גבריאל היקר

19-03-06

בוקר. השעה 8:18 דקות.
אני רחוקה מכל המולת האנשים שסובבת אותי בחיי החברה הנואשים
והבלתי נסבלים.
קרני השמש מביטות דרך הטריסים המוגפים ומטילות צללים מרקדים
יפיפיים על ריצפת האבן הקרה.
הרוח הקרירה החליטה לרחף לה בחדר, מבלי לשאול אם הרשיתי לה או
לא. איני מבינה את החוצפה שפקדה אותה אבל עד עכשיו היא מתנהגת
כראוי למעמדה. איני נערה אכזרית שמענישה אותה או מתלוננת על כך
שהיא מלטפת את פניי ברכות ושרה ולוחשת בשקט לאוזניי את שמך.
איני מבינה למה, אך מקיף אותי ריח עז של וירדי בר. כאלו שהקיפו
אותנו בפגישה הראשונה שלנו, ליד הנהר ההוא, האם הינך זוכר?
איזה אביב מושלם זה היה. השמש האירה בחמימות מעלינו, מבלי
לעקוץ אותנו בחומה הקודח כפי שהיא רגילה.
הרוח הייתה נעימה למדיי. הציפורים שרו. הנהר זרם. וכמו זרימתו
של הנהר, כך גם החיים נמשכו. ואנחנו זרמנו איתם.
הדשא היה ירוק מתמיד ושיחי הורדים העניקו למקום מראה של גן
בריטי עתיק.
אני זוכרת שישבנו שם, על אותו דשא לח מהטל המנצנץ.
אני גם זוכרת שהייתי כה נבוכה מנכחותו של נער לצידי, באווירה
כה איניטימית, על כך שתקתי ולא העזתי להביט בעיניך.
היו גם סיבות אחרות, כמו הפחד לזכור את מבטך שירדוף אותי לנצח
ולא יתן לי מנוח. איני מתכוונת לכך שעיניך מפחידות או כעורות,
חלילה! עיניך אלו העיניים הכי יפות שפגשו במבטי עד כה.
מבט כה רך, מבין, מתחשב ואוהב...
אך אל נא לי לשקוע בחלומות בהקיץ שוב(כפי שקרה אז באותה תקרית
לא נעימה שהשתיקה שלי הפכה למאוסה ובלתי מובנת).
אז כך, נחזור לאותו יום אביבי שמח.
חוץ מהשמיים הבהירים ומלאי העננים מעלינו, ציפורי השדה, ורדי
הבר ושאר ילדי טבע, היינו לבד במעיין חלום ילדותי שבלע אותנו
לתוכו ודרש שנתבגר ביחד איתו.
ליטפת את שיערי והעברת את ידך על צווארי... המגע הזה, שהעביר
רטט בלתי מוסבר בגופי, גרם לי לאבד את דיבורי לשניות אחדות.
עצמתי את עיניי לשניה וכשפקחתי אותן גיליתי אותך, רוכן אליי
ומחבק אותי חזק כל כך.
אתה בוודאי שואל מדוע אני מזכירה בפנייך את כל פרטי המקרה שאתה
עצמך היית חלק ממנו. אך אני חוששת כי שכחת אותו, את אותו יום
מושלם. אם אכן הוא פרח מזכרונך, ברצוני להזכיר לך עד כמה היינו
מאושרים באותו יום. או כך לפחות נדמה לי...
כבר לא היה לי פנאי לנימוסים ולהשתקת כל חושי מפניך, לכן
החזרתי לך חיבוק, החזרתי לך מגע במטרה שתחוש את אותו גל מרגש
שהעברת בי לפני דקות ספורות.
לא הרגשתי כמו אותן נערות טיפשות, המתביישות מפני כל רגש העובר
בהן, הרגשתי כמו אישה.
אישה שגם לה יש רגשות, רצונות, חלומות ואפילו לב חיי ופועם
שיכול לחוש את הרגש המקולל ההוא שקראת לו אהבה.
נדלג על אותו יום, שהיה אחד המאושרים בחיי ונעבור לשני, המאושר
ממנו לפחות במיליון.
המפגש השני שלנו.
כמעט כלום לא השתנה... רק תאריך וזמן, ומקום. אבל מלבד זאת,
כלום. הרי מה יש לשנות כשהעניין הוא רק בך ובי?
