[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה דניאל
/
ההשקעה והשקיעה

"שתהיה לך שנה טובה" , הוא חייך ונכנס לאוטו, התניע מבלי
להמתין שהרכב יסתגל למצב החדש, ונסע, משאיר אחריו שובל עפר
מהול בפיסות היסטוריה.
איחלתי לו בליבי שנה טובה מסוג אחר, נדיב קצת פחות.

הכל התחיל כשנכנסתי לשיעור על חייזרים, אומנם במערכת השעות הוא
הוגדר קצת אחרת, "האנתרופולגיה ביקום השלישי" , כך הוא נקרא.
בפועל שהייה בכיתה משמעותה כצפייה באחד הפרקים (הפחות
מוצלחים...) של תיקים באפלה.
מכיוון שגם ככה כבר איחרתי, ונכנסתי לכיתה כרוח סערה, לא רציתי
לעורר תשומת לב, והתיישבתי בקצה הכיתה בשאיפה שהמרחק מהמרצה
יעניק לי את האפשרות להסתגל לשכונה החדשה...
התיישבתי וקיללתי את פיליפ סטארק על כך שלא נבחר לעצב את כסאות
הסטודנט הבלתי יעילים לאדם מפוזר כמוני.
הנחתי את הפיילוט על בלוק הכתיבה, וקפצתי מכסאי יחד עם כל
שכניי החדשים לשמע נפילת הפאלם שלי בקול חבטה על מרצפות השיש
הלא מעוצב של הכיתה.
סליחה, מלמלתי והורדתי את הראש לרצפה, מזל שכוח המשיכה הפיל את
הפאלם למטה, מה שחסך ממני את מבטה הנוקב של המרצה.
כשהרמתי את הראש התנגשו מבטינו, כן, כמו שכל הסופרים-תסריטאים
אוהבים לומר, אבל זו הייתה המציאות שלי, זה באמת קרה.
3 שנים שלמדנו באותו מוסד (אקדמי), משום מה הבחירה המשותפת הזו
באותו מוסד לימודי מעולם לא גרמה לשיתוף פעולה נוסף מעבר לזה.

חייכתי אליו  במבוכה קלה, "את תמיד עושה רעשים כאלו"?
"משתדלת, לא תמיד זה מצליח לי כמו היום"
הוא חייך אליי בחזרה, ולפני ששפתיו חזרו למקומן הוא כבר היה
שקוע בכתיבת תורת המרצה.

מעולם לא ייחסתי לו חשיבות, אומנם היינו באותה שנה, אך למיטב
זכרוני לא היו לנו יותר מקורס משותף אחד במהלך התואר, וגם זה
בספק.
אבל אי אפשר להגיד שלא ראיתי אותו, לא ולא, לא ניתן לשכוח את
קולקציות הבגדים המגוונות שלו. הוא זה שהעניק את הצביון
האומנותי למקצוע האפור שלנו...
תמיד תהיתי ביני לבין עצמי אם הוא כבר רשם פטנטים על השילובים
המחרידים שלו...
היה לו גם שם של מוזר, אבל בגלל שאנחנו בתחום הפסיכולוגיה
המוזרות שלו לא כל כך בלטה כי הרי בסופו של דבר רק הפסיכים
הולכים ללמוד מדעי ההתנהגות.
בסוף השיעור כבר לא יכולתי לשתוק וניצלתי את ההזדמנות של השיחה
הקטנטנה שלנו לאחר תקרית הפאלם ואמרתי:
"תגיד לי, העיוורון צבעים שלך הוא מולד או נרכש?"
הוא הסתכל עליי והחל לצחוק.
"את תמיד נותנת ביקורת לאנשים ,או שרק לי יש את הכבוד?"
"תמיד," אמרתי, "אל תחמיא לעצמך".
"תגידי - לכולם את כזו נדיבה?"
"כלפייך אני עדיין בשלב הקמצנות", עניתי, "אבל חכה, אולי יתמזל
מזלך ואני אהיה יותר נדיבה"
חייכנו זה לזו וחלפתי על פניו.
מוזר- חמוד הרהרתי ביני לבין עצמי, ותהיתי איך אפשר לצאת עם
גבר כזה למקומות ציבוריים.

את השנה הראשונה של הלימודים העברתי בהתעלמות די מופגנת ממה
שנקרא "חבריי לספסל הלימודים" , על שום כסא של בר לא הייתי
מושיבה אותם.
היה לי את זיו, ולא הייתי צריכה יותר מזה, הוא היה שלי והוא
אהב אותי כמו שאף אחד לא אחר לא אהב אותי לפניו. כל רגע איתו
היה חוויה אינסופית בשבילי, והוא לא היה מושלם, הוא היה רחוק
מלהיות כזה, אבל הוא אהב אותי והיה לנו כיף וטוב ביחד, וזה כל
כך הרבה.
אהבתי להעביר את סופי השבוע בחברתו, שנאתי את הפרידות במוצאי
שבת / ראשון בבוקר כשכל אחד הולך לדרכו. כל כך רציתי להשאיר
חלק ממנו לשאת איתי במהלך הימים עד לפגישה הבאה.
זיו, כמוני, גם היה בשנת הלימודים הראשונה אך באוניברסיטה אחרת
והיה לו קשה.
או או כמה שהוא התבכיין, ואני כמו בחורה מטומטמת תמיד הייתי
שם לנחם ולעודד, ובמקום להגיד תודה הייתי צריכה לסתום את הפה.
בתקופת המבחנים כשקיבלתי 100 מבלי להתאמץ כמעט לא יכולתי לבוא
ולספר לו , כי הוא היה מנסה לחרוש למבחנים והיה נכשל ואילו
אני, במקום ללמוד הייתי איתו ועודדתי אותו למבחנים שלו!
לא ראיתי אף אחד חוץ מזיו.

לכן השיחה הקטנה שלי ועם שותפי לקורס הייתה בגדר סמול טוק בלבד
מבחינתי, אבל בדיעבד  אני עדיין זוכרת הבהובים קלים של מנורה,
בלב, לא בראש.
לאחר אותה תקרית, אני לא יודעת עם או בלי קשר אליה, התחלתי
למצוא את עצמי מפגינה נוכחות בקורס ויושבת בסוף הכיתה.
מדי פעם, לפני או אחרי השיעור החלפנו מספר משפטים, אך לא מעבר
לכך, לא ייחסתי לו חשיבות יתרה, הוא היה סתם עוד אחד. מדי פעם
גם ניסיתי לשוחח עמו במהלך השיעור, לא היו לי שום כוונות מעבר
להפגת השעמום, אבל הוא תמיד היסה אותי, אומנם בחיוך אבל בכל
זאת השתיק.
וכך המשיכה השנה...
לקראת סוף הסמסטר נכנסתי להיסטריה קלה -  ידעתי שאפשר לסמוך
עליו , הרי הוא תמיד השתיק אותי כי הוא רצה להקשיב, אז זה הזמן
לקבל את התמורה... גם שתיקה שווה משהו...
פניתי אליו באחת ההפסקות, הוא כמובן השיב בחיוב (חנאג' חנאג'
אבל לא מאלו שיגידו "שכל השנה סיכמתי ואת... הוא תמיד יכל
להשתמש התירוץ של "לא תביני את הכתב שלי" מה שהיה נכון בהחלט )

"בואי לספרייה בסוף היום, ואני אתן לך לצלם את הקלסר שלי"
עיקמתי את פרצופי בעוויה של גועל, "את מרגישה טוב", הוא אמר?
"אלרגיה קלה לחרשנים וסיכומים" עניתי והוא צחק.
מאוחר יותר עניינו אותי נושאים רבים - הכל חוץ מהקלסר.
במהלך היום הייתי עסוקה בלאסוף צילומי סיכומים ממקצועות
אחרים.

הטלפון מזיו תפס אותי במהלך ויכוח על מכונת הצילום (סוף סמסטר
כבר אמרתי?!), תמיד שמחתי לראות את שמו על הצג, וגם הפעם.
כששאלתי מה קורה ולפני שהספקתי לומר שאני קצת לחוצה, הוא הקדים
אותי ואמר שהוא נורא מצטער, הוא יודע שזה לא מתחשב מצידו, הוא
עוזב את הלימודים וטס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
מוגבל או לא?!
מה??? אתה רציני? מתי???
"אני מתכוון לטוס בסוף השבוע הקרוב "
"רגע, מה עם המבחנים?"
"אני לא מסיים את הסמסטר, ממילא לא אעבור שום מבחן, ואני לא
מתכוון להמשיך בתחום, אז חבל על הזמן"
"רגע , ומה איתי??? ככה אתה זורק אותי, מתי החלטת ? ממתי אתה
יודע שאתה טס? מתי לקחת את ההחלטה? מי עוד יודע על זה?"
בכיתי, צעקתי שום דבר לא עזר, הוא החליט.  
התנפלתי עליו בשאלות ולפני שהוא הספיק לענות כבר ניתקתי את
מכשיר הטלפון.
זה לא ייתכן מלמלתי לעצמי.
מה, אני כזאת אטומה?! הוא זומם תוכניות ואני לא ערה להן? הרי
ברור שזה התבשל בראשו מזמן, ואני, אני הרי תמיד שם בשבילו
לעודד אותו ולתמוך בו, לא מספרת על הצרות שלי, כי גם ככה קשה
לו, וזאת התמורה שאני מקבלת?!
בדקתי את הנייד שלי, הייתי כל כך כעוסה ופגועה, לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי.

את השעות הבאות העברתי ברחבת הדשא שבקדמת הבניין, הייתי פקעת
עצבים, ידעתי שעוד מריבה אחת על מכונת הצילום תוציא ממני
אלימות, שמי יודע באיזו כותרת בעיתון היא תגמר, אז העדפתי לשבת
עם עצמי ועם השמיים.
לאחר שחיסלתי את חבילת הסיגריות ואספתי תגובות זהות מכל החברות
(בקצרה: מניאק ובן זונה היו מוטיבים מובילים...) החלטתי
שלהתפדלע זו לא הדרך, ואת המבחנים שלי אני לא אדפוק בגלל
שהאדון מפסיק ללמוד.
כבר היה מאוחר אז פניתי לעבר הספרייה, הייתי צריכה לעשות טרייד
אין של סיכומיים - להחזיר / לקחת.... ליאור כבר חיכה ברחבת
הכניסה,
"את מהמאחרות, אה?" חייך אליי.
או שהייתי מכוערת מתמיד, או שבאמת נראיתי אומללה.
הוא הסתכל לעברי, מעט המום, ואז התקדם.
הוא התקדם לעברי ופשוט התמוטטתי עליו, חיכיתי שיכרוך את
זרועותיו עליי, וכשהוא עשה את זה, זה היה לי כל כך מובן מאליו.

"אני מצטערת", מלמלתי בקול חנוק.
"כן, אני יודע, זה לא אני זאת את."
חייכתי אליו, פעולה ששכחתי איך מבצעים במשך השעות האחרונות.
הכל בסדר? הוא שאל? מעט בחשש, מפחד להכנס לטריטוריה שלא שלו.
"ליאור, זה לא אתה, זה אתם, העם שלכם, אתם הגברים, אבל זה לא
אישי, זה נגד כולכם".
אז סיפרתי לו,

וככה התחיל הקטע עם ליאור.
חשבתי שהפעם אני אדע לשמור על עצמי, וגם היו לי נתוני פתיחה
טובים - בכל זאת הפעם אני מפתחת קשר עם סטודנט לפסיכולוגיה, אז
אם רגישות היא אינה תכונה מולדת, הרי שסביר להניח שבמהלך
הקורסים בפסיכולוגיה היא תהפך לתכונה נרכשת.
ושוב נפלתי באותה מלכודת אכזרית - נתתי יותר מדי וקיבלתי פחות
מדי.


בנות יקרות - אם אתן חושבות שהאביר הרגיש יושב לו אי שם
בפקולטה לפסיכולוגיה הרי שטעות בידיכן - נכון יש לו ליותר
מודעות, והוא יותר רגיש - אבל רק לעצמו!
תעשו את החשבון הפשוט שלכן, מה עדיף - גבר עם מודעות ורגישות
מטורפת לעצמו, או שמא גבר חסר מודעות בכלל, ביני לבין עצמי אני
עדיין לא יודעת מה יותר מזעזע, בעיניי שתי האפשרויות גרועות
באותה מידה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשחברה שלי עזבה
אותי, חשבתי שמת
העולם.
כשנפל הHD של
במה ונמחקו
יצירותי, כבר
שקלתי התאבדות.

אחד מבכה את מר
גורלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/06 21:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה דניאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה