אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. קשה לי להחליט. והמצב גם לא
ברור כל כך. לא יודע מה עדיף עכשיו. קשה לי להחליט מה אני
רוצה. לאיזה כיוון לפנות עכשיו. זה יהיה קל לכאן או לכאן. אני
רק צריך להחליט. לתת מילה אחת. עצב או שמחה.
בשנייה הכל יכול להשתנות, זה לא קשה מדי. אני יכול להתחיל
עכשיו, עוד דקה, עוד שעה. בלי שום בעיות מיוחדות, אחרי החלטה
זה יבוא לבד, יבוא בטבעיות. מספיקה לי פעם אחת של בקשה, לא
יותר.
האווירה מתאימה לעצב.
אני בחדר שלי, לבד. סגור פה בין ארבעה קירות. מול המחשב, ברקע
יש מוזיקה כמובן. הכל אפל וחשוך, אין פה כמעט אוויר לנשימה.
קשה לנשום פה. חם לי עכשיו. אני מרגיש קרוב אליו. לעצב שלי.
אחרי שעות שלמות שהוא שקע עמוק עמוק בבטן, הוא ממש קרוב לגרון,
עוד כמה סנטימטרים והוא מגיע. אני מרגיש שזה לא ייקח לו יותר
מדי זמן. הוא בקרוב ייצא החוצה, אני רק צריך להגיד לו צא. והוא
יבוא.
מה לעשות? אני לא מחליט. קשה לי.
העיניים מתחילות לשרוף ואני כמעט יכול לשמוע אותן לוחשות לי,
הדמעות כמעט יוצאות. תחליט מה לעשות. מה אתה בוחר? לצחוק או
לבכות. שפשפתי אותן חזק, אבל הן עדיין לא יצאו. לא החלטתי
עדיין. אני מריח את הריח המוכר, הוא כבר לא כל כך רחוק. אני
בטוח שהוא כמעט כבר פה. הפה שלי מדמיין את הטעם המתוק של
הדמעות המתוקות שזולגות לעברו באיטיות ובהתמדה, כל אחת בתורה.
נכנסות כל אחת מהצד שלה, נשאבות פנימה ונותנות לו את הטעם
שמרצה אותו כל פעם שהן מגיעות.
פתאום אני מסתכל ימינה. אני רואה את המראה קורצת לי מלמעלה,
קוראת לי בלחש. האוזניים שלי כמעט ויוצאות החוצה, הן מאזינות
לה. היא קוראת לי לבוא ולהביט בה. להביט בעצמי. זה תמיד בא
ביחד עם הדמעות. תמיד אותו מבט. הפנים נפולות מהחלק העליון ועד
לחלק התחתון, הפרצוף מלא רטיבות ושאריות של סימני יובש בכל
חלקי הפנים. הזיעה על המצח מתחילה להופיע וטיפות קטנות שוטפות
את פניי. מול המראה. שלא אפספס את אותם רגעים, את רגעי הבכי
והעצבות.
הכיסא פתאום כבר לא נוח עכשיו, נותן הרגשה שצריך לקום. המיטה
מבצבצת באישונים והשמיכה המלטפת רוצה שאתעטף בה בכל גופי,
שאהיה קטן כמו תמיד ושהיא תגן עליי כשאהיה מתחתיה.
נגעתי לרגע בכרית שהייתה קרובה אליי. היא הייתה חמה כמו
לחמנייה. כאילו וביקשה שאשטוף אותה בדמעותיי. שהיובש ייעלם
והמצב יהיה כתמיד.
הכל קורא לי לשם, לעבר העצב שלי. מה לעשות? אני לא מחליט. קשה
לי.

אני מרכין את ראשי ומניח אותו על הברכיים. ושוב כמו תמיד בסוף
של יום, מחפש את הסיבה הקטנה שתגרום לי לחייך, את הדברים
הקטנים שייגרמו לי קצת אושר. הראש ממשיך לסרוק בתא הזיכרונות.
הוא סורק וסורק, מחפש ולא מפסיק. פתאום הנורה נדלקת במוחי.
הראש כבר הפסיק לסרוק. הסריקה הותירה אותו צלול ומובן.
הוא לא מצא שם כלום.
ריקנות.
וכרגיל, השאלות. והשאלות. ולמה? לא רוצה. איך? מספיק. איפה?
איפה? לא מוצא.
אין לי, פשוט אין לי את זה. אין לי את הסיבה הקטנה שבסוף היום
תגרום לי להרים את הראש ולחייך, אין לי על מי לחשוב לפני השינה
על המיטה, רק הדמעות איתי כל לילה במיטה. האושר מזמן כבר לא
מתקרב לאזור שלי. ואני עדיין תוהה, מתי הוא כבר יגיע?. מתי?.

כשחושבים תמיד מגיעים למסקנות מהירות. כבר שעה וחצי אני יושב
פה וחושב. מנסה למצוא תשובות, ואני נותר ריק מכל הכיוונים. לא
רוצה לבחור באותו כיוון, אך הכל מצביע לעברו, אני לא מוצא
בינתיים דרך אחרת. מחכה שתבואי ותראי לי אותה. שאחשוב עליך
לפני השינה, שאתעורר עם חיוכך בבוקר. שיהיה רק כיוון אחד, רק
דרך אחת. הדרך אלייך.
תראי לי אותה לפני שאני אובד, אני הולך שולל ולא מוצא את השביל
אלייך. את הראשונה במחשבות. כשתתגלי אליי ייגמרו החלומות.

לעד אחפש ולעולם לא אפסיק. מחפש כיוון אחד, רק דרך אחת. הדרך
אלייך.

בינתיים הכיוון מראה והוא לא בדרכך, האור נהייה חושך וההחלטה
כבר נלקחה. לא טוב לי כאן לבד. ופה בין הדמעות רק חיבוק אחד
חסר לי ומעט אהבה. הדרכים אלייך לא ברורות, הדרכים לא ידועות.
עצב או שמחה?

התשובה בידיים שלך.