אנשים יורדים למרתף זכרונותיהם
כדי להשיק כוסית עם כאבם.
הם באים ביחידות
מגיפים דלתותיהם
כדי שאיש לא ישמע את בכיים.

בין הבקבוקים המשתבחים עם השנים
שוכבים להם בשקט,
עטויים ברשת עכביש ערירי:
בקבוקי האהבה, המוות, והאכזבה -  
אטומים בפקקי שעם שפשו בהם קמטים.
ואין פיתוחי פרחים לתפארת,
רק טעמם של זיכרונות מרירים או מתוקים.

עם השנים אנשים לומדים לסגור בקבוקים
ולקבור אותם עמוק
בתוך השקט של עצמם.
אך גם בקבוקים,
כמו אדוות,
שבים לחוף
כדי לנקום דמם.

הכרתי פעם איש
שנהג לשבור את בקבוקיו
ולדרוך על הזכוכיות
כדי לחוש את דמו הבוער -
כמהה בכאביו.
היו שאמרו שלא היו לא פקקים
והיו שכינו אותו מטורף
ורק אני מדי פעם עוצר
וחש את זכוכיות נפשי
נפגשות בשאריותיו.


                           (12/3/1996, בין חורף לאביב)