תמונה רביעית:
[בסמטה חשוכה]
לאה: חצי שעה אני מחכה לך.
ראובן: טוב, לקח לי זמן להגיע ועד ששכנעתי את שפרה.
לאה: גם כן, השפרה הזאת שלך.
ראובן: אל תדברי לי על השפרה ואני לא אזכיר לך את בני.
לאה: אל תשאל מה היה לי איתו עכשיו.
ראובן: מה כבר קרה?
לאה: בשביל מה אני אמרתי לך לבוא, כמו שאני חוזרת מהקניות אני
נכנסת לבית והבית מלא בריח של ספריי של שירותים, הייתי בטוחה
שהג'ורה עלתה אלינו הביתה, אבל אז נזכרתי שהיא נסעה עם המשפחה
שלה לאימא שלה בדימונה. לפתע אני רואה את בני לבוש חגיגי מה
שגם הפתיע אותי, כי הפעם האחרונה שהוא התלבש חגיגי זה בחתונה
שלנו אפילו בבר מצווה של אייל הוא בא בפיג'מה, על השולחן היו
פרחים מהמכולת של חיים, אתה יודע זה שמוכר את הפרחים בעשר שקל
כי הוא קוטף אותם מהכפר הדרוזי הקרוב, לצד הואזה של אימא שלי
עם הפרחים עמד לו בקבוק יין של קידוש שבת(מתחילה לצחוק).
זה לא להאמין עד כמה שהגבר הזה לא רומנטי, אני תחילה לא מבינה
מה פשר כל החגיגה הזאת ומסתבר שאני ובני נשואים כבר 22 שנה.
ראובן: כל הכבוד שאת זוכרת.
לאה: האמת היא שכחתי מזמן, אך איכשהו שבני שהתאריך היחיד שהוא
זוכר הוא מתי פג תוקפו של החלב במקרר, זכר את המאורע, אפילו
בבר מצווה של אייל הוא שכח לקום ביום שבת בבוקר, איך שלא יהיה
ברגע שהוא מזכיר את המילה נישואים שלצערי הרב קשורה אליי
ואליו, לקחתי את הרגליים שלי וברחתי משם.
ראובן: והוא לא אמר כלום?
לאה: לא יודעת אני ברחתי משם.
ראובן: נו?
- לאה מתקרבת אל ראובן בתאווה.
לאה: מה נו? אני הייתי חייבת לראות אותך, אני לא יכולתי יותר
עם הריח של השירותים שהיה בבית שאפילו כל הפרחה של בני מריחה
יותר טוב מהספריי הזה, רציתי לראות אותך להיזכר ברגעים שהייתי
מגיעה אליך הביתה כששפרה הייתה הולכת לעשות גבות אצל
הקוסמטיקאית למטה ואתה היית מבשם את הבית בריח שכאשר הייתי
מגיעה הביתה הייתי חולמת על הריח הזה ומדמיינת אותך שם ונוגע
בי כמו שבני מעולם לא נגע בי, והיית קונה לי פרחים בזר ענק
שאתה לא יודע איפה מתחיל ואיפה הוא נגמר ושמפניה קרה ופינוקים
מפה ועד להודעה חדשה.
ראובן: זה מה שחסר לך?
לאה: גבר (צועקת) זה מה שחסר לי בבית, גבר כאשר אני חוזרת
מהעבודה הוא מקבל אותי בזרועות פתוחות ולא משאיר אותי להירקב
לבד בבית להכין לו משהו לאכול, לנקות, לשטוף, להכין קפה, להיות
לו לעבד ולא להרגיש מלכה, לא להרגיש קיימת, וככה זה, להרגיש
כלום ולא להרגיש נאהבת, ואתה השלמת אותי.
ראובן: אז למה התחתנת עם בני?
לאה: תודה שהזכרת,זה היה מזמן...
ראובן: לפני 22 שנה...
לאה: כן, 22 שנה של בזבוז זמן, 22 שנה שאת מתחילה להתרגל
לשגרת חיים בין הכביסה של הילדים לבין הכביסה של התחתונים
המסריחות שלו, בלי לאהוב, בלי לנשום, בלי להרגיש שיש לי את
הזכות בתור עצם היותי אנושית לקום בבוקר ולהרגיש.
ראובן: ואיתי?
לאה: איתך ראובן, איתך זה הכול איתך זה החיים, כנראה שבעשרים
ושתיים שנה האחרונות אני נרדמתי ואתה הערת בי את כל התשוקות את
כל הפנטזיות שאותן הייתי חולמת בלילה לצידו של בני, הפנטזיות
על הגבר שיעיר אותי בבוקר עם נשיקה, ויגרום לי לחייך כמו
שמעולם לא חייכתי.
- ראובן מתקרב אל לאה ונותן לה נשיקה.
- הוא מסתכל עליה בעיניים ולוקח אותה אל מחוץ לבמה.
                         -חושך-