לפני כמה שבועות כשטיילתי בחצר שלי גיליתי שיירה של פילים חוצה
את דרך העפר שבחצר. הם לא היו גדולים במיוחד, גובהם הגיע בערך
לחמישה סנטימטרים, ואורכם מהזנב ועד לחדק היה באורך האצבע
האמצעית שלי. הלכתי בעקבות השיירה שהסתיימה בשדה שליד הבית. כל
הפילים נכנסו לתלולית אשר עמדה באמצע השדה ונראתה כמו ארמון
שילד בנה בחול. ישבתי כמה דקות ליד התלולית מסתכלת על הפילים
וסופרת אותם. לפתע הגיח מתוך התלולית יצור שהיה עוד יותר קטן
מהפילים והתחיל לנהום עליהם. הוא אחז בזרד אתו הוא נתן לפילים
מכות על הגב. רציתי לתפוס את היצור המעצבן ולמעוך אותו אבל
פחדתי שכל הפילים יברחו. אחרי כמה שניות של הסתכלות על היצור
ראיתי שהוא לא חיה, אלא בן אדם קטן בגודל של אגודל. האיש הוביל
את הפילים לשדה, וכל פיל העמיס על גבי עצמו בעזרת החדק כמה
גרגירי חיטה. את כל הגרגירים  הם הובילו למקום בשדה שהיה מלא
בגושי בוץ מעורבבים עם קש. "הגושים" הללו היו בעצם בקתות
פצפוניות, והמקום היה כפר קטן של אנשים קטנים. כל אותו הזמן
עמדתי מרחוק ולא התקרבתי לכפר, ידעתי שאם אני אתקרב אני אפחיד
את האנשים פחד מוות.
למחרת בשיעור ביולוגיה המורה אמרה שכל אחד צריך לבחור לעצמו
נושא לביוטופ, שזאת עבודה שחוקרת את ההשפעה של כל מיני תנאים
על מקום מסויים והיצורים שיש בו (מסובך...) דני החליט לעשות את
העבודה שלו על הסרטנים בחוף הים, שירי בחרה איזה חור עכברים
שיש לה ליד הבית ואני החלטתי לעשות את העבודה על הכפר הקטן שיש
לי בחצר.
הלכתי למורה וסיפרתי לה על הנושא החדש של העבודה. היא התלהבה.
ידעתי שזה מה שיקרה, כי היא תמיד מתלהבת מכל דבר.
למחרת בבוקר יצאנו המורה שלי רינה, עוד מורה אחת גליה ואני
לראות את הכפר של האנשים בשביל להחליט באופן סופי אם אני יכולה
לעשות עליהם את העבודה. הגענו לכפר, חלק מהאנשים עבדו בחוץ ליד
הקן של הפילים וחלק השתזפו ליד הבקתות הקטנות שלהם. שתי המורות
ממש התרגשו למראה הכפר הקטן. רינה תפסה בפינצטה את אחד הפילים
הקטנים ובחנה אותו מכל צדדיו. גליה הרימה את אחת מבקתות הבוץ
הקטנות וחשפה מתחתיה כמה אנשים מבוהלים שברחו לכל עבר. אחר כך
הן דיברו ביניהן כמה דקות ואז אמרו לי שהן מאשרות את הנושא
שבחרתי לעבודה. רינה הלכה לאוטו שלה והוציאה מתוכו תיק מלא
במבחנות ובמכשירי מדידה. "זאת ערכת המחקר שלך" היא אמרה לי,
"תצטרכי להעזר בה במהלך התצפיות שלך". לקחתי את הערכה, שתי
המורות נפרדו ממני לשלום, ונכנסתי הבייתה לנוח.
את התצפית הראשונה ערכתי כעבור כמה ימים. רינה אמרה שכל אחד
צריך לצייר את השטח של המקום שהוא חוקר ואז לעשות מעקב אחרי
היצורים שגרים בו, שלוש פעמים ביום" בוקר, צהריים וערב. והנה
דיווח התצפית הראשונה שלי:
"יצאתי אל הכפר מוקדם בבוקר, בשעה שבע עשרים ושתיים ראיתי
תנועה ערה של אנשים בכפר, רכובים על פילים, עובדים בשדה, רצים
בין הבתים ומצייצים בקולות גבוהים, לא הצלחתי לספור כמה היו
שם, כי היו המון. מדדתי טמפרטורה ולחות אוויר ואת כל מה שצריך
וחזרתי הביתה.
חזרתי לכפר בצהריים בשעה ארבע עשרה שלושים ותשע דקות. רחובות
הכפר היו ריקים כמעט לגמרי, אז עשיתי מדידות וחזרתי הבייתה.
בערב בשעה עשרים אפס אפס חזרתי לכפר. היה חושך וכל האנשים שכבו
לישון כנראה, כי לא ראיתי כלום וזהו."
