם החרדה שלה נובעת ממשהו
שקרה במציאות או מהעולם הפנימי הכאוטי שלה ואם היא שונאת את
העבודה או רק את רוב העובדים בארגון או גם וגם, הגיעו העובדים
שלה וסיפרו לה את הסיפור.
אז זהו, שהאיש שרצה להיות מנכ"ל קנה סופסוף ל-QA מסכים, אבל
אלו היו מסכי שפופרת ולא LCD, מסכים הכי זולים שניתן למצוא
באינטרנט והמסכים הגיעו אתמול ואחרי שהעובדים שלה חיברו אותם
למחשבים וראו כמה האיכות שלהם ירודה, הם החליטו "שאם זה מה
שהוא קונה לנו אז לא צריך" והחזירו את המסכים לקופסאות הקרטון
הגדולות שהיה כתוב עליהם CTX שזה השם של היצרן בסין ואמרו
לשרון שהיא יכולה להחזיר אותם לחנות.
האיש שרצה להיות מנכ"ל התעצבן כי הוא הרגיש שכולם נגדו - גם
ה-QA וגם המתכנתים הלא רוסיים וגם כמובן האישה המתלוננת שתמיד
מסיתה את כולם נגדו ותמיד יש לה על כל דבר מה להגיד והוא בכלל
לא מצליח להבין אותה ואיך כשהוא לקח אותה לעבודה היא עשתה עליו
כזה רושם טוב עם התואר הראשון והשני שלה. הוא בסך-הכול רצה
להיראות מנהל טוב בעיני ארה"ב ולחסוך כסף לחברה או לפחות לא
לבזבז הרבה והוא עשה את זה בדרך היחידה שהוא מכיר, שזה לדפוק
את החלשים בדיוק כמו שהמדינה שלו עושה ושר האוצר וכל מי שיכול.
היא שקלה אם ללכת לאיש שרצה להיות מנכ"ל ולדבר איתו ולנסות
לשכנע אותו ללכת לקראת העובדים שלה אבל היא ידעה שאין לה איך,
כי היא עוד לא יודעת איך לדבר איתו, למרות שהתייעצה עם מיטב
הפסיכולוגים בארץ ובעולם.
ואולי היא פשוט לא מתאימה. לא מתאימה לעולם הדורסני של ההיי-טק
ולמלך מת יחי המלך ולהרגשה שהיא גננת בגן של ילדים מפגרים
מגודלים עם קשיים בתקשורת בין אישית ולגרסאות שאף פעם לא
יוצאות בזמן וללוחות הזמנים הלא ריאליים ולהרגשת השייכות
המדומה ושכאילו סומכים עליך ואתה לא צריך להחתים כרטיס אבל אתה
כן חייב להיות המון שעות בעבודה כל יום, למה זה כל כך
טריוויאלי לכולם הוויתור הזה ורק היא מרגישה מנוצלת, אבל
בסך-הכול היא ידעה שהיא כבר עשתה את הוויתור הזה, כי היא רצתה
להשתייך ל'חבר'ה הטובים' והחבר'ה הטובים היו עכשיו בהיי-טק, כי
זאת הייתה האופנה בשנים האחרונות והם היו הקטר הכלכלי ובזכותם
הייצוא גדל וגם יתרות המט"ח. והיה לה חשוב מאוד להיות חשובה
בעיני האנשים האלו, שלא חשובים לה בכלל, אבל מצד שני היו גם
המשכורת והאוטו והתלושים לארוחות צהריים והיא ידעה שהיא לא
יכולה לעזוב את זה, כי איפה יש היום עבודות נורמליות ואולי היא
לא תמצא שום דבר אחר ואולי זאת היא ולא הם ועוד ארוחת צהריים
עם האנשים האלו שכאילו מנהלים שיחה אבל בעצם לא מדברים על כלום
והיא כמוהם והיא חשבה אולי ללכת לאיש שרצה להיות מנכ"ל ולהגיד
שהיא עוזבת ואז אולי הוא ייזכר כמה היא חשובה, אבל אולי ירווח
לו בלעדיה, כי הוא שונא אותה או לפחות לא סובל, אבל היא לא
העזה להיות בלי עבודה, כי איכשהו היה לה חשוב להרגיש עבד, כי
עבד לפחות שייך למישהו והיא לא ואיך מעבירים את הימים בלי
עבודה ומתי כבר ייגמר היום הזה ואפשר יהיה ללכת הביתה.
זה היה כבר 13:00 כשלירן אמר שהם הולכים למסעדת גבינות ואם היא
רוצה לבוא וכשהיא התקרבה למעלית אחרי שהיא עשתה פיפי, היא ראתה
שהאיש שרוצה להיות מנכ"ל בא איתם לאוכל וזה עלול לגוון את
נושאי השיחה בארוחה, כי לאיש שרוצה להיות מנכ"ל תמיד יש
סיפורים שמתחילים ב"ההורים של מיה" ואיך הם מצליחים, ההורים של
אשתו, ואיזו דירה גדולה יש להם בניו יורק ואיך לסבא של מיה היה
שכל לקנות מגרשים ברעננה כשזה עוד לא היה שווה כלום ואימא של
מיה תמיד מוצאת את השיפוצניקים הכי זולים, ואבא שלה קונה חברות
בזול ומוכר ביוקר כמו ריצ'ארד גיר ב"אישה יפה".
בשש היה מספיק מאוחר כדי שאפשר יהיה ללכת בלי שזה ייראה יותר
מדי מוקדם וזה גם היה יום רגוע יחסית. היא הרגישה כמו אסירה
נמלטת כשהיא נכנסה לאוטו והעבירה לגלגל"ץ. לא היו כמעט פקקים
אז היא הגיעה מהר וישר התיישבה ליד המחשב ולחצה על הלינק
שמוביל לאתר עם התמונות של גוני. היא התקשרה לענת וביקשה לדבר
עם גוני ואמרה לה: "את יודעת מי אוהב אותך הכי בעולם?" וגוני
אמרה: "כן, את", ולרגע היא הייתה מאושרת עד שהגיע היום שלמחרת.