אף אחד לא הכיר את בנימין שוורץ ובנימין שוורץ לא הכיר אף אחד.
הסיבה לכך הייתה שבנימין שוורץ היה חדש באזור. הוא עבר לעיר
ההררית רק לפני כמה ימים ולא ידע מאיפה להתחיל. המעבר היה אמור
להיות נקודת שינוי - לעזוב את העולם שהוא הכיר, העולם שבנוי על
מישור וים ואף אחד לא מפריע לך אם אתה רוצה רק לשכב בשמש
וליהנות מהחיים. הוא עבר לעיר ההררית כי היא הייתה כל מה שהבית
הקודם שלו לא היה.
זה היה חורף. בבית, החורף היה כמו בקיץ, רק טיפה יותר קר, מה
שאמר שבנימין לא יכל להיכנס למים בים אלא רק לטייל לאורך החוף
וליהנות מרחש הגלים. לא היה שם גשם, וגם אם היה זו לא הייתה
סיבה לשנות משהו מאורח החיים הרגיל. העיר ההררית הפתיעה את
בנימין. הוא הגיע למקום אחר, הזוי יותר, שונה מאוד. בנימין עבר
לבית משותף, לדירה בקומה השנייה שצופה על אחד הואדיות מסביב
לעיר. הוא אהב את המקום ובחר בו בעיקר בגלל הנוף. הדירה הייתה
קטנה וקרה. כשהוא עבר לשם, אף אחד לא בא לעזור לו ולא היה שכן
טוב שיברך ויביא מתנת ברוך הבא. בלילות היה בנימין שומע צלילים
מהדירות לידו, פעם מוסיקה רועשת מדי, פעם צעקות.
עוד דבר שהפריע לבנימין היה הריח. לעיר ההררית היה ריח מיוחד.
שילוב של זיעה ועשן, מכוניות ועצי אורן, והכל בתוך אוויר קר
שצובט את הריאות. בנימין לא הכיר אף אחד אז לא הייתה לו סיבה
לצאת מהבית. ביומו הראשון קנה עיתונים במכולת, חזר הביתה ולא
ידע מה לעשות. הוא היה צריך עבודה. הוא היה צריך כסף.

בנימין שוורץ היה אדם קטן, לא בולט, בלי השכלה גבוהה ולא
מצטיין בשום דבר באופן מיוחד. בעצם, הוא הצטיין בלשבת ליד חוף
הים וליהנות מחום השמש, אבל העיר ההררית לא נתנה לו את האפשרות
הזו. העיר ההררית הייתה מלאה בגשם ובשלוליות והשמש לא נראתה
מבעד למעטה העננים.

יום אחד בנימין שוורץ יצא מהבית בדרכו למכולת, חוכך בדעתו איך
יימנע מלדבר עם החנווני. החנווני לא היה לטעמו של בנימין. הוא
היה גוץ ושעיר ודיבר במבטא כבד ולא נתן לבנימין להשחיל מילה
בשיחה. הוא לא נראה מעוניין במיוחד בבנימין ורק עשה את העבודה
שלו. בנימין יצא מהמכולת, שתי שקיות גדולות של מצרכים אחוזות
בחוזקה בידיו, בדיוק התחיל לרדת גשם ובנימין הבין עד כמה קר לו
בעיר ההררית הזו. בנימין החל לחצות בריצה את הכביש.

צוותי זק"א חיפשו במשך שעות. הם מצאו חלקי אדם פזורים לאורכו
של כל הרחוב וקבעו את מספר ההרוגים: חמישה. כולל המחבל.

בנימין שוורץ לא חזר באותו הערב לדירתו הקטנה. המצרכים לא
הגיעו ליעדם במקרר והוא לא נשכב במיטתו לחלום על החופים והים
של עירו. העיר ההררית לא עניינה אותו יותר.
אף אחד לא הכיר את בנימין שוורץ.


כולם הכירו את אתי לוין. היא תמיד הייתה חייבת להיות במרכז
תשומת הלב, תמיד דיברה, תמיד היה מישהו שהיא הכירה. גם אתי
לוין לא אהבה את העיר ההררית. העיר ההררית נראתה קטנה מדי לאתי
לוין. היא חלמה על הערים הגדולות מעבר לים, חלמה על איך היא
פוסעת ברחובותיהן ונושמת את האוויר מלא האנשים. היא חיפשה דרך
לברוח, אבל איכשהו בכל פעם משהו החזיר אותה לעיר ההררית.
אתי החליטה, היא תעזוב היום. לא אכפת לה מה האחרים חושבים על
זה. כרטיס הטיסה כבר מוכן, האוטו מותנע. אתי אספה את כל מה
שהיה חשוב לה בעולם הזה, העמיסה הכל לשתי מזוודות ענק, הטעינה
אותן על הרכב שלה ויצאה לדרך.
אף אחד לא הכיר יותר את אתי לוין.


