שונאת שאתה שותק.
שונאת שאתה לא מתייחס.
שונאת שאתה מתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי.
שונאת שאתה מנפנף אותי ליד חברים.
שונאת שאתה אומר דברים חסרי טאקט.
שונאת שאתה לא מבין כלום מהחיים שלך.
שונאת שאתה כל כך נאיבי.
שונאת שאתה מעצבן.
שונאת שאתה מתעצבן.
שונאת שאתה גורם לי לבכות.
שונאת שאתה מכאיב לי, עמוק בפנים.
שונאת שאין לך מושג שאתה עושה את זה.
שונאת שהקשר הזה כל כך קשה.
שונאת שאנחנו צריכים להתחבא.
שונאת לדבר איתך כשאני בבית, ולפחד מהמשפחה שלי כל כך, עד שהלב
שלי דופק בטירוף.
שונאת שאני זאת שצריכה לרדוף אחריך, כי לך כל כך קשה.
שונאת שאני זאת שמתגעגעת יותר, או לפחות ככה אתה גורם לי
להרגיש.
שונאת שאני זאת שמסוגלת לבטא את הרגשות שלה במילים.
שונאת שכל דבר שקשור אליך משפיע לי על המצברוח. לכל היום.
שונאת את איך שאתה מתנהג כשהן בסביבה.
שונאת אותן, כל כך כל כך כל כך.
שונאת את איך שאתה מנשק אותי, כל כך ברכות.
שונאת את איך שאתה מחבק אותי חזק חזק.
שונאת שזה קורה לעתים רחוקות, ואני כל כך מתגעגעת למגע שלך.
שונאת את איך שאתה מעביר את ידך עלי, בצורה עדינה, כאילו מפחד
שאני אשבר.
שונאת את איך שאתה נרתע מזה, בגלל הנסיבות.
שונאת שהצלצול מגיע, ואנחנו לא מצליחים להפרד.
שונאת שבדיוק שעה אחר כך, אני שוב לא קיימת. כי הן שם.
שונאת שהן בכל מקום.
שונאת שאני צריכה לסבול בגלל זה.

אבל הכי הכי אני שונאת -
את איך שאני אוהבת אותך. באמת באמת. בכל כולי. בלי סוף.