גבריאל היקר

21/3/06
19:05

הנה אני, כותבת לך שוב...
לא תאמין איפה אני נמצאת עכשיו. הכוכבים מבצבצים בשמי הלילה
והירח מאיר בגוון כסוף מרגיע שנשפך על החול הקריר.
שמי הלילה הכהים מדגישים את רפרופי הכנף הכסופים של פרפרים
קטנטנים יפיפיים הנבלעים באור הרך.
כה קסום אורו של הירח... מדגיש כל קו, כל גוף, כל חי וקיים.
אפילו גלי הים השקטים שמתנפצים על הסלעים הקשים מודגשים
באורו...
המים הקרירים נוגעים ברגלי היחפות ומעבירים בהם עיקצוצים
נעימים.
הלילה הזה היה הופך למושלם עוד יותר אילו היית כאן ליידי, על
החול הנעים הזה, מתחת לשמיים המוצפים כוכבים שמשתקפים במים
האפלים הזורמים בשקט...
הייתי מחבקת אותך חזק, ונותת לגלים לקחת אותנו עם הזרם הנעים
שלהם...
הם היו מכסים אותנו; בולעים אותנו לתוך עולם מיימי מדהים שבו
דמעות יתמזגו עם מלח ויעלמו לעד.
כמו הגלים, היינו מתמזגים אחד עם השני והופכים לשלם אחד, כמו
הים...
היינו משאירים לעולם מזכרת שבעזרתה יזכרו כולם שפעם חיו "עידן
קרצ'בר וקרולין בריז שהתאחדו לברית אהבה"... אולי בעוד מאות
שנים יספרו אגדות על שמינו.
"לפני שנים רבות, חיו שתי אנשים  פשוטים למדיי...אך הדברים
שקרו בחייהם ששינו את האנושות כולה ואת פני העולם, נזכרו
לעולמי עד...וכך התחיל סיפורם..." ופה, יעצר המספר ויבחר באיזו
התחלה שירצה. שונה או דומה למציאותית.
אולי אפילו יכתבו עלינו סיפור. טרם כתבנו אותו אנחנו, דפיו
האחרונים של הספר נישארו רייקים ומצפים להתמלא בעתיד, יהיה אשר
יהיה.
אילו היית פה, היינו הופכים לחלק מהנוף היפיפה הזה שעכשיו אני
רואה במו עיניי.
אילו היית פה, חום גוף ואשליות היו הופכים לממשיים.
באופק, איפה שהשמיים הכסופים נושקים לים השחור, ניראה כוכב אחד
שגובר באורו על כל האחרים.
זהו הכוכב שלך...הכוכב שהענקתי לך באותו יום, כשאתה חיפשת
נואשות אחרי האחד שאתה הענקת לי. כה חזק אורו, כה נואש. למראית
עין הוא ניראה פשוט, אך אם מסתכלים היטב, הופך הכוכב היחיד
לקבוצת כוכבים מרהיבה שיוצרת דמות יפיפיה וחותמת את שימך על
השמיים היפים, כסוף על גבי שחור.
הכוכבים מסתדרים באותיות מסולסלות ומעלות בי זכרונות,
עלייך...
תסלח לי על כך שאני חוזרת על מילים כה הרבה. הרי כדי לתאר לך
את היופי שאני רואה, צריך הרבה מילים. ניסיון נואש לתאר את
הבלתי אפשרי.
הגעגוע שהני מאחלת שיסתיים, לא מרפה כבר מהשעות הצעירות של
הבוקר, בהן הזריחה משתקפת בניצנוץ יפיפה על אותם מים מלוחים
שבלילה זה הפכו לכה אפלים ומיסתוריים.
האין זה מעניין מה מסתתר שם במעמקי האפלה?
הגיע הרגע בו אני יסביר לך מה אני עושה פה הלילה, על שפת הים,
רחוקה מהעולם.
היני מצפה לגשם כוכבים שעתיד להתרחש בדקות בהן אני כותבת לך.
והנה כבר עכשיו, כוכבים מתחילים ליפול לאיטם מהשמיים ולהיבלע
באופק הכחלכל.
מפל כוכבים. אתה יכול לתאר כמה מישאלות אפשר לבקש! המראה
הניפלא הזה, שנכלל בניסי טבע, מזכיר לי את היום בו הנהר קפא.
פתיתי השלג נפלו אט אט וכיסו את הדשא הירוק עליו ישבנו בעונה
החמימה שעברה לאיטה.
הנהר קפא והשלג הצח צבע את הנוף בגוון לבן מבהיק.
כמו פתיתי השלג הניראים רגילים למדי, שאם נתבונן בהם נגלה כי
צורתם יפהפיה ביותר ושונה מחלקיק לחלקיק, כך גם ניתן להשוות
אותם אלייך.
אולי לסובבים אותך אתה נראה כמו אותו פתית שלג פשוט וככל
האחרים, עגול ולבן וצח, שלא דורש תשומת לב מרבית.
אבל אם לאסוף אותך בעדינות לידיים חמימות, ולהתבונן בך מקרוב,
אפשר לגלות שאתה המיוחד מבין כולם... האחד בעל היופי הכי בולט
ולא רגיל (הרי להיות כמו כולם ולהשתייך לדימוי פשוט כל כך זה
משעמם למדי!), יופי שרק עין זהירה וכזו שרואה את הפנים והחוץ
כאחד, יכולה לראות...
אתה מבין, אתה הכוכב שלי... האחד בעזרתו משאלות מתגשמות. ואתה
שונה מכל הכוכבים אשר נופלים בלילה זה.
כי למרות שהזמן נמשך, אתה כאילו לא נכלל בו, ועדיין עומד
במקומך, מתעקש לזהור בשמי הלילה ולא להיות חלק מהעמולה שתקפה
את הכוכבים שאיבדו את שפיותם ורצים לעבר המים, בכדי שאורם
יכבה.
וגם אותך, כוכב שלי, אספתי לזרועותיי בחמימות. ואני אדאג לכך
שאורך לא יכבה אף פעם!
אילו היית פה ליידי, הייתי מתארת את מחשבותיי באופן שונה,
ואולי בוטה מדי לאווירה כה עדינה.
לא הייתי מוצאת את המילים הדרושות לתאר עד כמה אתה חשוב לי.
ובעזרת מטאפורות אלו, על כוכבים ושלג, אני שוב מגיעה לאותו
המשפט שהופך שיחה ארוכה ומייגעת לאחת שתיזכר לעד.
האם אתה יכול לנחש מה הייתי אומרת לך? נכון, במשפט זה הייתי
מקצרת את כל ההסברים שלי ואת כל התיאורים, והייתי מונעת ממך
לשמוע על יופי שכזה שלקח לי שעות ארוכות לתאר.
היה נמנע ממך האופן בו פירטתי לך הכל.
היו נמנעים ממך כוכבים, שלג ומילים...
אבל היית חוסך זמן. ואולי זה לטובה.
הרי זה כה פשוט להגיד מה בליבי... כל תיאור קטן בכדי להגיע
למסקנה:"אני אוהבת אותך..."

שלך, באהבה רבה,

קרולין.