"המועמדים לספר הטוב ביותר לשנת 2006 הם: 'ארנבים בשלכת' מאת
גיורא שפירא."
מחיאות כפיים סוערות, הפרצוף שלו ממלא את מסך הטלוויזיה, חיוך
נבוך ועיניים זוהרות מציפייה.
"'תמיד מקום שני' מאת אביגדור בן שושן", המנחה ממשיך.
שוב פורצות מחיאות כפיים ועוד פרצוף ממלא את המסך; אותו חיוך,
אותו מבט.
"'לגעת' מאת עומרי שחור." האולם רועד מרוב מחיאות הכפיים אבל
הפרצוף שלי במסך נשאר אדיש.
נולדתי לפני 17 שנים במשקל ממוצע בלידה פשוטה בלי בעיות. אם
היו שמים אותי בחדר מלא תינוקות הייתם עוברים לידי, אומרים
'איזה חמוד' וממשיכים הלאה, שוכחים אותי בשנייה אחר כך. אבל אם
הייתם פוגשים אותי בגיל שלוש הייתי יכול לנהל איתכם שיחה
בעברית וגם באנגלית ושנתיים אחר כך גם לכתוב ולקרוא בשתיהן
ועוד לדעת כמה מילים בספרדית שקלטתי מהטלנובלות של אמא; הייתי
גאון ואני עדיין גאון.
תמיד הייתי כמה צעדים לפני כולם; הם היו בארגז חול ואני הייתי
יושב עם ספר. הם היו מציירים ציור מטופש ואני הייתי פותר
משוואות עם נעלם אחד.
הבעיה הכי גדולה בזה שאתה גאון זה שאתה לא מצליח למצוא שפה
משותפת עם שאר האנשים שסביבך, או יותר נכון עם הילדים. אתה
יושב בכיתה, שקוע במחשבות שלך על עוד בעיה במתמטיקה או פיזיקה
וכול שאר העניינים האחרים נראים לך פחות חשובים עד שאתה מסתכל
על המין השני ואתה מבין שבעיות במתמטיקה ופיזיקה זה הכי פשוט
בעולם וגם הכי שולי בעולם.
כשראיתי אותה יושבת שם בדיוק באמצע הכיתה, תמיד מוקפת בחברים,
הבנתי שאני מפספס את החיים. ידעתי ששום מספרים ואותיות בלטינית
לא יעלימו את הפער בינינו.
תמיד קינאתי באלה שיודעים להביע את עצמם, אלה שיזרקו אותם בכל
מקום ותמיד הם יצליחו להשתלב כאילו האנשים סביבם חברים שלהם כל
החיים. אלה שיושבים מול דף ומציירים את הרגשות שלהם על פיסת בד
או מפסלים אותם בצורת פסל. אין שום רגשות במתמטיקה - אתה ניצב
מול בעיה, ויודע שיש לה פתרון; אתה לא צריך לערב את הלב אלא
להשתמש רק בראש. אתה מנסה דרך אחת ואם בעזרתה אתה לא מצליח
להגיע לפתרון אתה עובר לדרך אחרת ובסוף אתה מגיע לפתרון, כי
אתה יודע מראש שלכל בעיה יש פתרון.
כשישבתי מול הדף וניסיתי לחבר מילים כדי שאני אסביר לה מה אני
מרגיש כלפיה, לא משנה כמה פעמים ניסיתי לכתוב לא הגעתי לכלום.
תמיד קינאתי בסופרים, שיודעים לבחור את המילים הנכונות ואז
לגעת בלב של מי שקורא את אותן מילים. להביע את הרגשות של עצמם
אבל עדיין להחביא אותם מאחורי דמויות ועלילות. כשאתה קורא ספר
ואז אומר 'זה בדיוק מה שאני מרגיש' ומזדהה עם הדמות ורק מחכה
שהדמות כבר תזכה באהבת חייה, למרות שאתה יודע שזה מה שיהיה
בסוף, אתה לא מצליח להפסיק לקרוא את הספר.
אהבתי לשחק במחשב או במשחקים באינטרנט. רואה רק את קצה הרובה
שלך בתחתית המסך רץ בין חדרים, תמיד דרוך, כולך שקוע במשחק
והמוח שוכח אותה, יושבת באמצע הכיתה. בטח כבר יושב לידה בן
חדש, הכי מקובלת בכיתה. נכנס לחדר, שומע את הירייה, הלב קופץ,
אם יש לך מזל אתה מספיק להסתובב ולהרוג את היריב ואם לא אתה מת
וקם לתחייה בסיבוב הבא כאילו כלום לא קרה. הכי אהבתי במשחקים
האלו את ההרגשה שאני לא לבד, שאני לא היחיד שמתנחם בעולם, שאף
אחד לא רואה את הפנים, ויותר חשוב - אפשר להסתתר מאחורי הרובה
ולהרוג להרוג בלי צורך להוציא אף מילה מהפה.
