זה לא קל להיות השכן שלה, של ציפי. אני עוקב אחריה כבר מספר
שנים, מאז שנהיה מעניין.
בערך שלוש שנים, אולי קצת יותר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהבחנתי בה. ראיתי אותה אין ספור
פעמים לפני כן אבל אף פעם לא הבחנתי בה. זה היה הישבן! פתאום
ראיתי אותו עגול כזה, נשי.
זה לא פעם ראשונה שהסתכלתי על ילדות/נערות כאלו אבל מעולם לא
הרגשתי מה שהרגשתי כשראיתי אותה.
זה ממש מהפנט הגוף הנשי הזה שמכיל לו נפש של ילדה.
אני לא יכול לספור את מספר הפעמים שרציתי להתקרב אליה. להגיד
לה שאני מפנטז עליה. להגיד לה שמעולם לא פגשתי אישה (סליחה,
ילדה) כל כך סקסית, אבל אף פעם לא ניגשתי.
זה לא שהתביישתי או מזהו כזה, פשוט פחדתי ממה שישתחרר בתוכי
ברגע שאני אעז לחבר בין הפנטזיה הזו בשם ציפי שכיכבה בפנטזיות
שלי לבין המציאות (שכחתי לספר לכם שאני נשוי ואב לשני ילדים).
פחדתי מאותם הדברים שהרגשתי תמיד כשהתבוננתי בה, פחדתי להפר את
השיווי משקל העדין שחיי ניצבו עליו.
כבר כמה זמן שאני מחפש דרך לתקשר עם ציפי (כמו שאתם רואים
כתיבה היא לא הצד החזק שלי) וסוף סוף מצאתי!
החלטתי שאני אצייר לציפי ציורים. כל פעם שציפי תכתוב שיר אני
אענה לה בציור.
אז ציפי, אני לא יכול לכתוב לך מה אני מרגיש אבל אני אצייר לך.

אם זה מפריע לך רק תגידי ואני אפסיק. טוב מתוקה?

יצרתי אתר לכבודך (אני אשים את הציורים שלי גם הזירה) אך עד
שהם יאושרו תוכלי לראות אותם ב:
http://www.geocities.com/forTzipi