ביום מן הימים, כאשר הלכתי לטייל פגשתי מלאך. כחושבים על זה,
הייתי קצת אדישה אליו, אולי אפילו יותר מדי. לא כל כך מקרה
שגרתי לפגוש מלאך באמצע הרחוב... הייתי בכלל עם האוזניות על
האוזניים, ושמעתי מוזיקה די חזקה. לקח לי הרבה זמן להבין שהוא
מדבר אליי. אחרי שהבנתי הורדתי את האוזניות לאט לאט מן
האוזניים ושאלתי בבוטות מסוימת: "סליחה? אמרת משהו?". איזו
שאלה מטומטמת להפנות למלאך, חשבתי לעצמי אחר כך. הוא לא כל כך
התלהב מהרעיון של לחזור על כל ההתגלות שלו בשנית, ורק מלמל
משהו על הקצה השני של העולם, והניח לי דף נייר מקופל בידי.
לאחר מכן הוא פשוט נעלם, השאיר אחריו מין עשן כזה לבן ומעט רוח
קלילה שנוצרה מהדף ההעלמות שלו. עמדתי באמצע הרחוב, מחזיקה ביד
אחת את האוזניות שלי, אשר מוזיקה עדיין בוקעת מתוכן וביד שנייה
את הנייר המקופל. גירדתי בראשי וכיווצתי עיניים. חשבתי מה
לעשות, ובסוף החלטתי לפתוח את הנייר. הנייר השטותי הזה הטיל
עליי משימה, אפשר לחשוב! סה"כ נייר! ולא רק שהוא הטיל עליי
משימה, אלא גם כזו שהסוף שלה היה בקצה השני של העולם! משהו
חיכה לי שם, או לפחות ככה אותו פתק הבטיח לי.
"נו מילא..." חשבתי לעצמי, אם אעמיד על כף המאזנים את
אפשרויותיי, מסע לקצה השני של העולם ינצח כל שגרה חסרת תכלית
בחיי. ברגע שהחלטתי לנסות לבצע את המשימה, נפתח בור ענקי באדמה
ואני נפלתי לתוכו. הוא היה כ"כ עמוק, הנפילה פשוט לא נגמרה.
חשבתי שברגע שאנחת באדמה זה יכאב כ"כ עד שאצרח, אבל האמת שזה
לא כאב בכלל. ברגע שהגעתי לקרקע ראיתי את אותו מלאך מרחף
מסביבי. הוא התחיל להסביר לי מה אני עושה בחור שכזה, אבל הדבר
היחידי שהצלחתי לשמוע הוא משהו שקשור למשימה ראשונה, ולניתוק.
"איזה ניתוק? על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו, אבל הוא המשיך
בהרגלו לומר דברים רק פעם אחת, ממש כמו הילדים האלה שמשחקים
איתם טלפון שבור, ולא מצליחים לשמוע מה הם לוחשים (כי למעשה הם
פשוט לוחשים גרוע), הם אף פעם לא מוכנים לחזור על המילה! הם רק
אומרים:"מה ששמעת! מה ששמעת!". ממש ככה היה המלאך הזה, ואני
הרגשתי כאילו אני מתעסקת עם ילדים קטנים.
אני לא יודעת כמה ימים שכבתי בבור הזה. האמת שאיבדתי תחושה של
זמן מהרגע שהגעתי לשם. התחלתי למצוא עיסוקים בדברים אחרים כמו
האבנים שהיו בבור, או צבעי החול השונים שיכלתי לעשות איתם
ציורים. למדתי להסתדר לבד, אפילו לא הרגשתי בודדה. "הוא לא
יצליח לשבור אותי" חשבתי לעצמי. באחד מן הימים כאשר בניתי
ארמון משוכלל כזה עם שער שעולה ויורד, המלאך הזה הופיע שוב.
הוא אפילו לא שאל אותי אם אני מסתדרת, למרות שאני כבר הכנתי
שלל של תשובות על כמה טוב לי פה בתוך הבור, שלא יחשוב חס
וחלילה שהוא הצליח לייאש אותי, אם זאת בכלל הייתה המטרה שלו.
"טוב, טוב..." הוא אמר ומחא כף. פתאום כבר לא היינו בבור.
