יש לך מצית?
מה?
מצית. יש לך?
לא.

השיחה הראשונה.

אח"כ כבר הכל יותר קל.
הבדיחה הראשונה.
החיבוק הראשון.

Please authorize my request and add me to your Contact
List.

"היי [: מה קורה?"
"הכל טוב. (: מי זה?"
"מה, כבר את לא זוכרת? מיום שישי."
"מה נו, בטח זוכרת... איך אפשר לשכוח? סתם לא זיהיתי..."
"אז... מה חדש?

המסיבה הראשונה.
הסיבוב הראשון.

"הלו?"
"היי לך."
"שלום שלום. מה נשמע?"
"עכשיו... הכל מעולה."
" [: " [מה אתם חושבים, שאת החיוכים מעבר לקו אי אפשר לשמוע?]

היציאה הראשונה. לבד.

[ולכל מי שתוהה, אלה לא קלישאות!]
"אין לי מה ללבוש!"
"תלבשי את הכחול, והג'ינס המתרחב"
"אני לא יכולה... זה בכביסה!"
"להביא לך את החולצה שלי, השחורה?"
"כן. ואז אני אשים את התליון של הדולפין?"
"כן. לשים לך שחור?"
"כן! ותעשי לי פן?"

המבט הראשון הזה, בעיניים, העמוק עמוק, הכל כך אישי.
הנשיקה הראשונה.
בטעם של מנטה ומיץ תפוזים.

נסיעה ראשונה לים.
"נו אבל, אנחנו לא נספיק לחזור עד 11."
"אנחנו כן נספיק. ואפשר לעצור במקום הזה של הגלידה שאת אוהבת"
"אולי תעצור לבקש הוראות?"
"לא! אני בכיוון הנכון, נשבע לך."

"נראה לי שצריך לחזור. מאוחר"
"אמרתי לאמא שלך שאולי נתעכב."

האינטימיות הזאת. השיתוף. האהבה. ה-קריאת מחשבות.
היומולדת הראשון.

"אני יודעת בדיוק מה לקנות!"
"אז... את לא צריכה שאני אבוא איתך?"
"לא! תבואי! אני... אוף! אני ממש מקווה שהוא יאהב את זה!
"אני בטוחה שהוא יאהב. כל מה שבא ממך הוא אוהב".

חמוד שלי. סוף סוף 18. שיהיה לך יומולדת מקסים, מלא בהפתעות,
וריגושים ושמחה.
שלא תשתנה לי בחיים, תישאר מקסים, ומתוק ומדהים כמו שאתה!
אוהבת כל כך.

הלילה השלם הראשון ביחד. מדברים על הכל. אין יותר סודות.
הפעם הראשונה ראשונה. הכל כך מיוחדת.
הנסיעה הראשונה לאילת.

"איך, איך זה יכול להיות שאת צריכה 3 תיקים? איך?! ייתפס לי
הגב!"
"אני יכולה לקחת חלק. בוא, נו, תביא..."
"אוחח איזו מיטה גדולה!"
"כן, נו, בדיוק בגודל המתאים לתיקים שלי..."

המריבה הראשונה.

"אבל לא אמרת לי! יכולת להגיד לי! אני לא ישנתי חצי לילה כי
פחדתי שקרה משהו!
"מה את אמא שלי?! למה אני צריך לדווח לך על הכל!?"
"אתה לא צריך לדווח! אפשר לחשוב... להרים טלפון... ס.מ.ס.
משהו..."
"ממש הגזמת! פעם אחת אני יוצא בלעדיך. מה זאת הקנאה הזאת?"
"מה קנאה??? אני דאגתי לך. יא חתיכת מניאק מגעיל אחד! אתה פשוט
לא מסוגל להרגיש משהו, כלום, נכון?!"
"די, אל תבכי... אני מצטער... לא התכוונתי להתפרץ, די נו, די,
די..."

פגוש את ההורים.

"הוא לא אוהב תירס, אמא."
"מה, מה לא אוהב תירס. תירס זה בריא."
"אני אומרת לך, אל תכניסי את זה לסלט!"
"מה להכניס, מה לא להכניס, הכל טיפ טופ!"
"נו אמא... בבקשה, זה חשוב לי! ואל תשגעו אותו בשאלות טיפשיות,
ותתנהגו יפה!"

השגרה. לעתים טובה. לעתים מסוכנת.

"רוצה פיצה?"
"לא, בא לי סיני..."

"תשמעי, מאמי, אני פשוט לא יכול לראות את הסרט הזה יותר!"
"טוב, אפשר לשמוע מוזיקה."
"את השיר שלנו."

"חצי חצי. תשאיר לי חצי סלט, ואני אשאיר לך חצי סנדוויץ'"

"רוצה לישון אצלי?"
"אני לא יכולה. יש לי בגרות מחר."
"נו, נלמד ביחד."
"וממתי אתה לומד אומנות?"
"אני מאוד אומנותי!"

"אני אוהבת אותך."
"אני יותר!
"לא! אני יותר!"
"לא! אני!"

"שיט! שכחתי את הארנק!"
"אצלי שכחת?"
"כן, נו..."
"אני אקפיץ לך אותו, אני כבר חוזר."
"טוב, אז אני פה. תודה."

רק רציתי להגיד תודה. על שנה מדהימה. על 365 בקרים עם חיוך על
השפתיים. על ההרגשה הזאת בלב. על החיוך שלך. אני אוהב אותך.

וזה מדהים, אבל זה לא נגמר פה.

יש גם הסוף, השיחה האחרונה, החיבוק האחרון, הדמעות.
הפרידה.

"תשמעי, אני מצטער, ממש לא התכוונתי שזה ייצא ככה, פשוט..."
[פשוט אני כבר לא מרגיש ככה כלפייך, ובאמת היה לי כיף, ואני
אף פעם לא אשכח אותך.]
"אני מבינה. אל תרגיש רע. .No hard feelings"
[בעצם, למה לא? תרגיש רע! רע מאוד מאוד! ושתדע שאני שונאת
אותך כמו שאף פעם לא אהבתי מישהו! אף פעם!!!]
"אם היתה דרך אחרת... ואם נוכל להישאר ידידים..."
[בבקשה בואי נישאר ידידים.]
"תשמע, האמת, אני מעדיפה שלא. סה"כ היה טוב, וטוב שהיה."
[אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. אידיוט. ואני אוהבת
אותך. אל תלך.]
"אז... שלום."
[לא, לא, לא חכי... אני מצטער. באמת מצטער.]
"כן, כנראה... ביי"
[ביי.]