חמש שנים חלפו מאותו החורף.
כל שנה בהגיע החורף, עולה בזיכרוני אותה תמונה.
תמונתך בליל הכרותינו.
חיי כאילו נעצרים בנקודה זו.
אותו חורף שב ומציף זיכרונות עולה וגואה עד השפל האפלולי.

זה היה השבוע האחרון של פברואר.
הגשם ירד בחוזקה ואני הלכתי לי ברחובות ללא מטריה.
פתאום בין הטיפות הופיעה דמות גבוהה וחסונה, זה היית אתה.
היית לבוש חולצת גולף לבנה וג'ינס קרוע וידך אחזה במטריה שחורה
וגדולה.
אתה הלכת מאחורי ואמרת בקול רך ונעים, "המטריה נקרעה?"
אני הסתובבתי אחורה וצחקתי.
בנחמדות שאלת, "צריכה מטריה?"  
כך בעצם הכול התחיל.
בליל חורף סגריר.

היינו יחד כמעט שנה.
עד שצו שמונה בא.
הלכת ומאז לא חזרת.
אני עדיין תוהה ומחכה לשבוע האחרון של פברואר בין הטיפות כדי
שתחזור.
חמש שנים חלפו עברו מאז ועדין נותרה השאלה, היכן אתה?

את הכאב ורגשותיי סופגים הדף והעט, שכותבים לך מכתבים עד אין
קץ.
אני כותבת ושולחת מכתבים אך אין תשובה.
עכשיו אני פה בודדה.
החיים חולפים כמו חול בשעון, אנשים הולכים, אנשים באים ואני
נשארת כאן, כותבת לך למרות שאתה לא עונה למכתבי. אז עד מתי
אמשיך לרשום? אין לדעת כי האהבה שלי אליך עדין נותרה ואני פה
מחכה ממך לתשובה.