ועוד אני זוכרת לפני שנים.
עמדנו יחד בשקיעה ליד הים, והכול יכול היה להיות רומנטי מאוד
אם זה לא היית אתה, אם לא היית אז יותר אח גדול מאשר אהוב, אם
לא הייתי רק בת שתיים עשרה, ואתה בן שמונה עשרה, הרבה יותר
גדול וחכם.
"גבי", אתה לחשת פתאום, ובפיך שמי נשמע שונה. הרבה יותר מיוחד.
הרבה יותר יפה. ואז הבטת בעיניי ואמרת: "את יפה נורא".
חשבתי שהמבט שלך ישרוף אותי בו ברגע.
בלי לדעת מה אני אומרת, יותר ממבוכה, אני מניחה, מלמלתי:
"המורה ללשון אמרה תמיד שצריך להגיד 'יפה מאוד', לא 'יפה
נורא'. יפה זה חיובי, ונורא זו מילה שלילית." קיוויתי שלא
שמעת. הייתי כל-כך נבוכה. הייתי בטוחה שעכשיו יבוא עוד משפט
ציני, על כך שאני כזאת ילדה קטנה ונאיבית.
אבל אתה אמרת:
"לא, אבל את יפה נורא. את יפה כל-כך, שזה פשוט נורא".
שחף.
לבן, מהיר, עצבני, עם שני פסים שחורים, עט על דגים בים.
זה היה הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי לשם. זה, והים הרחב והכחול,
שראיתי בפעם הראשונה בחיים שלי, והשאיר בי רושם בל יימחה.
מאוחר יותר נסענו בטנדר של יוסוף אל הקובייה הקטנה והלבנה שנחה
במרכז הדשא המלבני והקצוץ, והייתה עכשיו הבית שלנו.
אבא שלי הסתובב עצבני בדירה ודיבר שוב ושוב בטלפון הישן שהתקין
בינתיים, עד שנקבל את החדש, אמר "תמצאי לך תעסוקה, גבי" ואמא
הייתה עסוקה בלפרק ארגזים במטבח ובכלל לא התייחסה אליי.
מתישהו, כשנמאס לי, הכרזתי שאני יוצאת לעשות סיור במושב, וכשלא
זכיתי לתשובה - שרקתי לגואש והלכתי.
זה היה דווקא מושב נחמד, אפילו שלא הייתי מודה בזה כי עדיין
הייתי מרוגזת על שעזבנו. הרבה בתים-קוביות עם מלבני דשא סביבם,
פרדסים סדורים בשורות ארוכות של תפוזים, שדות רחבים של חיטה
ושיבולת, וים. המון ים.
כמעט אי אפשר היה להכיל את כל הים הזה, הכחול והאינסופי.
הלכתי אל הים והתיישבתי על הסלעים. גואש התיישב לידי ולא אמר
דבר. שאלתי אותו "אז מה אתה אומר גואש?" והוא אמר "הב-הב". למה
כבר ציפיתי. הוא תמיד מתלהב מכל מקום חדש. אמרתי לו שהוא סתם
בוגד, ושאם דודי היה יודע הוא היה ברוגז אתו, והזכרתי לו איך
דודי היה חבר שלי מאז שהיינו תינוקות, ואיך הוא אהב אותו והיה
מטפל בו במקומי כשהיינו נוסעים, אבל גואש לא אמר דבר, רק הפנה
אליי את הגב.
אמרתי לו שלא צריך, ושהוא יראה בקרוב כמה שהוא טועה וכמה שרע
פה. הוא הביט בי במבט הכלבי שלו, המבט הזה של "אני לא מבין למה
את בכלל טורחת?!" זרקתי עליו חופן של חול, והוא התנער והתעטש.
אחר-כך רצנו בחול יחפים והשתוללנו. כשהתחיל פתאום להחשיך, שמתי
לב שממש מאוחר, וחזרנו בריצה הביתה. אמא עמדה בסלון, אבודה בין
כל הארגזים ואבא עמד מודאג בחוץ, ולא נראה מופתע, אלא כועס,
כשגואש זינק עליו.