שוב היינו אתה ואני. וכל העולם, נמוג...
הפחד לשעמם אותך עם אותה שתיקה מעצבנת, פקד אותי שוב ושוב
והתגבר בכל שניה שעברה.
אבל במהרה גברנו עליו שנינו, ביחד.
אני מדלגת על רגעי השעמום [כפי שכנראה קראת להם בליבך אך פחדת
להשמיע זאת באוזניי] ומצטערת אם לרגע נשמעתי חוצפנית או אם עלה
בראשך הרעיון שאותם רגעים השפיעו לרעה עלינו.
האם הינך זוכר את אפלולית הערב שכיסתה באיטה את אותו גורד
שחקים שעמדנו עליו? מחובקים...
הכוכבים החלו לבצבץ אט אט בשמיים שעטו גווני שחור, כחול, אדמדם
וכתום כהה של אחרי השקיעה(שלצערי לא הספקנו לראות).
מאותו רגע מושלם, של שנינו ביחד, הדברים החלו להישתבש. איני
זוכרת במדוייק מה גרם לכך.
אך אנא, בוא לא נחשוב על הדברים הרעים שקרו, אם ישנם זכרונות
טובים בהרבה יותר.
עכשיו, כשאני מתארת את אותם דברים שקרו, והזכרונות עולים אחד
אחרי השני לפניי, עולה על שפתיי חיוך.
אותו חיוך שאמרת שאתה כל כך אוהב לראות.
תסלח לי לרגע, אבל אני חייבת לדמיין את אותה שיחה שוב.
"את יודעת איך אני אוהב את השיער הזה?" אמרת והעברת בו את
ידך.
"ואת האף החמוד הזה..." שוב אמרת בצחקוק קטן, שאני כל כך
אוהבת.
"ואת העיניים האלו..." הוספת כששפתיך ריפרפו בעדינות על
עיניי.
"ו...את השפתיים האלו..." ואז, בדרך פלא, שפתיך מצאו את דרכם
לשפתיי.
איני מתביישת בכך שהתמסרתי למגע הרך והעדין הזה...
איני מתביישת בכך שהרשיתי לעצמי לטעום את טעמן הממכר והמשכר של
שפתיך הרכות שזמן רב ציפיתי שיגעו בשלי.
הגזמות.
תיאור הדברים שאני מביאה לך כל כך מוגזם. עד כדי כך שלפעמים
הכל ניראה כמו שקר או כמו חלום רחוק שמעולם לא התגשם.
ואז, כשהיינו מתחת לשמיים הכהים, נבלעים על ידי הלילה והשפעתו
הקסומה, שוב הכל התנפץ לרסיסי זכרונות יפיפיים.
שוב שפתייך פגשו בשלי והכל הפך לחלום המוקף גדר שמפרידה אותנו
מהמציאות...
כשעזבת, הימים חלפו באיטיות כזו מיגעת, ובגעגועים מייסרים חסרי
סוף.
כמו עכשיו, הייתי מדמיינת אותך איתי, כשריח הוורדים
מסביבינו...
אבל...
הידיעה שהגיע אליי, ניפצה את האשליות שלי לרסיסים.
חייך פסקו מלהיות מאושרים כפי שהיו שכהיית איתי, בזרועותיי...
וישנם אלו שכה משתדלים למחוק את החיוך שציירתי ביד אוהבת וכה
השתדלתי שישאר לנצח...
כשהזכרת במכתביך "מוות", למרות שלא התכוונת למה שהפחיד אותי,
ליבי החסיר פעימה. ועוד אחת, ועוד...עד שהפסקתי לנשום והרגשתי
איך סדק קטנטן רץ במעמקיי ליבי ושובר אותו.
אל נא לך לחשוב על מוות, יקירי. לא כשאני כאן, בשבילך.
אל נא לך להפסיק לחייך, מפניי שאני, אצייר לך חיוך חדש מתי שרק
תרצה!
אל נא לך לשקוע ביגון, עצב וצער, מפני שאני תמיד כאן כדי לרכך
אותו ולהפוך אותו לגן-עדן משלך...
אז בבקשה, אהובי, תחייה את חייך, שחורים ככל שיהיו, למען אותם
ימים,
כשאתה ואני, היינו ביחד, מתחת לשמיים, צופים בכוכבים, וטועמים
מטעמה של אהבה ראשונה.

שלך, באהבה ובחום,

קרולין...