רן שלי, הלוואי והיית כאן.
מען מתנת פרידה זו הייתה, לא?...
אומרים שיש בעיניים ניצוץ, משהו מהנשמה שלך...
אולי.

ספיה, סנגווין, לבן על דף סגול.

עבודה של המגמה.. דיוקן צבע של רן (סבא)
עבודה יחידה עם קצת נשמה..
מרוצה ממנה, למרות הכל.



היום, ה-12 לחמישי... היום השלישי.
לא האמנתי, לא רציתי להאמין, לא רציתי לראות את הסוף, העדפתי להתעלם.
אני כל כך שמחה שהספקתי לסיים, שהספקת לראות, ולזהות ולהחמיא...
יודע.. עכשיו זה תלוי פה, ממוסגר ושותק.. כל כך שונה ממך, כל כך לא מזכיר...
וכל מי שבא, "זוכה" לראות,
דליה מתגאה בי, בדמעות.
"זה הנכדה שלי ציירה",
ואני? לא יכולה לקלקל לה את הגאווה הזו,
מתה לצרוח שאיך אפשר בכלל להשוות?
זה פאקינג דו מימד, בגירים והפרופורציות לא נכונות...
איך אפשר להשוות את החיוך שלך, אותו חיוך מאיר.. לחיוך עקום כל כך בגיר?!
צריכה את החיבוק, התמיכה, הנשיקה באמצע המצח...
צריכה אותך כאן, לידי.
ונראה כאילו ידעת, ושלחת לי סימנים...
דקירות בלב, בטן כואבת בדיוק ברגעים מכריעים..
ואני?.... במרחק 120 קילומטר התעוררתי פתאום מחלום בהקיץ, שלחתי איזה סמס
לאמא.. לבדוק ככה, בקטנה.. מה איתך, מה נשתנה.
ובראשון בערב, כשרבתי עם ההורים.. אמרו לי שלא, אין סיכוי שיתנו לי להכנס...
זה לא האבל שלך, מה את לא מבינה? להכנס זה רק לקרובים מדרגה ראשונה.
ואני אמרתי שילכו להזדיין, לא מעניין אותי.
קחו אותי, ועכשיו.
והעיניים שלי, כל כך דומות לשלך, רשפו בירוק על אדום,
תמיד קראת לי מכשפה.
אז בעטתי לכל כיוון, ובכל מי שסביבי...
היית מסמיק, סבא שלי.. או מתפוצץ מצחוק
מן הסתם השני.
וכשנכנסתי לחדר, וראיתי אותך... עם הצינורות והמכשירים והשקיות... הכי לא
אתה...
שכחתי הכל, לא רציתי... לא רציתי שהם יתנו לך לסבול.
והתחלתי להבין, את אותם שכיניתי "רוצחים", שהעזו לנתק מהמכונות את האנשים
שאליהם היו הכי הקרובים.
ורק כשהפנמתי, אחרי מחשבה ודמעות..
שמפה... 'טוב' זה עניין סובייקטיבי....
וכבר התפללתי שתחיה בשבילי, ושתמות- בשבילך.
ושוב, ואחרת...
ולא יכולתי להחליט... איזו נכדה מבקשת שסבא שלה ימות?...
וביקשתי.
והתחרטתי.
והתחלתי לחשוב.. ונזכרתי שאתה תמיד אומר "אוךךךךךך.. תני לסוסים בלגיים
לחשוב"...
וקיוויתי שתצא, וקיוותי שלא...

ומתוך הבלאגן,
כבר ידעתי שלא.