דויד התחיל לספור, דויד רץ להתחבא, לדויד כבר נמאס ממחבואים,
"משחק של ילדים קטנים, אני כבר גדול".
דויד בן 12, גר בשיכון סלע, עם אמו חד ההורית, בדירת שני
חדרים.
תמיד אומרים שהוא נראה בוגר מגילו, הוא לא כל כך טוב בלימודים,
ואוהב לשחק, דויד אוהב כדורגל ואוהב לצפות בסרטים, קצת ביישן,
לאחרונה התחיל להתעניין בבנות, קצת מפוזר, ומבולבל.
נווה בת 24, אשה יפה, בעלת גוף חטוב, עיניים ירוקות ושיער שחור
ארוך וחלק, אוהבת להתגנדר, היא נהנהת ממוזיקה קלאסית, וסרטי
דרמה.
נווה חייה בחלקו האחורי של ראשו האליפסי של דויד, החדר מעוצב
לפי בקשתה, סדיני משי אדומים ורחבים מקיר לקיר בצבע אדום, מיטה
לבנה עם סדיני משי, ומאות כריות של נוצות.
לפני שדויד ניכנס לחדרה הוא צריך לדפוק ולבדוק שהחדר לא נעול,
אם נעול אסור להפריע. וכשהוא נכנס הזוג מדבר על כל מיני
עיניינים כשדויד צריך עצה בעינייני בנות היא תמיד יודעת מה
לעשות, האינסטינקט הנשי שלה פועל כמו להב חד ביותר, נווה תמיד
מראה לדויד מה לעשות ואיך להתנהג בשביל להצליח עם בנות, עם
הסביבה, ובכלל איך להצליח בחיים.
לפעמים דויד מפחד שמה יום אחד תקום נווה ותלכנה, ואז ישאר לבד,
הוא יודע שבלעדיה לא יסתדר, הוא ישאר לבד ופגוע.
נווה אף פעם לא מביאה חברים ולא היו לה שכנים, היא תמיד אומרת
שהמוח של דויד מרתק אותה די והותר, היא רק צריכה לקרב את אוזנה
לקיר חדרה והנה היא שומעת זרם עצום של מחשבות עסיסיות, שמחות,
עצובות, מחשבות על כעס, אהבה, חרדה והתלהבות.
לפעמים היא מטיילת לה במוחו, היא בודקת את מצב הסרוטונים,
שמצבם משתנה ללא הרף מאז שהתחיל דויד להשתמש בפרוזאק.
לפעמים היא מבקרת את הזכרון, שם תמיד תוכל לבחור בסרטון קצר
שיגרום לה לצחוק, להזיל דמעה, ולפחד.
מאז הגירושים,הכל השתנה, מצבו הידרדר, נווה שתמיד הצליחה
להעלות חיוך על שפתיו של דויד, נכשלת עכשיו במשימה זו פעם אחר
פעם, ומצבו של דויד מדרדר מביקור לביקור.

דויד מצא עכשיו מקום מחבוא, אך מחשבותיו לא במשחק, הוא חושב על
החברים החדשים שהוא מצא ורוצה להיות איתם, ולא עם החברים
החנונים שלו, הם משעממים אותו.
באמצע המשחק הוא רוצה לברוח, ללכת לחבריו החדשים, אך קודם הוא
מבקר את נווה.
"נמאס לי, אני רוצה להסתובב עם החברים החדשים" אמר קול רם.
"הם לא קצת מבוגרים בשבילך?"
"אבל אני לא יכל יותר עם החנונים האלו"
"אני יודעת מה אתה רוצה, יותר טוב ממך, אתה רוצה לעשן ולשתות
כמוהם, הרי אתה יודע שזה אסור".
"מי את שאת יודעת מה אסור? זה שאבא שלי הרביץ לי כשהייתי קטן
זה לא אסור?" כשאמר זאת היה נדמה לנווה שפניו של דויד חזרו
להיות פני ילד.
"אני יודעת שקשה לך, אבל לשתות ולהתפרע יגרמו לך לברוח
מהמציאות, תתמודד איתה דויד."
"נמאס לי גם ממך!", יצא דויד מהחדר וברח מהמשחק.
בערב יצא עם חבריו החדשים, דויד קנה בקבוק וודקה, ורפי שדד
זקנה, דויד נהנה מכל רגע.
כך במשך שבועות היה מסתובב עם חבריו החדשים, ציוניו ירדו,
ויחסיו עם נווה הדרדרו.
יום אחד נכנס שיכור לחדרה של נווה, בילגן את החדר, קרע את
הוילונות והסדינים, נווה שניסתה לעצור אותו, קיבלה סטירה,
ואחריה באה באו עוד סטירות, עד שהגיעה סתירה שאותה דויד הרגיש
על בשרו שלו, הוא נבהל, פתאום הבין מה עשה, הסתכל על ידיו,
והתרחק, עד שיצא מהחדר.
בבוקר למחרת נווה לא הייתה בחדרה.