[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ברוש כהן
/
החיים - חלק א'

היא חזרה הביתה, הבית לא היה נעול. מוזר, חשבה, אורן אף פעם לא
מגיע הביתה בשעה כזאת. היא יצאה מוקדם מהעבודה, כי התבטלו לה
כמה פגישות. היא החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לבלות זמן איכות
עם בעלה, שלאחרונה לא יצא להם להיות הרבה יחד.
היא הלכה לקנות את הגלידה שהם אוהבים, בטעם שהם אוהבים, את סרט
הקולנוע שראו מיליון פעמים, ובכל פעם צוחקים ממנו מחדש.
היא נכנסה הביתה, בשקט, כדי להפתיע אותו.
שמה את הגלידה במקרר, את הסרט מוכן כבר ב-DVD, הורידה חולצה
ומכנסיים כדי לקבל אותו יפה, בצורה סקסית.
היא החלה ללכת לאט לאט לכיוון חדר השינה שלהם. היא שמעה רעשים
מוזרים, לא הבינה מה הולך שם, התקרבה עוד ועוד, והקולות גברו.
היא החלה לשמוע: "כן כן" וגניחות בלתי מוסברות. היא החלה לרוץ
לכיוון החדר, במעלה המדרגות, עד שהגיעה לחדר השינה שלהם, פתחה
אותו בבת אחת ולפתע ראתה מחזה מזעזע. היא לא יכלה להאמין למראה
עיניה, לא יכלה לקלוט את המסר שעבר מהעיניים למוח.
לא יכול להיות שאורן, בעלה האהוב, שוכב כרגע עם סיגל, החברה
הכי טובה שלה.
היא החלה לבכות, והם רצים אחריה, מנסים להסביר לה את מה שקרה
זה עתה.
היא הבינה שכל החיים שלה התנפצו בבת אחת.
היא לקחה את הסרט ואת הגלידה מהמקפיא, שמה עליה חלוק ורצה
למכונית. כשנכנסה למכונית כל הדמעות הפסיקו, ורק פרצוף קפוא
שטף אותה. היא לא בכתה, אלא רק חשבה לאן היא נוסעת עכשיו. לא
היו לה הרבה אפשרויות, אין לה חברים כל כך. במקרה כזה, חשבה,
הייתי נוסעת לסיגל, אבל כמה חבל שאני לא יכולה לעשות זאת כעת.
לבסוף, בלית ברירה, נסעה לאמה.
כשהחנתה את המכונית חיפשה איזשהם בגדים שתוכל ללבוש, כדי למנוע
את ההטפות מצד אמה: "למה לא התלבשת? ככה יצאת לרחוב? עם חלוק
מגבת? מה, אין לך בגדים? את ענייה? את מרוויחה סכום כסף נאה
בחודש, ואורן מרוויח כל כך הרבה בחברת ההיי-טק שלו, ואת
מסתובבת לי ברחובות עם חלוק מגבת?". אז מצאה איזה מכנס קצר
שלקחה עמה לים בשבוע שעבר, ואיזו גופיה שהשאילה מסיגל. היא לא
רצתה ללבוש את הגופיה, היא מזוהמת, היא של סיגל, אבל הכל עדיף
על הנאומים של אמה.
היא דפקה על הדלת. "רגע", אמה שלומית צעקה. היא שמעה את
ההליכות הכבדות של אמה, "בטח עוד פעם השמינה האישה הזאת", חשבה
לעצמה וחייכה. ואז נפתחה הדלת, ומבעד לדלת היא ראתה את ראשה של
אמה: "הוי דנה כמה טוב לראותך. היכנסי היכנסי". דנה נכנסה
פנימה, ראתה את כל הדברים הרגילים - המטבח הנקי עם הסירים שבו,
את הסלון שמלא בניירות, את הטלוויזיה דלוקה על ערוץ
טלנובלות...
"נו, אז מה תשתי? משהו חם?" שלומית שאלה.
"לא לא. מים. רק מים."
"ולא תאכלי משהו? בישלתי קציצות שאת אוהבת."
"לא, אמא, אין צורך, באמת. כבר אכלתי."
"ומה את מחזיקה ביד?" שלומית נדנדה.
"אה. זה", לרגע שוכחת הכל, "זה סתם, גלידה וסרט ששכרתי בדרך
לפה", ענתה דנה.
"אז זה מה שאת אוכלת? גלידה? לא פלא שהשמנת."
"אמא, אני בהיריון, אני אמורה להשמין בטבעיות."