הייתה לי שפה משותפת עם המחשב, הייתי כותב תוכנות שיעזרו לי
לפתור בעיות במתמטיקה ובפיזיקה; אפילו פעם אחת כתבתי תוכנה
שבעזרת מתמטיקה התוכנה ציירה ציורים.
חשבתי שאם אפשר לחבר נקודות לציור למה לא יהיה אפשר לחבר מילים
למכתב. המחשב יבחר בשבילי את המילים הנכונות, והמילים הנכונות
יסבירו לה מה אני מרגיש.
השקעתי את כולי בתוכנה הזאת. להסביר איך הצלחתי לכתוב תוכנה
כזאת זה בלתי אפשרי, אלפי אותיות ופקודות. להכניס את כל המילים
בשפה העברית לתוך מחשב וללמד אותו איך להשתמש במילים. מתי אפשר
לחבר מילה אחת לאחרת שיתקבל משפט הגיוני. כתיבת התוכנה הזאת
לקחה לי כמעט שנה אבל הצלחתי לכתוב מכתב שובר לבבות. יצאו
מהמדפסת אותיות מסודרות, אותו גודל בתוך שורות מסודרות. כתוב
בלי טעויות תחביריות, מושלם. מה שנשאר לי לעשות זה להביא לה
אותו.
לתת לה את המכתב היה לי הרבה יותר קשה מלכתוב את התוכנה שכתבה
את המכתב. מחכה להפסקה, סופר את הדקות, מריץ בראש את מה שאני
הולך להגיד לה, כל שתי דקות משנה את הניסוח.
"מאז שראיתי אותך בפעם הראשונה אני לא יכול להוריד ממך את
העיניים." נדוש מדי.
"זה בשבילך." קר מדי.
למה אני חייב לנתח כל דבר ולא פשוט לעשות משהו וזהו. צלצול
מוציא אותי מהמחשבות אבל משאיר אותי מאובן על הכיסא, לא יכול
לזוז, מחזיק את המכתב ביד אבל דבוק לכיסא. בצלצול חזרה לכיתה
נשמע שוב כאילו מישהו הריץ את הזמן קדימה ואני נשארתי דבוק על
הכיסא, ממשיך במחשבות האינסופיות שלו, המוח שיודע לדבר חמש
שפות אבל לא יודע לחבר כמה מילים למשפט.
כשחזרתי הביתה, מחזיק את המכתב ביד, הבנתי שאין סיכוי שאני
אצליח להביא את המכתב כי אני חלש מדי כדי לשבור את החומה
שסביבה, אבל אם אני אצליח לכתוב איזה משהו קצת יותר ארוך
ממכתב, אולי איזה סיפור או איזה ספר עם דמויות דומות ועלילה
דומה היא תבין ותרוץ ישר לזרועות שלי. רצתי הביתה, זרקתי את
התיק והתיישבתי מול המחשב, מכניס עוד אותיות ועוד פקודות. זה
לא היה פשוט כמו שחשבתי. המחשב לא הצליח ליצור עלילה, רק
פרקים, לא קשורים אחד לשני, סיפור בלי שום היגיון. הייתי יושב
כל היום מול המחשב, מנסה רעיונות חדשים, קורא ובודק את התוכנה
שוב ושוב, מתקן טעות, מוסיף עוד פקודה. ישבתי כמעט כל יום מול
המחשב, כמעט שנתיים, מדפיס כל פעם מחדש, מקווה שהפעם הצלחתי
ליצור עלילה מתמשכת, סיפור שיעלה דמעות ויביא אותה אליי. התוצר
הסופי היה מושלם כמו שרק מחשב יכול ליצור. הספר הכי טוב שקראתי
בחיים. שלחתי אותו להוצאה לאור וקיבלתי תשובה תוך שבועיים
להגיע לפגישה. לא עניין אותי החוזה שחתמתי, האחוזים מהרווחים
או כל דבר אחר שהם דיברו עליו; רק עשיתי כן עם הראש ואמרתי
שהדרישה היחידה שלי היא שזה יגיע למדפים הכי מהר שאפשר. בראשי
כבר ראיתי סוף הוליוודי, שהיא רצה לזרועותיי. קודם כל אנחנו
מתחבקים ואחרי זה נשיקה קצרה, עוד חיבוק ואז נשיקה ארוכה כזאת
שגם אם עשרה אנשים ינסו להפריד בינינו הם לא יצליחו. בהוצאה
לאור עשו את העבודה שלהם והספר הגיע למדפים, אפילו קיבל פרסום.
