1983, חורף

ניווטנו כל הלילה, היה קל לנווט לאור ירח מלא, אדמה נוחה,
גבעית, עם ערוצים עמוקים, קשה ללכת לאיבוד. הרבה נקודות זיהוי,
ללא גשם, רטוב אך לא קר במיוחד.
מי שהקדים והצליח להגיע למדורה של סמל המחלקה, לשתות קפה חם,
להיכנס לשק שינה בחולצה ותחתונים, נשק בשק"ש, מתחת לשמיים
השחורים עם הכוכבים המנצנצים, מלון מליון כוכבים, ולהירדם עד
הבוקר. מי שאיחר, ישן פחות וללא מדורה והפינוק של הסמל.

בבוקר קמנו, אפשר על אזרחי, לחים מטל הלילה, אך לא סובלים
במיוחד, התארגנו לארוחת בוקר, ביצה, זיתים, גבינה 9%, קוטג',
חביתה חמה, שוקו, ולדרך: קבלנו מסלולי ניווט חדשים ללילה
והתכוננו לניווטי יום הקלים.

ואז היגיע המ"פ, נאספנו בחצי גורן הדוקה וצפופה, נאמר חד וחלק,
מפסיקים כל אימון, כל התארגנות, כולם עולים על אוטובוסים וחזרה
לכרמיאל, לבית הספר למ"כים, חותמים על נגמ"שים מזוודים אותם
וקדימה ללבנון על מובילים ואוטובוסים עד דרום ביירות.
והנה הצ'ופר, כמה שיותר מהר נתארגן, יהיה יותר זמן להיות באפטר
ולצאת הביתה יותר מהר.

היינו מלאי מרץ והתלהבות לקראת הבאות, זה הצד שלנו של הצעירים
ששי קרב. לכולנו זאת לא הפעם הראשונה בלבנון, לי אישית גם לא.

הגעתי הביתה, הפתעה, לא ציפו לי(לא היו פלאפונים אז, הפתעות
תמיד כייף לעשות לאימא). ספרתי למה באתי ולאן הולך. לא אבי ולא
אמי הסגירו רגשות. אשכנזים גאים כאלה. פשוט עזרו לי להכין את
התיק מחדש. היו לי 24 שעות בלבד. ישנתי, אכלתי, כל החבר'ה בצבא
מפוזרים, לא היה עם מי להיות ולבלות חברה לא הייתה בתקופה
ההיא, אז שרצתי בבית, לקורת רוח של הורי, לפחות אני איתם.

אני תמיד הייתי חוזר לצבא, בעצמי, ללא עזרת אבי, ללא הסעה.
כלום. בגיוס הוא רק הסיעני לבקו"ם וזהו
ישר לעבודה שלו, חינוך ספרטני כזה, כה חשבתי שצריך להיות וזה
התאים לו. הנוהל היה פשוט
צועד לטחנת האוטובוס בז'בוטינסקי בפ"ת, משם לכביש גהה, פונדק
"הנמרים" ליד וקדימה טרמפים לאן שצריך, צפון, דרום.

הפעם, בלילה הוא התנדב להסיעני לתחנת האיסוף ביד אליהו. נפרדתי
מאמי ואחותי, הן ברכוני, המשפטים היחידים שנאמרו היו קצרים,
"שמור על עצמך", "אל תעשה שטויות", "אל תהיה גיבור". פנים
שקטים כאלה שלא מסגירים דבר, רק העיניים היו מתוחות.

גשם, זלעפות יורד בגוש דן. רק השיר של אריק אנשטיין היה חסר לי
לשמוע, "סע לאט..."

אבי סוחב לי את התיק לאוטו במקומי, מניח בתא המטען, אני עם
הגליל+מחסנית בלבד(כל ציוד הקרב האחר בחדר בכרמיאל).
אנחנו נרטבים בזמן פתיחת הדלתות והתא מטען.
נכנסים מהר לאוטו, המגבים התחילו לעבוד, לגרוף את המים, ימין
שמאל ימין שמאל ימינה שמאלה, ימינה, שמאלה, האורות נדלקו,
טיפות המים נצצו באור של פנסי הרחוב ואלומת הרכב.

המנוע נהם בגלל המשנק, יצאנו לדרך.

לא נאמרה מילה אחת כל הדרך, אפילו לא אחת, דממת קבר, כאילו
באיזו מערה עם סרקופג עתיק. באורות של המכוניות שבאו ממול,
ראיתי את פני אבי, קפואות לבנות, לא כתמול שלשום, ואז שוב חושך
וחוזר על עצמו שוב. רק בעזרת אורות לוח המכוונים אפשר היה
להבחין מדי פעם בפני אבי.

פני שיש דוממים כמו ספינקס מצרי. מבט מרוכז בכביש, רק הבלחות
הצתות המצית והתקרבותו לסגריה יצרה אפקט נוסף של תאורה ואז היה
גוון אדום על פניו שיצר רגעים קסומים של חום כלשהו באווירה.
אפילו את העשן שהוא פלט לא היה איכפת לי לנשום, כי זה של אבא
שלי. עוד זיכרון מהבית שבזמן אחר שנאתי את העשן והריח האלו.

הדרך נמשכה נצח, למרות שזה רק עשרים ומשהו ק"מ, אבל הגענו
בסוף.
אבי החנה את הרכב, הוצאנו את התיק שלי מהתא מטען.
נעמדנו אחד מול השני, לחצנו ידיים כמו "גברים" חזק, עם חום,
אבי חיבק אותי, נישק אותי, ראיתי לחלוחית קטנה בעיניו. לא
נאומים, לא מילות אהבה, רק חיבוק חם וחזק, פשוט כל מה שיאמר
הוא חסר משמעות לאומת מה שבלב.
הגשם הציף אותנו, בקשתי ממנו שיכנס לאוטו ויחזור לאימא והאחות,
אספתי את התיק וצעדתי לעבר החברים שלי, קולות צחוק, רעש והמולה
הגיעו מאזור החיילים, נצנוצי סיגריות, דשדוש נעלי צבא על
האספלט, אני צעדתי מהר עם עליזות ושמחה, שיר בלב ואופטימיות
גדולה, לא בגלל שששתי עלי קרב, לא ולא, לא בגלל החבר'ה מהצוות
שאראה שוב,

אלא כי ידעתי שאבא שלי אוהב אותי....למרות הכל ובגלל הכל כאילו
ואין יותר משקעים...הם מתגמדים לאומת לבנון...
היום אני גם אב, חלק מתחושותיו אני מבין יותר טוב...

הנוסע השמיני