הגשמים והרוחות גרמו לעיר ההררית להיראות כמו עץ חג מולד ביום
רע. חלקים מהעיר איבדו את אספקת החשמל והיו מוחשכים, חלקים
אחרים הבהבו לעיני הצופים. שלטי חוצות ומודעות פרסומת עפו מעל
ראשי הולכי הרגל בנצנוצים אחרונים של חיים. כבלי החשמל ניתקו
וצלילי מוזיקה גוועו והתחדשו. נראה שיש גשם של עלים בעיר, יורד
ומעופף מעל הרחובות הרטובים. פנסי המכוניות חלפו ביעף על פני
ההרס והמשיכו את הדרך הארוכה לבית החם והמוגן. מדי פעם הפכו
המכוניות לחלק מן הקרקס. כלי רכב הפוכים ושבורים שכבו בצידי
הדרך, חלקם מכוסים בטיפות אדומות שנשטפו לאיטן על ידי הגשם
החזק. ספירת הגופות תיערך לאחר שתשכך הסערה, הודיעו אמצעי
התקשורת.

העיר נדמה. קולות המולת האד הרגילים עזבו אותה והניחוה לנפשה,
רק הרוחות יצרו צלילי כאב וסבל בעיר.

חתולי הרחוב הרטובים חיפשו מחסה בבתיהם של בני האדם שלא שמו
לבם לסבל היצורים המסכנים. הם התחבאו בתוך פחי האשפה ומתחת
להריסותיהם של בתים ישנים. העולם נראה בחורבנו.
עצי האורן הנהדרים של העיר ההררית לא עמדו בסבל. הם נשברו
ומחצו את בני האנוש שנשארו בחוץ. הם תקפו את בתי האבן המפוארים
והשמידו את מכונות המתכת. הטבע מרד.



אף אחד לא הכיר את הראל בוטלברג. הראל הכיר הרבה אנשים אבל אף
אחד מהם לא הכיר אותו. בערב, כשבוטלברג היה חוזר הביתה
מהעבודה, הוא היה מתיישב ומתחיל לכתוב על האנשים החדשים שהוא
הכיר היום. אם הוא לא ידע מה לכתוב כי הוא לא הכיר את האדם טוב
מספיק הוא היה מוסיף פרטים, למען האמינות הספרותית. בוטלברג
הכיר הרבה מאוד אנשים והרבה מאוד סיפורים. לכל אחד מהאנשים
שעברו ברחוב יחד איתו היה סיפור מיוחד, ובוטלברג היה משוכנע
שהוא יכול לספר את הסיפור הזה. לכל הפקידים הממורמרים, לכל
נהגי המוניות, לרוכלי הירקות, לקבצני הרחוב, לתלמידי בתי הספר
ולנשים הזקנות היה סיפור נוגע ללב ומעניין. בוטלברג כתב את
הסיפורים שלו במחברת גדולה וירוקה שהוא שמר במגירה העליונה
בשולחן הכתיבה שלו. המחברת הזאת הייתה כל עולמו.

כשהראל בוטלברג מת ושוטרי העיר ההררית באו לחפש אותו, הם מצאו
את המחברת, ובתוך המחברת הם מצאו את הסיפורים של תושבי העיר.
בתוך אותם הסיפורים הם מצאו חלק מעצמם, את הסיפור של כל אחד
ואחד מהם. עורך משועמם פרסם את הסיפורים.
מאז כולם הכירו את הראל בוטלברג. הראל בוטלברג לא הכיר אף
אחד.


החנווני הדברן הכיר את בנימין שוורץ. בנימין שוורץ היה אחד
מהקונים החביבים עליו; הוא אף פעם לא הפריע לשטף הדיבור שלו.
החנווני הדברן הכיר את אתי לוין. היא הייתה נכנסת לחנותו מדי
פעם בשביל לקנות חלב. היא הייתה בחורה יפה. החנווני הכיר גם את
בוטלברג, וכמו כולם הוא ידע מה עלה בגורלו עכשיו. הוא ידע על
הסיפורים ועל זכייתו של בוטלברג במספר פרסים מובילים לספרות.
הוא היה גאה בכך שהכיר אדם חשוב.
אתי לוין ובנימין שוורץ הפסיקו לבוא. החנווני התגעגע אליהם,
כמו שהוא התגעגע לכל הלקוחות שלא באו יותר, בעירוב של עצב
אמיתי ותחושה של הפסד כלכלי.
החנווני ראה הרבה לקוחות קבועים עוזבים בימי חייו, אף אחד מהם
לא אמר שלום, כולם רק הנהנו בין מילה למילה שאמר החנווני וחיכו
שהוא ייתן להם את העודף.
החנווני היה מושך את הזמן, דורש מהם לעמוד שם ולהקשיב לו, מדבר
על העיר שלו, העיר ההררית, על קבוצת הכדורגל שלה, על העננים
ועל הגשמים החורפיים.

החנווני סגר את חנותו בערב, הגיף את כל התריסים, נעל את כל
החלונות, סידר את כל המוצרים על המדף לפני עזיבתו הסופית.
הוא השאיר פתק קטן על הדלת. הוא רשם עליו יזכור לכל הלקוחות
הקבועים.
החנווני יצא לרחובותיה של עירו האהובה והלך לאבד את דרכו
בחיבוקו החם של המטרופולין שלו.