"ממיל'ה, כשאני הייתי בחודש שלישי איתך, הייתי הולכת ברחוב,
ועדיין בנים היו שורקים לי ומתחילים איתי. מה את חושבת? שאם את
בהיריון את יכולה להישאר דבה? ולאכול מה שבא לך?" אמרה שלומית
בזלזול ובהתנשאות. דנה הרגישה כמה עשתה טעות כשבאה אליה. מה
היא חשבה לעצמה, שאם היא תבוא לפה אז אמא שלה תתנהג אליה פתאום
יותר טוב? להפך, היא רק תגיד לה שהכל באשמתה שאורן בוגד בה, כי
היא לא מספקת אותו כנראה, והוא צריך למצוא לה תחליפים. היא
מכירה את אמא שלה, אין שום סיבה שמשהו ישתנה פתאום.
"יודעת מה, אמא? עזבי. אני צריכה ללכת גם ככה. רציתי רק לקפוץ
להגיד שלום. אני הולכת עכשיו", אמרה דנה, קמה, ובאה לפתוח את
הדלת.
"את לא הולכת לשום מקום. עד שסופסוף באת, אני לא צריכה שתלכי.
תישארי איתי פה קצת ואחר כך תלכי לעיסוקייך."
"אמא, אני מצטערת. אני חייבת ללכת. רציתי לקפוץ לדקה להגיד
שלום וזהו", ענתה דנה.
"בשביל מה באמת באת לפה, דנה? אני לא מטומטמת, וגם את לא. אם
באת לפה זה סימן שאת צריכה ממני משהו. מה את צריכה, כסף? מה,
פיטרו את אורן? הוא כזה מוכשר איך אפשר לפט..." היא לא הספיקה
לסיים את המשפט וכבר דנה נכנסה לדבריה: "אמא. אורן בגד בי."
"מה?! אורן בגד בך? אני לא מאמינה! מה? מתי? רגע רגע.. .עם מי?
ואת ראית? רגע, אז איך?..." שלומית ענתה במבולבל.
"אמא. היום נכנסתי לדירה שלנו, וראיתי אותו ואת סיגל שוכבים,
אצלנו במיטה. את קולטת? במיטה שלנו!" דנה החלה לבכות.
"אוי... אמרתי לך תמיד שהוא חרא. לפני שהתחתנתם, זוכרת שאמרתי
לך לא להתחתן איתו? אמרתי לך שהוא יהיה לך רע ואת תצטערי על
זה". דנה החלה להתעצבן ואמרה: "את? את אמרת לי שהוא משכיל, שיש
לו עבודה טובה, שהוא נחמד, שהוא טוב, שהוא בעל מצוין, ושאם
יכולת היית מתחתנת איתו. מה את עכשיו מזיינת לי בשכל?!"
"דנה! אל תדברי אליי ככה. לבית שלי לא נכנסים כאלו מילים. כאלו
מילים נשארות ברחוב."
דנה חזרה על דבריה במבטא מלגלג: "לבית שלי לא נכנסים כאלו
מילים. כאלו מילים נשארות ברחוב."
"טוב דנה, באמת שאני לא יודעת מה את רוצה ממני. את עולה לי על
העצבים."
"אני עולה לך על העצבים? את יודעת מה?! אני לא מבינה מה בכלל
חשבתי לעצמי כשבאתי לפה? שאת פעם בחיים שלך תתחילי להתייחס
אליי כאל בן אדם נורמלי, ולא כל הזמן לבקר אותי ולהגיד לי שאני
רק טועה כל הזמן. תמיד עשית לי את זה. לא משנה מה, תמיד הייתי
לא בסדר, תמיד אם קרה משהו רע, זה כנראה בגלל שעשיתי משהו לא
נכון. ובגלל זה אבא עזב אותך. אי אפשר לחיות איתך באותו בית
ליממה אחת!" דנה אמרה בכעס, לקחה את דבריה ורצה למכונית.
ואז החליטה שאם יש לה זמן פנוי, והרבה מצב רוח רע, אין דבר
יותר טוב משופינג.
היא הלכה למסע קניות מטורף בקניון עזריאלי, עד שכבר בזבזה יותר
כסף ממה שהרוויחה באותו חודש. אבל לא היה לה אכפת כבר מכלום.
רק מהרגע. מהתינוק שלה ושל אורן.
התינוק. או אולי התינוקת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש בערך שניים
שאני אוהב.




אלוהים על שירים
של בריטני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/7/06 17:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ברוש כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה