היה היה 'אני' אשר ביקש לעוף בחייו, להיות חופשי כמו ציפור
דרור, להיות צמוד רק לצווי לבו ותשוקותיו. קשה היה ל'אני'
להבין שחלות עליו מגבלות בהיותו נשוי למערכת, למימסד ולאשתו.
"מדוע אינני יכול להיות ציפור דרור, משהו דפוק איתי?" שאל
'אני' את עצמו, ולא הבין שאולי איננו אחראי לכל הסיטואציות
שבחייו וקיים גם הגורל.
היה היתה 'אהובתי' שרק ביקשה להיות בעלת יכולת לאהוב גבר ללא
גבול וללא מגבלת זמן, בהיותה מאשימה עצמה בהרס עצמי של מערכות
יחסיה באיבן מבלי לדעת איזה שד שולט על חייה ולא מאפשר לה
להנות מאהבה לאורך זמן, ובעצם כבר שכחה טעמה של אורגזמה לפני
שנים רבות.
יום אחד נפגשו 'אני' ו'אהובתי' במגרש משחקי האהבה של האינטרנט,
שם קיוו שניהם למצוא מענה למשאלות לבם.
'אני' היה משגר מסריו בשיריו ו'אהובתי' החלה להגיב - הן
באימייל והן בשיר, ואז 'אני' החל מגיב על תגובה, אפילו עם
הקדשה... שאל אותה:
"רוצה לעוף עמי אל השמים?"
והשיבה 'אהובתי':
"הלוואי ויכולתי אפילו רק ללכת... לא צריך לעוף, לא בטוחה כלל
שלא אפריע לך במעופך".
אבל 'אני' שהבחין מבעד המראות ומבעד המילים כי בזאת האחת יוכל
להגשים, ענה לה:
"איך אוהבים לנצח איש/אישה אחת מבלי שהשיגרה תגמור על החיים?
אינני יודע אך לעוף עם אהבה הגדולה מן החיים, גבוה מעל סתם
אנשושים, עד שתידרשנה לכנפיים מנוחה, זה מה שביכולתי להעניק.
כל עוד נעוף ונפליג עם אהבתנו - ידחקו הצידה כל צרותינו."
'אהובתי' נעתרה להצעה, ובמשך ימים, שבועות, כבר חודשים, עפים
להם 'אני' ו'אהובתי' אל קיני האהבה שלהם ו'אהובתי' אוהבת,
מתענגת, מגיעה לאביונה ולוחשת באוזנו של 'אני':
"אני אוהבת..."
7/01 © |
