פגעת בי, שיקרת לי, דחית אותי וזרקת אותי כמו נייר משומש.
הרגשתי כמו כלב, כמו חתול רחוב, אם הייתי פרח אז להגיד לי
שנבלתי לא יהיה בדיוק, זה לא היה מסביר את ההרגשה. ברחתי לעולם
אחר של כאבים ופחדים, בכיתי לתוך כרית מרבית הימים, ואז אפילו
הכרית לא יכלה יותר, זעקה וצעקה היא, כמו בכי של מפלצת איומה.
בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות, ואז בכיתי עוד, אבל בלי דמעות.
הרגשתי אבוד, נופל, הולך לאיבוד, רציתי להתאבד אבל הפחד לא נתן
היד רעדה והאצבע לא לחצה, קפצתי מבניין, אבל הכאב לא עזר, את
הבעיה לא פתר. המשכתי לבכות. אפילו הדמעות המעטות שמדי פעם
זולגות כבר לא רצו איתי יותר לחיות. חודשים חלפו והדמעות כבר
עברו. לאט לאט בא לו הכעס כמו ברק ורעם בסערה, כמו אש בארץ
אבודה, הרחיק את כולם, השמיד לי את העולם. מי שעוד נשאר אחרי
הדיכאון והכעס ברח למקום נשכח. נשארתי לבד, בדד, ללא כל מחסה
מהגשם הגואה, ואז ראיתי את האור. אור זורח, סהר קטן של מולד
הירח. נגמרו הדמעות, לא נותרו עוד כאבים, ובלעדייך לא הייתי
מכיר ברגעים היפים של החיים.
אז למרות כל העצב, הכעס והמלחמה, אני פה בשביל לומר לך מילה
אחת קטנה וחשובה, אני פה בשביל לומר לך תודה. תודה על שפגעת
בי, כי בלעדייך לא הייתי מוצא את האושר והשמחה שבאה אחרי כל
מלחמה, אחרי כל אובדן.