לאה ברץ / אני |
מארג מלים יפות של משוררים שאהבה.
שמה עיניה בפוך צבעי אדמה,
המכסים כתמי עלבון, מלים שבקשו להאמר.
עדויה מחרזת,
ענברי מלים שנס ליחן.
מסרבת להורידה מעל צוארה,
יודעת,
כי כך יתגלה מחשף צוארה
לבן,
ריק,
מבקש לו
עדי אחר.
אצעדות וצמידים
מרשרשים על ידיה,
צליליהם ריקים וחלולים
כמטבעות בקפסא ריקה.
היא מהדסת ברחוב החמלה
עטיה במיטב מחלצותיה,
ראשה גא וזקוף.
לבה ריק!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|