המהדורה הראשונה עפה וישר יצאה מהדורה שנייה. השם שלי הופיע
בכל העיתונים, הספר שלי היה ראשון ברבי המכר. צלצלו מהטלוויזיה
כדי שאני אבוא להתראיין אבל סירבתי לכולם; פחדתי שיעלו על
התרמית שלי, שאני אדבר ואז כולם יבינו שלא יכול להיות שכתבתי
את הספר, כי איך מי שקשה לו לחבר משפט אחד יכול לכתוב כזה ספר
מושלם.
כמה שבועות אחרי שיצא הספר לאור היא ניגשה אליי.
ישבתי בפינה של הכיתה והיא התקדמה אליי בלי כל החברים שלה, רק
היא - בלי חומות. הלב שלי הלם בחוזקה והגרון שלי התייבש, עוד
חמישה צעדים. אף פעם לא התנשקתי עם מישהי, לא ידעתי מה אני
אמור לעשות; אני בטוח אהיה גרוע בזה.
שלושה צעדים. ניסיתי לייצר רוק בעזרת הלשון. נשמתי נשימה עמוקה
והנה היא לפניי.
"עומרי."
היא יודעת את השם שלי... חצי מדינה יודעת את השם שלך, המוח שלי
לעולם לא מפסיק לעבוד.
"קראתי את הספר שלך ואני לא בטוחה אבל אני חושבת שהוא עליי,
נכון?"
לא יכולתי לדבר רק הנהנתי עם הראש.
"זה מאוד מחמיא לי אבל אני חושבת שהסוף במציאות לא יהיה כמו
בספר שלך כי יש לי חבר ואני אוהבת אותו."
היא המשיכה לדבר אבל לא שמעתי מה היא אומרת, זה כבר לא היה
חשוב.
מאז הפרצוף שלי נשאר אדיש, אפילו עכשיו שאני הולך לזכות בסופר
השנה. כבר הכנתי נאום שכתבתי אותו בעצמי.
"הזוכה לשנת 2006 הוא 'לגעת' מאת עומרי שחור." התעלמתי ממחיאות
הכפיים והלכתי בין האנשים, לוחץ ידיים ומתקדם לעבר הבמה. מרגיש
את האדישות מתפוררת כשאני עומד מול אלף עיניים שנעוצות בי, פחד
הקהל מתחיל להשתלט. מוציא בידיים רועדות חתיכת נייר מקופלת
לארבע מהכיס, פורש אותה על הדוכן, פותח את הפה אבל לא יוצא
כלום, משתעל ומנסה שוב.
"זה אירוני שקוראים לספר שלי 'לגעת'," כל העיניים בוחנות אותי,
עוצם את העיניים וממשיך, "כי אני בעצם רחוק מלגעת, אני הרסתי
את המושג סופר."
מלמולים נשמעים מכיוון הקהל אני לא מעז לפתוח את העיניים.
"הספר הזה, 'לגעת', נכתב על ידי מחשב. המחשב הזה יכול בעשר
דקות לכתוב ספר שזוכה בפרס הספר הטוב ביותר. אותו מחשב יכול
לכתוב עוד אחד כזה או יותר נכון עוד מיליונים."
דממה בהיכל, אני חושב שמי שישב בשורה האחרונה יכול לשמוע את
הלמות לבי.
"אני דחקתי את אלה שכותבים מתוך שמחה עצבות שנאה אהבה לצד, אלה
שיושבים מול הדף וחופרים בתוך עצמם ומוצאים את הסודות הכי
כמוסים שלהם ומספרים לנו אותם. אני החלפתי אותם במחשב שכותב
מתוך פקודות בלי דמיון, רק מחבר מילים שיהיו בסדר הכי טוב
שיכול להיות. כתבתי את התוכנה שיצרה את הספר רק כדי לזכות
בבחורה שמעולם ולעולם לא תהיה שלי."
לקחתי נשימה ופקחתי את העיניים, מסתכל על הפרצופים ההמומים
שלהם.
"המחשב שלי לא ייצר עוד ספרים כי מחקתי את התוכנה כי מילים
שכתובות בלי רגש לא שוות את הדף שהן כותבות עליו."
ירדתי מהבמה, מרגיש את המבטים שלהם עוקבים אחריי. לא ידעתי אם
הם מאמינים לי או לא, אבל לא היה לי אכפת, רק רציתי להיעלם משם
ולחזור להתחבא מאחורי הדמות עם הרובה שאף אחד לא מכיר.