האצבעות נעות אט אט,לוחצות ומרפות ,המבט מופנה לעיתים בכדי
למנוע טעות,הגוף רגוע הנשמה יוצאת.
ספל תה מונח, אור המנורה משולח, הרמקולים מנגנים בנעימות.
החושך שולט בחוץ, האור כובש מבפנים.
יושבת מול המחשב ופורקת סחורה. מעמיסה על משאיות ממעמקי נפשי
ושולחת אותם ליעדם - אלייך
רוצה שכל מילה תביע, שכל פסיק ירגיש. רוצה שתביני את שעובר
בתוכי
דומיה שוררת מסביבי אבל אל לך לטעות נפשי רועשת , מלותיי
צועקות.
כשנוזלת דמעה על לחיי התמה אז עצובה הנני.
שחיוך פרוש על שפתיי, שמחה בחלקי.
שמצחי מקומט חושבת אני ברומו של עולם.
במשך 21 אוטוטו 22 שנות חיי מילאתי את מילון הרגשות המלא.
כעת מדפדפת אני בדפיו ואיני מוצאת פירוש לרגשותיי.
לא אשקר לך שלא חוויתי התרגשות מקשר... היו רגעים בחיי שחשבתי
שאולי כבר הייתי בשיא ולעולם לא ארגיש יותר חזק.
ואכן כך היה לכשהכרתי מישהו לקחתי את הרגש ועלעלתי במילון
הרגשות וראיתי שאכן תואם הוא להגדרה אך חלש מעוצמתה... אמנם
עשיתי עוול לאותם בחורים (וזקנים) תמימים בהשוואתם לעבר, אך
האמיני לי לא עשיתי זאת במכוון...
כשחוזרת מיום שלם איתך ולא משנה היכן ולא משנה מה עשינו הרגש
הזה מציף אותי.
כשגמדי הלילה יוצאים לעבודתם רגע לפני שפורשת כנפיים אל החלום
מהרהרת בדמותך והרגש מציף...
מחפשת את ההגדרה ולא מוצאת...

אהבה שלי.
מגדירה את אצלי רגשות חדשים, לוקחת את אותי למחוזות שלא
הכרתי.
הרבה פרמטרים לא תואמים את גישתי למחוזות מעין אלו... ההתלהבות
מעצם העובדה שמצאתי מישהי להתחבר אליה מתחלפת בהרגשת נינוחות
וטבעיות כאילו מאז ומעולם ישבנו זו מול זו באמצע בית קפה סואן
כשלא מסיטות מבטינו לשום צד.
הצורך בחיבור פיזי אמנם לא נעלם אך הרצון להכיר ולדעת את נפשך
גדול וחזק הוא מדחפיי המיניים.
ומעל הכל ההרגשה הזאת שבלתי ניתנת להסבר, אותה אחת שמחממת לי
את הבטן, שמעלה חיוך כשרואה אותך לנגד עיניי...