"יש לזה רעש כמו של מים", היא אמרה.
"למה?" שאלתי.
"להתאהבות", היא ענתה.
אני לא שומע כלום. תמיד זה קורה לי. משהו אצלי בחוש השמיעה
דפוק. כנראה שזה בתדר נמוך, כי רעש של כעס או פרידה אני שומע
היטב. המשיכה היא לזמזם את "הרעש" כביכול ששמעה, ואני המשכתי
להסתכל בשעמום אל השמים. נדמה לי ששמעתי את עצמי חושב על הבית.
מין צליל עמום, עולה ויורד. כמו של האזעקה במלחמת המפרץ, רק
יותר שקט ואיטי. סתם, חשבתי, בטח רק הד של רגש שהיה פעם ועכשיו
איננו.
המשכנו ללכת. באמצע הדרך קניתי לה גלידה ברעש... זאת אומרת,
בטעם וניל. שמעתי אותה מלקקת את הגלידה מלמטה למעלה וחזרה ולא
יכולתי שלא לשמוע 'אותו' מתחיל לשיר את השיר האהוב עליו
(ועלי).
הגענו לביתה. היא רצתה שנעלה לקפה אבל אמרתי לה שבדיוק שמעתי
שיש פקקים באיילון וכבר מאוחר ואני צריך לעבוד מחר.
הסתובבתי ופניתי לחניה. תוך כדי הליכה שמעתי לפתע מים זורמים.
כמו אלפי טיפות שקופות וגדולות נופלות מגובה רב וניתזות על
האדמה.
התאהבות? עברה בי צמרמורת חדה.
הסתובבתי שוב וראיתי אותה בוכה.