עומדת מול המראה הצרה בחדר, מורידה שיכבה אחר שיכבה. וכל שיכבה
נושאת עימה זכרונות והיסטוריה. כל פריט נקשר לבן אדם שאהבתי,
לתקופה שעברתי, למי שהייתי. ואחרי שכמעט כל השכבות ירדו אני
נשארת כמעט ערומה מול המראה הצרה. לגופי נושק כה מעט בד וכה
הרבה אוויר.
כל אחד שעבר השאיר עימו שיכבה אחרת, בעלת צורה צבע ומרקם משלו.
אני מקרבת את הבד ויכולה להרגיש אותו, אדי ריח אחרונים
שמתגנבים אלי.
והיו שאהבתי והיו שאהבו אותי אך לא השאירו לי שום שיכבה. שום
זיכרון ממשי. שום חפץ לאחוז בו, שום זיכרון להתעטף בו ולהרגיש
איך היו בליבי.
והמראה צרה מלהכיל את כל שכבותיי.

אני מורידה מעלי את שכבות הבגדים והחפצים שעוטפים אותי ונשארת
בגפי. ואלה שהכי קרובים אלי, אלה שהכי קשה לי להוריד או אלה
שאני משתוקקת לשים מעלי אלו דווקא אלו שכבר אינם נוגעים בי.
שאני איני יכולה להושיט יד ולגעת בהם.

בשכבות האחרונות הרעד מתגבר. הקור חודר. הפחד מחלחל. בסוף אני
אשאר ערומה לבדי ללא שום שכבות מעלי.

והקור יהיה האחרון שבבעיותיי.