"איפה לעזאזל את חושבת שאת מסתובבת, מופרעת שכמוך, כמעט הרגת
אותי ואת אמא מדאגה!" הוא צעק. אמרתי לו שאני אמרתי שאני הולכת
וזה בעיה שלו שהוא היה כל-כך עסוק אז הוא לא שמע, והוא התעצבן
ונתן לי סטירה. אף-פעם בחיים שלי אבא לא נתן לי אפילו מכה
קטנה. צעקתי "טוב, אז יופי לך, לעזאזל!" וברחתי פנימה אל
החדרון הפצפון שנקרא עכשיו החדר שלי.
מאוחר יותר הוא דפק בדלת. זיהיתי אותו לפי ההקשות המהירות.
כשאמא דופקת בדלת, היא עושה את זה עדין וחלש כזה, כמו מלכה,
באצילות, במין תמיהה על כך שהיא צריכה לעשות את זה בכלל. אבל
כשאבא מקיש - הוא עושה את זה סתם, כמו אנשים רגילים.
צעקתי לו "לא!" אבל הדלת בכל זאת נפתחה. קפצתי למיטה וטמנתי את
הראש בכרית, ולא זזתי. כמה זמן הייתה שתיקה בחדר, ושמעתי רק את
הנשימות שלי, ואז הרגשתי שהמיטה מתחתיי זזה, ואת היד שלו מלטפת
את השיער שלי.
"את יודעת שאני מצטער, גברילולה", הוא אמר חרש. לא זזתי. רק
עצמתי את העיניים, מתמכרת ליד שלו שליטפה את השער שלי באטיות.
אחרי כמה זמן הוא אמר "את יודעת שאמא ואני מאוד לחוצים מכל
המעבר והחובות שלנו, ופתאום את נעלמת ונורא הדאגת אותנו".
עדיין כעסתי עליו, אבל כבר לא כל-כך. אז לקחתי את היד הגדולה
שלו בין שתי הידיים ונישקתי אותה חזק. כמה דמעות שלי הרטיבו לו
את היד, אבל זה לא היה לו אכפת.
כמה ימים אחר-כך התחילו הלימודים.
לא הכרתי אף-אחד, וקצת פחדתי. אבא לקח אותי, וכל הדרך נתן לי
יד, עד שהגענו לשער בית הספר ומהר ניתקתי את היד שלי משלו, שלא
יחשבו שאני תינוקת. בכיתה היו עשרים ושבעה תלמידים, כפול ממה
שהיה בשתי כיתות ביחד, בקיבוץ. הם נראו לי המון, פרצופים חדשים
ושמות, בקושי זכרתי שניים-שלושה מתוכם. המחנכת הייתה דווקא
נחמדה. קראו לה נעמי, והיו לה שתי עיניים ירוקות ומחייכות,
ושער מתולתל חום, שהגיע עד לכתפיה. היא הייתה קצת שמנמנה, ויפה
מאוד.
היא הציגה אותי לפני כל הכיתה, כי הייתי היחידה החדשה שם, וכל
אחד היה צריך להגיד את השם שלו ואת האוכל שהוא הכי אוהב. כולם
אמרו פלאפל וקרטיבים ושוקולד, אמר מי שזכה לטעום שוקולד בחייו.
הייתי היחידה שאמרה מנגו. כמה זמן היה שקט, ואז ילדה קטנה עם
שער חום קארה שאלה בלחש "מה זה?"
הייתי מופתעת שהם לא ידעו מה זה. הסברתי להם שזה פרי כזה,
בצורת אליפסה, עם קליפה ירוקה אבל הפרי עצמו כתום, והוא מתוק
וטעים נורא. והוספתי גם שיש לו טעם מאוד אקזוטי, כמו שאמא
אוהבת לומר כשהיא אוכלת רצועות מנגו פרוסות מצלחת, ונשענת
אחורה ועוצמת עיניים, ומוצצת את הרצועה של המנגו עד שהיא
נגמרת, ונאנחת ואומרת שיש לזה טעם אקזוטי כל-כך.
הילדים גיחכו, וילד אחד צעק "מה זה אקזוטי?!" ובכלל לא רציתי
לענות לו, כי הוא היה כולו שמן ומנומש, ויצאה לו נזלת מהאף. אז
לא אמרתי כלום. נעמי שאלה בחיוך אם אני יודעת מה זה אקזוטי.