לקח לי קצת זמן להבין איפה אני. הייתי במין משטח מרובע כזה,
שהיה מוקף מין גדר מגומי, ומסביבי היה אצטדיון גדול מאוד, אבל
ריק. "זירת אגרוף?" שאלתי את המלאך בזלזול. לא הצלחתי להבין מה
הוא חושב לעצמו, הוא מנסה לבחון את הכוח הפיזי שלי? להשפיל
אותי? ואם כן, אז למה אין פה נפש חיה? "די עם השאלות" הוא אמר.
ואני שתקתי לרגע. ואז הבנתי שבעצם שתקתי גם קודם!. "הי! אני לא
דיברתי! על איזה שאלות אתה מדבר?" התעלמתי מהעובדה ששאלתי את
עצמי כמה שאלות בלב, לא באמת האמנתי שהוא יכול לקרוא את
מחשבותיי. "את יודעת" הוא אמר, "וחוץ מזה, אני לא אתן לך
תשובות". הוא שוב נעלם, משאיר את אותו עשן לבן. לפתע ניצב מולי
בריון מגודל, חבוש בכפפות אגרוף. הוא החל להתקדם לעברי. אני
בכלל הייתי בטוחה שזה משחק, ועמדתי שם לועסת את המסטיק שלי,
אדישה למה שמתרחש סביבי.
בום.
נפלתי על הרצפה.
"אחחח!" צעקתי בחוזקה ואחזתי בשפה שלי. היא דיממה. "מה אתה
חושב שאתה עושה?" שאלתי אותו בגסות, אבל הוא לא ענה, כאילו הוא
בכלל לא שמע אותי. קמתי לאט לאט מן הרצפה, וברגע שעמדתי על 2
רגלים יציבות הוא החטיף לי מכה בבטן, ועוד אחת, ועוד אחת. הוא
הקפיץ אותי באוויר ככה, כמו בסרטים עד שלבסוף עפתי עד לגומי
אשר הקיף את משטח האגרוף. הרגשתי את הכעס שלי מתפרץ מבפנים,
התחשק לי לקפוץ עליו, להכות בו, לשבור לו את הגולגולת, אבל
הרגשתי חסרת כוח. מתנשפת התקדמתי לעברו, כדי להראות לו שאני לא
מפחדת. ראיתי את האגרוף שלו מתקרב אליי בחוזקה, שוב לכיוון
הבטן, ניסיתי לזוז טיפה, כדי שהוא יפגע בי כמה שפחות, אבל זה
רק גרם לאגרוף שלו להגיע ישירות לכיוון החזה. נפלתי על הרצפה
מתפתלת מכאבים, אחזתי בחזה חזק. ממש הרגשתי את הלב שלי פועם
בחוזקה, כאילו הוא בעצמו נפגע. "זה מספיק" שמעתי את קולו של
המלאך. הרמתי את ראשי והוא היה מעליי, עם מבטו החייכני
והערמומי. "מוותרת?" הוא שאל אותי, אבל אני מיהרתי לקום על
הרגלים כדי להראות לו שאני לא קרובה אפילו להישבר. "מה פתאום!"
אמרתי לו בהחלטיות. "באמת לא כדאי לך" הוא אמר לי בעודו מסתובב
לאחור "נשארה לך רק עוד משימה אחת". באתי לפתוח את פי, אבל
לפני שהספקתי כבר היינו במקום אחר. השפה שלי עדיין דיממה, וגם
בקושי יכולתי לעמוד זקוף. הבטן כאבה לי, והרגשתי כאילו כל
עצמות החזה שלי שבורות. האמת שלא היה במקום הזה כמעט כלום,
כלום למעט כלוב קטן מסורגים חלודים שעמד על גזע עץ כרות. המלאך
התקדם לעברו של אותו כלוב ופתח את המנעול שלו. "כל מה שאת
צריכה לעשות זה לשים את הרגש שלך בפנים". חשבתי שבטח לא שמעתי
נכון, אז ביקשתי ממנו שיחזור על המשימה. כנראה שכחתי מההרגל
המעצבן שלו לומר דברים פעם אחת בלבד. "אתה רוצה שאני אכניס את
הרגש שלי, לתוך הכלוב הזה?! מה? איך? למה?" היה לי מבט מבולבל
על הפנים. הרגשתי שהוא פשוט מתעלל בי, בלי כל תכלית. "יותר מדי
שאלות, כבר אמרתי לך את זה. ואין לי תשובות! זו המשימה האחרונה
