שוב מוצאת את עצמי אחרי שהחושך ירד. ושוב אני באותה תנוחה.
כותבת לך.
המילים, אלה שתמיד מנסות להביע משהו, שדרכן אנחנו מסבירים את
כל המערבולות המשונות האלה שמתחוללות בגוף.
ואולי זאת סתם הרגשה?
לא, לא יכול להיות שזה סתם כי משהו סתמי לא משתלט במשך היום על
כל החושים.
ואולי רק אצלי זה כך?
לא יכול להיות. הרי את כל הזמן אומרת שגם את אוהבת וגם את
מרגישה.

ושוב מנסה להרהר ולהוציא עוד כמה מילים ממוחי הקודח שעסוק
באלף ואחת מחשבות, אבל פתאום כשאת שם הכל בורח, כאילו משהו
מתנתק.
הכל הופך ללא חשוב, מיותר, כל כך חסר ערך.
גם הלב שלי מחסיר פעימה, לפעמים אפילו שתיים.

ושוב מוצאת את עצמי חולקת איתך את אותן מחשבות ששמורות רק
לי, את הסודות.
כל אותן מחשבות שעד כה היו שמורות למגירה עכשיו מצאו מענה.

הכל קורה שוב, אבל למה איתך זה מורגש תמיד כלראשונה?