אמרתי בפה מכווץ שברור שאני יודעת מה זה. היא שאלה אם אני אוכל
להסביר. הסברתי להם שאקזוטי זה דבר שמגיע ממדינה רחוקה מאוד
וזרה, והוא מיוחד לנו, לא רגיל, כמו שאמא הסבירה לי בפעם
הראשונה ששאלתי אותה. נעמי חייכה ואמרה שאני חכמה מאוד,
והסמקתי. ואז הציעה שנתחיל בלימודים.
מאוחר יותר, כשהייתי בדרך הביתה, שמעתי קול של ריצה והתנשפות
מאחוריי, וקול שצעק "חכי רגע, גבריאלה". זאת הייתה הילדה הקטנה
עם הקארה, נו, איך קוראים לה, נזכרתי, דיני. הסברתי לה שאני לא
רגילה שקוראים לי גבריאלה, רק גבי, והיא חייכה ואמרה שזה כמו
שלה קוראים דיני במקום דניה. אחר-כך היא שאלה אותי אם הפרי
הזה, מנגו, אמיתי, ומאיפה יש לנו אותו. אמרתי לה שאבא מביא כל
יום חמישי, כשהוא חוזר מתל-אביב. היא שאלה אם היא תוכל פעם
לטעום, ואמרתי שבטח, כמובן, אני אזמין אותה בפעם הבאה שאבא
יביא.
המשכנו ללכת יחד הביתה, וכל הדרך דיברנו על פירות שאנחנו
אוהבות, עד שהגענו להתפצלות שבה פנתה היא ימינה, ואני שמאלה.
כשנכנסתי הביתה מצאתי את אמא במטבח, שוטפת כלים ושרה עם הרדיו.
אמרתי היי, אמא, מצפה לעוד היי אדיש שלה, לעוד התעלמות, אבל
היא דווקא הסתובבה אליי וחייכה, ואמרה שלום, ואיך היה
בלימודים, ואני נראית שמחה, האם פגשתי כבר ידידים חדשים?...
שמחתי שיש לה זמן. מאז שעברנו היא כל הזמן הייתה עסוקה בבית
החדש ובעצמה, ובלעמוד מול החלון ולחבק את עצמה לשיר שירים
עצובים ברוסית.
יצאנו לטייל בים, על החוף. הלכנו לאט, והיא שרה שיר אהבה רוסי,
יה טיבאה לובלו, יה טיבאה לובלו. קטפתי חרציות ושזרתי לזר,
והנחתי על ראשה. "את מלכת הפרחים", אמרתי לה. היא צחקה ואחזה
בידי.
כשחזרנו הביתה, אבא עמד בפתח וחיכה לנו. ישר ראיתי איך הנוקשות
בפניו מתרככת למראה הזר על ראשה, והשער המפוזר, והלחיים
הסמוקות שלה - היא הייתה האישה היפה ביותר בעולם. הוא התקרב
ואסף אותה לזרועותיו, והם התנשקו, וזה היה ממש רומנטי. חמקתי
הביתה כדי לא להפריע להם, אבל בכל זאת הצצתי בחלון. הוא רכן
אליה ונישק את צווארה באטיות, והיא צחקה, מאושרת.
אבל בערב היא שוב התיישבה בפינת הכתיבה שלה, ושכחה משנינו.
ניגשתי ושאלתי אותה מה היא עושה, אבל היא אמרה רק "אל תפריעי,
גבי, אני מנסה להתרכז". אז התרחקתי מהר, נעלבת.
באותו לילה שמעתי את הבכי שלה דרך הקיר הצמוד לקיר שלהם.
"נו, תעזוב אותי כבר, אלי, מה אתה רוצה?! שאני אשקר? אומר שאני
מאושרת?! אבל זה לא משנה לך, בכלל, זה לא משנה..." הקול שלה
היה צורמני וחזק, בעוד שאבא ענה לה תשובות קצרות ותקיפות. נראה
לי שזה הרגיז אותה עוד יותר.
קיוויתי להיות לבד. רק אני והים. וגם גואש. אבל הוא לא נחשב,
כי הוא יודע להיות שקט ולעזוב אותי לנפשי כשצריך.
הגעתי לחוף, רוח חזקה נשבה, הים סער, ונראה לי אפל וחשוך.
באופק הבהבה נורה אחת, בודדה. וזה היה האור היחיד על החוף.
נפלתי על החול, החם עדיין מהיום השרבי, ברגליים פשוטות.