כהראיתי לרינה את התוצאות של התצפיות היא השמיעה קול שנשמע כמו
"המממ". "למה את מתכוונת?" שאלתי. "תראי נופרי" היא אמרה לי,
"ראית את את התצפית של דני על הסרטנים, הוא סיפר בהתלהבות על
איך שהם נלחמו ואז על איך שהם עשו- את יודעת מה... (יחסי
אישות). ובטח שמעת את ששירי סיפרה: שהיא ראתה את העכברים
רודפים אחרי חתול וקושרים לו פעמון לזנב..."
שמעתי על תצפיות שלהם, אבל לא הבנתי מה היא מנסה להגיד לי...
"מה שאני מנסה להגיד לך", היא אמרה, "זה שהעבודה שלך מאוד
מונוטונית, חסרת עניין, כלומר משעממת! כן, משעממת זו המילה
המדוייקת... האנשים שלך לא מעניינים בכלל ואני פוחדת שהבוחנת
ממשרד החינוך תשתעמם לקרוא אותה והדבר ישפיע על השם הטוב של
הבית ספר שלנו..."
נבהלתי מאוד ממה שהיא אמרה לי, אבל לא הייתי צריכה לדאוג כי
היא ישר מצאה פיתרון. "תראי", היא אמרה לי, "יש כמה טרנדים
עיקריים שהולכים כעת בתעשיית הביוטופים, את רק צריכה לבחור אחד
מהם... את יכולה ללכת בכיוון של אקשן, סקס ואלימות כמו דני, או
בכיוון חביב של סיפורי אגדות כמו שירי (שזה טיפל'ה מיושן) ויש
גם עוד סגנונות: סרטי אסונות, בילוש ועוד... יש עשרות סגנונות
אפשריים את רק צריכה לבחור מה יהיה הכיוון של העבודה שלך."
הייתי מבולבלת, אך גם נלהבת... ומרוב התלהבות אמרתי לה שאני
אשלב בעבודה שלי את כל הסגנונות ולבית ספר לא יהיה מה להתבייש
בי. "מעולה" היא אמרה, ואז היא נתנה לי קופסא יפה בצבע וורוד
נוצץ עם סמל של משרד החינוך, והסבירה לי שזאת ערכת עזר
לעבודה.
בבית פתחתי את הקופסא. היו בה בסך הכל כמה גפרורים, פיקות כמו
שמפוצצים בפורים, חרוזים נוצצים, בקבוק מים, מראה וקפה נמס. לא
הבנתי כל כך בשביל מה אני צריכה את כל הדברים האלו, אז החזרתי
את הכל לקופסא וסגרתי אותה יפה.
עבר חודש והייתי צריכה לעשות את התצפית השניה. עדיין לא ידעתי
איך לעשות אותה מעניינת, אבל הייתה לי את הקופסא הוורודה
והייתי צריכה להשתמש בה.
כאשר הגעתי לכפר בבוקר, נזכרתי שבשעה זו של היום המבוגרים
שותים קפה נמס, אז אולי עכשיו זה הזמן להביא את הקפה לכפר.
לקחתי כמה גרגרי קפה, שמתי אותם ליד אחד הבתים שבכפר וזזתי
הצידה. בהתחלה כל האנשים ברחו, אבל אחרי כמה דקות שלא קרה כלום
הם התחילו להתקרב בזהירות לגושי הקפה. הם רחרחו אותם קלות
והכניסו פירורי קפה לפיהם. בשלב זה הלכתי משם.
בצהריים חזרתי, למרות החום הכבד (39 מעלות צלזיוס!) כל האנשים
התרוצצו במהירות בין הבתים ונראה היה שהם לא יכולים להפסיק...
נשארה ערימה קטנה של גרגרי קפה במרכז הכפר והיא רק הלכה
והתמעטה, רשמתי ביומן התצפית- "נראה שעכשיו האנשים עובדים הרבה
יותר מקודם" לא ידעתי מה לעשות עכשיו, אז לקחתי את החרוזים
הנוצצים (הם היו קטנים בצבע נחושת) ושמתי אותם ליד גרגירי הקפה
במרכז הכפר.
בערב נראו האנשים עושים דברים משונים, חשבתי שהם השתגעו. ברחבי
הכפר נראו עדיין אנשים עומדים זה מול זה, הם החליפו בינהם את
הקפה והחרוזים. ראיתי אדם שישב על ערימת חרוזים וסירב לרדת
ממנה בעוד שניים אחרים מנסים להפיל אותו מהערימה ולקחת לו את
החרוזים. וראיתי ילד שהחליף עם אדם מבוגר עשרה חרוזים נוצצים
בעד גרגיר קפה אחד- פראייר. לא ידעתי כל כך מה לעשות אז שפכתי
במרכז הכפר את כל הקפה והחרוזים שנשארו לי.
