הטניסאית הקטנה מולי משכה מייד את תשומת לבי. היה משהו
בוגר-ילדותי בעיניה הכחולות והצלוחיות, ששוטטו במרחב במבט לא
רואה. "הי, חיפשת אותי?", היא שאלה את הפלאפון, עיניה נכבשות
ברצפה והמחבט מבצבץ מאחורי גבה כחרב של סמוראי. "לא?" (אכזבה?)
"כן, הייתי בחוג טניס... עוד מעט אהיה בבית..." (העיניים
חוזרות לשוטט במרחב).

משמאלי - תיכוניסט, או, ליתר דיוק, 165 סנטימטרים של שינון
נוסחאות לקראת הבגרות במתמטיקה. הוא בכלל לא במעגל, הקיום שלו
מתומצת לתוך משהו שנראה כמו בינום של ניוטון.

הלאה. ג'ינס רחבים, כרס קטנה, ידיים עבות, שדיים גדולים, מכשיר
אם-פי 3, אוזניות, נמשים. הרבה נמשים. הגיל - בין 17 ל-35. רגל
אחת רוקעת למקצב המוזיקה. לפתע, היא שולחת את ידיה אל עבר המוט
במרכז, גופה נוהה אחריהן, מתפתל בגמלוניות, וחוזר למקומו, כמו
גל מקציף שלפתע נשבר אל נשיית עתידו. גבר מצידו השני של המוט
מסתכל עליה בחוסר עניין מסוקרן - ומתעטף שוב בזקנו הג'ינג'י
א-לה כומר פרבוסלאבי ואוזניות סטריאו ענקיות.

אני מוצא את עצמי חושב שכל האנשים כאן משחקים בלא-אכפת-לי, אבל
הם נורא מסוקרנים. אינספור שיחות נמצאות על קצה הלשון, אינספור
מילים צובאות על הפיות להיפתח ולחבק, לקרוע, לבוז, לפלרטט עם
השכן. אבל הן נשארות אסורות.

אוקראינית רחבת פנים נעמדת במרחק קצר ממני. חליפת ג'ינס עם
מכנסי שלושה רבעים; רגליים חזקות, שעוגנות בתוך סנדלים בירוק
שצועקות את מה שהפנים לא מעזות להסגיר. מבטה משוטט במרחב...
מוזר, היא עומדת עם הפנים אליי, צמודה מאוד. בכל סיטואציה אחרת
מרחק כזה בין שניים לא היה אלא כדי להיעלם.

החסרתי פעימה. איזו פארסה. מבטי עובר אל המוט. עכשיו נחות עליו
שלוש ידיים, כמו עטיפות של ספרים המזמינים לגלות את תוכנם.
התחתונה של האוקראינית: היא מלפפת את המוט בכל אצבעותיה,
עמוסות הטבעות שנוקשות בברזל. מעליה - אמה מחודדת, זרועת קמטים
ובדידות, נאחזת במוט כציפור בענף. האצבעות האחרות מחזיקות
ארנק. אישה בת כחמישים, שקים בידיה השנייה.

הציפורניים של היד העליונה צבועים סגול. נקרא לה סגולה: ממילא
זה לא משנה, והיא לא תככב בסיפורנו יתר על המידה. לא תככב אלא
אם... בלימה פתאומית של האוטובוס מסיטה את ידי והיא נוגעת בידה
של סגולה. עיניי מתרוממות, כנראה במבע של התנצלות לעבר פניה של
סגולה - ופוגשות משקפי שמש ענקיים שמביטים בי. לא, מביטים
דרכי. שוב, גם היא, כמו כולם באוטובוס הזה, כמו באינספור
אוטובוסים אחרים, חוקרים באינטנסיביות את המרחב שבין הנקודות,
את האובייקטים בין הסובייקטים, את הריק בין איי התוכן.

ב"ספר הצחוק והשכחה" כותב קונדרה על המעגלים בהם רקדו תושבי
פראג לרגל אירוע כלשהו. איני זוכר מה היה אותו האירוע. איני
יודע אם היה. ואם היה, סביר להניח שהוא קשור לאביב 1968. אולי.
מעגלים, מעגלים, מעגלים. אנשים חוגגים, אנשים קרובים.

המעגל במרכזו של אוטובוס דו-מפרקי. ששה-שבעה אנשים, מתעלמים
מהסקרנות.

רק הסתקרנתי בהתעלמות.

הייתה לי נסיעה טובה.