שלך וזאת הבחירה שלך..." הוא התרחק מעט מהכלוב, אך השאיר אותו
פתוח, ממש כאילו פינה לי את הדרך לכיוונו. הרהרתי לרגע, בעודי
מרגישה את הכאב החד בכל הגוף מהמשימה הקודמת. הכאב הזה הדגיש
אצלי את ההרגשה שאני חייבת לבצע גם את המשימה השלישית, אחרת
למה סבלתי את הכל? וחוץ מזה, מה כבר יכול להיות יותר נורא
מהכאב שסבלתי במשימה השנייה? התקדמתי באיטיות לכיוון הכלוב. לא
באמת ידעתי איך לשים את הרגש בפנים, לא ידעתי בכלל איפה הרגש
אצלי בגוף, אבל היה לי ברור שברגע שאגיע מספיק קרוב לכלוב,
המלאך כבר ידאג להכניס את הרגש בפנים. וככה באמת היה. עמדתי
ליד הכלוב והרגשתי איך לאט לאט משהו נלקח ממני. הרגשתי מין
ריקנות, כאילו הוא לקח ממני את הדבר האחרון שנשאר לי. הייתה
רוח חזקה, והתחיל להיות לי קר. אני לא יודעת אם זה היה קשור
לזה שלא היה לי רגש, או לזה שהיה באמת קר. לפתע הרוח נפסקה.
הכלוב נסגר וננעל מהר, מעצמו, כמו קסם! ואני צנחתי לרצפה,
התיישבתי ונשענתי על אותו גזע כרות. הסתכלתי מסביבי והופתעתי
לגלות שהמלאך נעלם. "היי! לאן נעלמת?! זהו! ביצעתי את כל
המשימות! אתה לא יכול ללכת עכשיו!" הרגשתי שאני רוצה לבכות,
אבל לא יכולתי, כי לא הייתה בי עצבות, היא הייתה בתוך הכלוב
עכשיו. הרגשתי את המחנק, אבל לא יותר ממנו, העיניים נותרו
יבשות. הורדתי את הראש לכיוון הברכיים שלי, וכיסיתי אותו
בידיים. ניסיתי לפחות להיראות כאילו אני בוכה. לפתע הרגשתי שיד
מלטפת את ראשי. הרמתי אותו מהידיים וראיתי מעליי מישהי יפה,
עדינה ומחייכת. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, אולי היו לה
כוחות קסם, אבל היא הצליחה לפתוח את הכלוב. התמלאתי ברגש
פתאום, והדמעות החלו לרדת. הרגשתי שחרור. במיוחד עזר לי, שהיד
שלה נותרה על ראשי, מלטפת.
לא ידעתי מי היא, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, אבל
משהו בה היה קסום בצורה שלא יכולתי לתאר. היא הבחינה בשפה
המדממת שלי, ונגעה בה ברכות. היא הפסיקה לדמם. מיד. היא נתנה
לי יד והרימה אותי מהרצפה. התהלכנו קצת באותו מקום, נשמנו
מהאוויר הצלול, ואחרי כמה דקות הכאב החד בבטן נעלם גם הוא.
הדבר היחיד שעדיין כאב היה החזה, או שבעצם היה זה הלב, ופשוט
לא ידעתי להבחין ביניהם. היא הובילה אותי לשער והסבירה לי איך
לחזור הביתה. לפני שהלכתי היא נתנה לי חיבוק, אבל לא מהרגילים
האלה, חסרי המגע, אלא חיבוק חזק, אוהב וחם. כשהיא הרפתה ממני,
והסתכלה בעיניי גם הלב הפסיק לכאוב.
אני הלכתי משם, חזרתי הביתה, אבל ידעתי שאשוב. לא ידעתי אם היא
קשורה למשימות שביצעתי, לא ידעתי אם המלאך הזה קשור אליה, ואם
בכלל הייתה לו מטרה בדברים שהטיל עליי. ידעתי רק דבר אחד, וזה
הספיק לי.
ידעתי שאיפשהו, בקצה השני של העולם, יש מישהו שאוהב אותי.


                                           

13.5.06
הסיפור הזה נכתב בפעם אחת, בקצת יותר משעה, מהרגשה מסויימת
שפשוט לא יכולתי להסביר בדרך אחרת...