ואז זמזמתי חרש את השיר שאמא אוהבת, יה טיביה לובלו.
פתאום שמעתי קול, והסתובבתי בבהלה. מאחוריי עמד בחור גבוה
וצנום, שלא יכולתי לראות את פניו בגלל החושך.
"שלום, ילדה", הוא אמר. לא עניתי. הרגשתי איך הפחד מציף אותי,
חונק את גרוני. "מה את עושה פה בשעה מאוחרת כל-כך?" הוא התקרב,
ואני הבחנתי בשתי עיניים כחולות, שנצצו אליי מהחושך. כחול של
ים, קסום.
עדיין פחדתי, לא הכרתי אותו בכלל, ובכל זאת - איך אפשר לפחד
ממישהו עם עיניים כחולות כל-כך?!
"אני גרה שם", הצבעתי אל הדירה, שניבטה בקצה הגבעה.
הוא התיישב לידי. "אה, אז את הילדה של השכנים החדשים." לא
אמרתי כלום. הוא הביט בפניי וחייך.
"את לא מפחדת להיות כאן לבד?" משכתי בכתפיי.
הוא צחק. "אולי כדאי שתלכי לישון. כבר מאוחר". זה פגע בי, הטון
שדיבר אליי, כמו שמדברים אל ילד קטן.
"אני אלך לישון כשיתחשק לי", אמרתי בזעף. הוא צחק. "ההורים שלך
לא ידאגו לך?". זהו. נמאס לי. קמתי, שרקתי לגואש, ורצתי משם.
מאחור שמעתי אותו קורא: "היי, היי, אל תיעלבי!" אבל לא עצרתי.
אל הבית נכנסתי חרש. שניהם ישנו.
התגנבתי אל חדרי ונכנסתי למיטה. התהפכתי עוד שעה ארוכה במיטתי,
חושבת על אותו נער, ועל העיניים הכחולות-כחולות שלו.
כעבור חודש כבר הייתי די מעורה במושב. היו לי חברים בכיתה. אבא
התחיל לעבוד מחוץ למושב, והיה נוסע כל יום מוקדם בבוקר עם
הטנדר של יוסוף, שהשאיל ממנו עד שיקנה מכונית, וחוזר מאוחר
בלילה. אמא לא עבדה, רק הייתה יושבת בערבים ליד השולחן שלה
וכותבת. אבל היא לא הייתה שמחה בגלל שלא עבדה, רק ממורמרת. אני
העדפתי לבלות את רוב שעות היום מחוץ לבית. אחרי בית הספר הייתי
הולכת לדיני, או לחפצי, החברות החדשות הכי טובות שלי, או לטייל
בים עם גואש. זה היה לי מוזר להיפרד ממנו פתאום, כי בבית הספר
במושב לא הרשו לכלבים להיכנס לכיתות. בקיבוץ הוא נהג ללוות
אותי לכל מקום, ופתאום הוא היה צריך להיפרד ממני לחצי יום. אבל
גם לזה התרגלנו.
השיעורים בכיתה היו מעניינים. למדנו חשבון, והיסטוריה,
וגיאוגרפיה, וגם תנ"ך. הייתי טובה בלימודים, בעיקר בשביל אבא,
והוא אכן היה גאה בי. גם נעמי, המורה, הייתה גאה בי. היא לקחה
אותי לשיחה יום אחד, ואמרה לי שההשתלבות שלי מרשימה, ושהיא
הופתעה לטובה מההישגים הלימודיים שלי. רק אמא לא התלהבה מזה.
כשסיפרתי לה, היא אמרה "יופי, גבי, יופי" והמשיכה להתעסק
במכונת הכתיבה שלה. אבל היד של אבא, שליטפה את ראשי בחום, אם
כי לא הייתה מספקת, עדיין היו בה ניחומים בשבילי.
