הוא היה ההזדמנות שלך, טיפשה...
הוא היה הדלת שלך, לשם, לעולם הזה, אליו חשבת שבחיים לא
תגיעי.

איך הרסת את זה, תגידי, איך?

סוף סוף את, שתמיד מתבוננת מהצד...
והרסת.
כל כך קשה היה לך להתאפק? לא לדבר על עצמך? אז מה אם רע לך,
עכשיו טוב לו, למה את צריכה להרוס?
הוא לא שם בשבילך!

הנה מישהו יצירתי, מישהו עם דעות, מישהו שהולך יחף,
מישהו כזה איתו היית רוצה לסע מקדימה במכונית משפחתית,
כזה שמרשה לעצמו להיות אדיש ועוקצני, כמו שגבר צריך להיות.

אז למה הרסת?

אז לא היית מקבלת תמיכה, אז מה?, היית מקבלת ממישהו אחר, לא
חסר לך הרי.

הוא אפילו היה מוכן להיות הראשון שלך.
הוא אפילו ויתר בשבילך על משחק כדורסל איזה פעם וחצי.
הוא אפילו התקשר לאחל הצלחה במבחן.
אז מה אם לא חיכה לך,
אז מה אם הלך עם ההיא, הרוחנית ההיא,
זה הוא , אל תהיי כבדה.

כבר שכחת, אהה...
כבר שכחת איך תמיד, תמיד,
כבר בכיתה א', זה היה הם ו - את, אף פעם לא חלק ממשהו.
איך תמיד כל הכיתה נראתה לך כגוש אחד, גוש מוזר, מאיים,
איך היית משותקת כשקראו לך לפתור תרגיל על הלוח. איך ישר חשדת
בהדס שלחשה לך את התשובה ומיד רשמת ההיפך, כי היא בטוח נגדך
והכשלת את עצמך.

איך גם עכשיו - יותר מעשור אחרי, כלום לא השתנה.
זה תמיד הם ו - את.
מנסה לצוף על גלי המשחק ובקושי נושמת.

והוא,
הוא, אמנם חלק נכבד ממהותו הוא  שהוא לא חלק מהם, אך אצלו זה
מבחירה,
כי הוא יותר טוב,
כמובן, אם ירצה יהיה.

אם לא היית נעלבת
אם לא היית נפגעת
אם לא היית דורשת

היית יכולה להיות שלו

היתה לכם דירת 2 חדרים עם חתול וכלב, בערב היית חוזרת מהעבודה
ומוצאת אותו כותב מעל השולחן החום שלו. הוא היה מביט בך ומיד
היית נמסה ושוכחת שקבעת עם אמא, היית מתלבשת יפה, בשבילו,
והייתם יוצאים לפאב.
הייתם מתעלסים בשירותים. והיית מאושרת  כי את שלו.

הרסת?