כשהראיתי את דוח התצפיות שלי לרינה, היא עדיין לא נראתה מרוצה
בכלל. "מה קרה?" שאלתי אותה. "התצפיות שלך בסדר, אבל העבודה
עדיין נורא משעממת, אני מדמיינת לעצמי את הפרצוף הנרגז של
המפקח הארצי כשהוא יקרא את העבודה המשעממת שלך..." הבטחתי לה
שבפעם הבאה אני אשתדל לעשות את העבודה טוב יותר. "תשתמשי יותר
בקופסא הורודה, לא הבאנו לך אותה סתם." אמרה והסתובבה ברוגז.
אחרי חודשיים, בפעם הבאה שבאתי, הכפר השתנה לגמרי. הבקתות
הוקפו בחומות וכלבים קטנים ועצבניים נראו בפתחי הבתים,
כשניסיתי ללטף אחד מהם הוא נשך אותי. האנשים כבר לא עבדו ביחד,
הם חילקו בינהם את הפילים, היו אנשים עם קצת פילים והיו כאלו
עם הרבה. ראיתי אדם שעבד עד שלא היה לו יותר כוח, לפתע הוא שלף
גרגיר קפה מכיסו- נגס בו, ואז המשיך לעבוד במרץ. האנשים המשיכו
להחזיק החרוזים, נראה שלמי שהיו יותר חרוזים היו יותר פילים,
כלבים וגם חומות גבוהות יותר מסביב לבית.
הפעם החלטתי שאני אשים במרכז הכפר את הפיקות, כי התקופה הייתה
בערך פורים
ובפורים מפוצצים פיקות. בתחילה האנשים ניסו לאכול את האבקה
הלבנה שבתוך הפיקות
כמו שאכלו את הגרגירי הקפה. אך כנראה שהיא לא הייתה טעימה להם.
לכן פשוט
השאירו את הפיקות במרכז הכפר מבלי שאיש ניסה לגעת בהן. חזרתי
הבייתה.
כנראה שעד הצהריים האנשים למדו איך להשתמש בפיקות, הבנתי את זה
כשהלכתי לכיוון
הכפר ושמעתי סדרת פיצוצים מזעזעת.
כשהגעתי לכפר "חשכו עיני" אני ציפיתי לראות ילדים שובבים
מפוצצים פיקות ברחוב או
משהו כזה... אבל זה לא המראה שציפה לי בכפר, חצי מהבתים בכפר
היו הרוסים, ובתים
אחרים קרסו מידי פעם תוך כדי פיצוץ  מחריד. האנשים ששרדו את
הפיצוץ עמדו חסרי
אונים  ליד הבתים בזמן שאנשים אחרים נכנסו לבתים ההרוסים ויצאו
שבידהם חרוזים
וגרגירי קפה. לא הבנתי מה קרה בכפר מה גרם לאנשים להתנהג כך.
חזרתי הבייתה ושקעתי במחשבות, נזכרתי איך הכפר נראה שרק גיליתי
אותו- שקט ופסטורלי. ואיך הוא נראה עכשיו, כמו כפר באחת
מהמדינות הרחוקות שיש בהן מלחמת אזרחים ואנחנו שומעים עליהן
בחדשות או באירוויזיון, מזדעזעים ומעבירים ערוץ כי יש שידור
חוזר של "חברים" בערוץ הצחוק. פתחתי שוב את הקופסא הורודה
הנוצצת. נשארו בה המראה, הגפרורים ובקבוק המים. "במה אשתמש
עכשיו?" חשבתי, והחלטתי שלא אשתמש יותר בכלום, כי אהבתי את
הכפר ואת האנשים. לא הבנתי למה הכל נהרס, אבל ידעתי שכל מה שיש
בקופסא רק יהרוס את הכפר עוד יותר.
למחרת חזרתי לבית ספר וסיפרתי הכל לרינה. ביקשתי ממנה לשנות את
הנושא של העבודה, קיבלתי עציץ של קקטוס ליום הולדת, זה יכול
להיות נושא ממש נחמד..."
"דווקא עכשיו?" אמרה רינה. "עכשיו? כשהעבודה שלך התחילה לקבל
צורה ועניין?" "הכפר נהרס" עניתי לה. "כלום לא נהרס, את יכולה
לשמוח שעזרת להפוך חברה פרימיטיבית כמו החברה שגילית בכפר הזה
לפני מספר חודשים, לחברה מודרנית- נתת להם את הכסף, כלומר את
החרוזים." פתאום הבנתי הכל... "אולי נתתי להם את הכסף, זה
נכון. אבל אני גם נתתי להם סמים ועכשיו הם לא יכולים לחיות
בלעדיהם והם נלחמים, הורגים וגונבים בגללם. נתתי להם כלי נשק
הרבה יותר מתקדמים ממה שהיו להם ועכשיו הם הורגים אחד את השני.