יום אחד, הייתי בדרכי אל דיני, שורקת ומחפשת חיפושיות על
השיחים בדרך, מצאתי את עצמי עומדת מול נועה. נועה הייתה בכיתה
שלי, גבוהה, עם שער ארוך וחלק, ועיניים ירוקות, והייתה הבת הכי
יפה בכיתה. היו שמועות על כך שהיא גדולה מאיתנו, שהיא נשארה
כיתה או שתיים בגלל שלא הצליחה לקבל תעודת מעבר, אך הן עברו
מפה לאוזן, אוני לא יודעת עד כמה היה הדבר נכון- או פשוט נאמר
על ידי ילדים כועסים ומקנאים. בכל מקרה היא הייתה מפותחת הרבה
יותר מכל אחת אחרת בשכבה. אפילו בנים מכיתות גבוהות היו שורקים
לה כשהייתה עוברת לידם, וצועקים לה: "נועה, נועה, בואי
לקולנוע!" ואז צוחקים, כאילו אמרו משהו ממש חכם. אני הייתי
משתגעת אם היו מתייחסים אליי ככה, אבל היא לא התעצבנה, רק
הייתה מנפנפת בשער הארוך שלה ומתעלמת. לפעמים היא אפילו הייתה
עונה להם, כאילו הם התכוונו ברצינות, שואלת מי לוקח אותה הפעם.
בכל יום שישי בערב, כשאנחנו היינו מסתובבים ליד אולם הקולנוע
החדש, שהגיע רק לפני שנה וחצי, ואנחנו אף פעם לא זכינו לראות
אותו, כי לא הרשו לילדים בגילנו להיכנס, היינו רואים אותה
חולפת, לבושה בחצאית קצרצרה וגופיות, ואפילו מאופרת, עם ילד
אחד מכיתות ז' או ח', מתעלמת מאתנו כאילו היא לא מכירה אותנו.
אנחנו היינו מוציאים לה לשון מאחורי גבה, מחקים את ההליכה
הסנובית שלה, ואת התנועה הזאת שהיא עושה כדי להעיף את השער
אחורה, אבל כולנו קינאנו בה בסתר לבנו.
ואותה נועה עמדה מולי עכשיו, חוסמת לי את הדרך, והביטה בי.
"היי", אמרתי בעצבנות. נועה אף פעם לא החליפה אתי אפילו מילה
אחת, לא "היי" ולא "ביי", כלום. היא חייכה את החיוך המתוק שלה,
שהעביר צמרמורת בזרועותיי, כי נועה לא חייכה ככה, אלא רק אל
האנשים שרצתה מהם משהו. "היי, גבי". התפלאתי שהיא ידעה את השם
שלי. זמן מה עמדנו זו מול זו במבוכה. היא לא אמרה כלום, ואני
לא ידעתי מה לומר כדי לשבור את השתיקה המעיקה. לבסוף היא זאת
שדיברה ראשונה. "גבי, את חברה שלי?" הבטתי בה בפליאה. "מה?" זה
כל מה שיכולתי לומר. "את חברה שלי, נכון? את תסכימי לעשות
בשבילי משהו?" ידעתי שזה מה שהיא רוצה. רציתי להגיד לה לא, מה
פתאום, מתי אי פעם החלפנו איזו מילה או משפט? וכל מה שיצא לי
היה "כן". היא חייכה במתיקות, ובעיניה ראיתי ניצוץ של יהירות,
כאילו היא יודעת שאני אעשה כל מה שהיא תבקש. "תראי, את יודעת
מי זה אורי? לא? זה אחד מכיתה י'. גבוה כזה, נו. עם שער
בלונדיני כזה, ועיניים כחולות מאוד... נו, מה אתך?! הוא הבחור
הכי יפה בעולם..." נענעתי בראשי, נבוכה על כך שאין לי מושג על
מי היא מדברת, על כך שהיא כזאת חכמה ובוגרת, ואני כזאת ילדותית
לידה. "טוב, לא משנה, הנקודה היא שהוא ממש חמוד, ואני רוצה
לצאת אתו, אבל אני לא יכולה להתחיל אתו, את מבינה למה, נכון?"
הנהנתי, למרות שלא היה לי מושג למה. אם אני הייתי רוצה לצאת אם
מישהו, הייתי פשוט אומרת לו את זה. אבל לא רציתי שהיא תחשוב
אותי ליותר טיפשה ממה שאני, אז לא הצעתי לה את זה. "אז חשבתי
לכתוב לו, ככה, לרמוז, שרק הוא ידע... אבל אני לא יכולה לתת לו
מכתב, כי ישר הוא יבין שאני רוצה אותו, וזה יהרוס הכול, את
מבינה?" שוב הנהנתי. "אז את תהיי מוכנה לתת לו את זה בשבילי?
אל תדאגי", הוסיפה, כשראתה את המבוכה על פניי, "אני אצביע עליו
ואת תדעי אל מי ללכת." לא היה לי נוח לדחות אותה, אבל המחשבה
על לגשת לבחור זר ולתת לו מכתב מול אנשים אחרים הפחידה אותי
מדי. התחלתי להסביר שאני מתביישת, ושאולי תבקש ממישהי אחרת, או
מאחת החברות האחרות שלה, אבל היא התעצבנה עליי. "אמרת שתעשי את
זה בשבילי! אם לא תסכימי אני אפיץ בין כולם עלייך שאת כזאת
שקרנית!" פחדתי ממנה, היא נראתה מאוד רצינית בעניין. "בסדר,
בסדר. אני אעשה את זה..." אמרתי בזעף, בלית ברירה. היא חייכה
אליי, החיוך האיר את פניה והיא נראתה שוב מקסימה כמו תמיד.
"יופי, תודה, ידעתי שתסכימי!" כן, כאילו שהייתה לי ברירה.
למחרת בבית הספר היא ניגשה אליי כבר בבוקר וחיבקה אותי, כאילו
היינו חברות הכי טובות. "הנה המכתב", היא סיננה ודחפה לידי
מעטפה מגולגלת, "אל תאבדי אותו בשום אופן!" הנדתי בראשי
לשלילה. כאילו שהייתי מעזה לאבד אותו. שאלתי אותה אם היא רוצה
שאני אלך עכשיו, והיא הביטה בי מזועזעת. "השתגעת?! הוא יחשוב
שאני נלהבת מדי! תגשי בהפסקת עשר, בזמן שהבנים ישחקו במגרש".
הסכמתי, לא מעזה לחשוב על הרגע ההוא, ומה אומר לו. כשדיני שאלה
מה קרה, אמרתי שכלום. לא ידעתי אם נועה מרשה לשתף, ולא רציתי
להסתכן. מה גם שדיני לא הייתה מהבנות שיודעות לשמור סוד כל-כך
טוב.
בהפסקה נועה גררה אותי אל החצר, כולם הביטו בנו בפליאה על כך
שנועה טורחת להביט באחת כמוני, היישר אל המגרש שבו התגודדו
הבנים של י'. הם בדיוק עמדו להתחיל משחק, ונועה דחפה אותי
בידיה. "נו, לכי עכשיו, לפני שהם מתחילים. פשוט תתני לו את
המכתב, תגידי לו שזה ממני, ותלכי. אל תתעכבי שם בזמן שהוא
יקרא, ברור?!" הנהנתי, לא מאמינה שאני באמת הולכת לעשות את זה.
היא דחפה אותי, "אז נו, קדימה". התחלתי ללכת לכיוון המגרש, ואז
למרכזו, לכיוון הנער הגבוה שעליו הצביעה מקודם, מודעת יותר
ויותר לעיניים המופנות לעברי מכל קצות החצר. כשהגעתי אליו
נעצרתי מולו, ובלי להביט מעלה, אל פניו, הושטתי לו את המכתב,
ומלמלתי כל-כך בשקט שאיש לא שמע מלבדי, על כך שזה מנועה,
שרוצה... וכאן נתקעתי והרמתי את עיניי אל פניו, ולאחר מכן
נשנקתי בתדהמה, כשגיליתי, על-פי העיניים בלבד, שזה הנער מהלילה
ההוא, על חוף הים. ידעתי שגם הוא זיהה אותי, על-פי הדרך שבה
נפקחו עיניו הכחולות והביטו בי בפליאה. "את... מה את...?" הוא
אחז במכתב בידו, והרגשתי בצחקוקי הנערים שעמדו סביבנו, בוהים
בילדה המוזרה מכיתה ד', שעומדת ובוהה בנער מכיתה י' כמו ילדה
קטנה, טיפשה ומאוהבת. הסמקתי, וברחתי משם, מודעת לצחוקם של כל
הנוכחים בחצר. כשיצאתי מטווח ראייה, תפסה אותי יד ארוכה ונשית,
ופניה הארוכים והיפים של נועה הופיעו במרחק סנטימטר מפניי.