והכל בגללי ובגללך, את הבאת לי את הקופסא הורודה הזאת!"
רינה רק חייכה. "את חושבת שאני הרסתי אותם, אבל את היא זאת
שנתנה להם את הדברים שהיו בתוך הקופסא" "אבל זה היה מתוך
תמימות!" עניתי. חיוכה של רינה רק התרחב. "את צודקת, את יכולה
להפסיק להאשים את עצמך, זה נכון שאת נתת להם את כל הדברים
האלו, אבל הם החליטו להשתמש בהם בצורה הזאת מרצונם, אמנם את
נתת להם את האפשרות, אבל הם אלה שהחליטו לריב, לגנוב ובסוף
אפילו להרוג אחד את השני." "אבל הם אנשים קטנים" אמרתי. "הם לא
מבינים... הם מבינים רק בפילים קטנים והם יודעים לאסוף גרגירי
חיטה וזהו..." "כל האנשים הם אותו הדבר לא משנה באיזה גודל הם,
או צבע הם, הם תמיד יריבו ויקנאו ויתחרו אחד בשני וילחמו אחד
בשני, כי זה האופי שלהם, אין ארץ בעולם שאין בה מלחמות, ואין
ארץ שאין בה סמים ופשע" אמרה רינה "עכשיו בטוח שאין ארץ כזאת
אבל אולי הייתה פעם ועכשיו היא נהרסה" עניתי אני. "לא נורא"
היא ניחמה אותי "את רק זרזת את התהליך (בביולוגיה קוראים לזה
להיות קטליזטור) יכול להיות שהם היו מגלים סם אחר עוד מאתיים
שנה, אולי אופיום- בטח יש לך שיחי פרג בחצר... והם היו ממציאים
לבד את הכסף, ומלחמות היו להם בטוח קודם, פשוט שכללת להם את
כלי הנשק זה הכל."
"רגע, אז ידעת שכל זה הולך לקרות?" שאלתי. "בוודאי" היא ענתה.
"אז למה עשית את זה?" "זה לא מספיק ברור? העולם מתקדם, בית
הספר שלנו מתחדש בהתאם לשינויים שהולכים היום בעולם, מכירה את
תוכניות הריאליטי?" "כן" "יפה אז אפשר להגיד שבעצם עשית תוכנית
ריאליטי קטנה על כפר שלם של אנשים, שלא ידעו שמישהו משפיע להם
על החיים ומשנה אותם, הם חושבים שהכל בא מהם ולא יודעים שמישהו
בעצם יכול לשלוט להם בחיים..." גם אני לא ידעתי את זה" אמרתי.
"אבל אני ידעתי וגם המפקח הארצי של שיעורי הביולוגיה יידע והוא
יהיה מרוצה מזה מאוד מאוד" היא חייכה.
"גם את מושפעת מאוד וגם חברים שלך" היא המשיכה. "גרמתי לך
לשנות את צורת העבודה שלך רק בגלל שהשוויתי את העבודה שלך עם
עבודות של אחרים. דני הרג את הסרטנים שלו בטעות כי ביקשתי ממנו
לבדוק איך הם מתמודדים עם כל מיני סוגים של זיהום ורעלים. אחר
כך שמתי אותו לעבוד ביחד עם שירי כי ידעתי שהם לא יסתדרו,
ולראות אותם רבים, זה הרבה יותר מעניין מהעבודה שלהם על החתול
והעכברים. הושבתי את דניאלה ליד מיכה, רק בשביל שערן יקנא ואני
אראה איך ההתנהגות שלו ורמת הריכוז שלו בשיעור מושפעים מזה.
גרמתי לך להרוס כפר של אנשים חפים מפשע בלי שתביני.
כמו שהאנשים בכפר לא מבינים איך את משפיעה להם באורח כל כך
ישיר על החיים- את לא מבינה איך וגם עד כמה אנחנו בבית ספר
משפיעים על החיים שלכם. יש הרבה דברים שאת לא יודעת עד כמה הם
משפיעים על החיים שלך ושל החברים שלך."
שאלתי בכעס- "אם אני לא יודעת אז מי יודע?" "המפקח הראשי של
שיעורי הביולוגיה בארץ יודע... אפשר להגיד שכל חודש הוא מקבל
דוח על ההתנהגות שלכם: איך ההתנהגות והמעשים שלכם מושפעים
מלחצים, משינוי בתנאי הסביבה וכו... גם אני עושה ביוטופ קטן
משלי ואם זה ישמח אותך, אז הפרק עליך הוא  אחד הפרקים היותר
מעניינים בו. היא צחקה.