"נו, אמרת לו שזה ממני?! איך הוא הגיב?..." בהיתי בה, עדיין
מבולבלת, ואז הנדתי בראשי בשלילה, נזכרת שלבסוף לא הספקתי
למסור לו שהמכתב מנועה. היא הביטה בי רגע נוסף, שבו הספקתי
להבחין עד כמה יפים פניה העדינים, ואז קדרו עיניה, והיא התפרצה
בכעס. "מה זאת אומרת, לא אמרת לו?! לא כתבתי שם את שמי! עכשיו
הוא לא ידע ממי המכתב, הוא יחשוב שזה ממך... כמה טיפשה אפשר
להיות?! זה לא היה כזה מסובך..." ובמילים אלו היא נטשה אותי,
מנגבת מלחיי את הדמעות שעד לאותו רגע החזקתי חזק בגרוני.
מאותו מקרה היא לא דיברה אתי שוב, להקלתי הרבה. הבנתי שאני לא
מעוניינת בקשר עם נועה, אפילו שהיא מלכת השכבה ויפה מאוד,
במיוחד כשזכרתי איך התפרצה עליי אז, את עיניה השחורות מזעם,
וכשחשבתי על הרגע ההוא היא לא נראתה לי יפה בכלל. דיני וחפצי
נמנעו מלהזכיר את אותו המקרה, אפילו שראיתי שהן מתות מסקרנות
להבין מה בדיוק התרחש שם, במיוחד עם השמועות המבודחות על מכתב
האהבה שאורי מי' 2 קיבל מאחת הילדות מכיתה ד'. התעלמתי
מהצחקוקים שליוו אותי במסדרונות כמיטב יכולתי, ודי מהר הם
חלפו. לא הייתי מספיק חשובה, או מעניינת, כדי שידברו עליי יותר
מזמן קצר.
הזמן עבר, ועלינו לכיתה ה'. לא הרבה השתנה, מלבד זאת שהבנים
התחילו להתרחק ממנו, להקניט אותנו ולקרוא לנו בשמות. גם הבנות
התחילו להתנהג אחרת, כשהיינו בחברת הבנים, מצחקקות לפתע,
מתלחשות, מעבירות פתקים עליהם נכתב בשחור מודגש: "סודי בהחלט!
לא לפתוח!"
אבא התחיל להתרגל לחייו במושב, הוא אף פגש שכנים וידידים
חדשים, אשר היה הולך אליהם מדי ערב, למשחקי שש-בש ומונופול.
אמא, לעומתו, הלכה והסתגרה בתוך עצמה, מבלה זמן רב יותר בחברת
העיתונים ומכונת הכתיבה, עד שכבר כמעט ולא יצאה החוצה. מדי ערב
היה אבא מזמין אותה לבוא אתו אל החברים שאליהם הלך, מעודד אותה
שהם מתים מסקרנות להכיר אותה סוף-סוף, אך היא הייתה דוחה את כל
הצעותיו, ותמיד מגוונת את דחיותיה בעלבונות שונים על כל אדם
שאתו התיידד אבי. נראה היה שהיא מתעקשת בכוח לשנוא את המושב
ואת כל מה שכלל בתוכו. לא ידעתי מדוע, הרי בקיבוץ היא לא הייתה
מאושרת יותר, היא תמיד קיטרה על החברים, ועל העבודה, ובעיקר על
השותפות הכפויה בכל תחום מתחומי החיים, אפילו בגידול הילדים.
זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שעזבנו את הקיבוץ, כשהחליטה שנמאס
לה להתחלק בכל דבר שיש לה, אפילו בילדה שלה, בי. לבסוף אבא
התייאש והפסיק להזמין אותה לבוא אתו. אני הצטערתי, היא הלכה
ונסגרה כלפי שנינו, רציתי שיתעקש, שימשוך אותה החוצה בכוח,
חשבתי שזה התפקיד שלו, אבל הוא ויתר, אז גם אני.
בקיץ שבין כיתה ה' וכיתה ו', בא דודי עם הוריו לבקר אותנו. אני
שמחתי מאוד לראות אותו, וקפצתי עליו בלי בושה, אבל הוא הסמיק
ודחף אותי מעליו. ההורים שלנו צחקו כשראו זאת, אבל אני חשתי
צביטה קטנה של עלבון. פעם הייתי קופצת עליו כל הזמן, והוא אף
פעם לא דחף אותי ממנו. הזמנתי אותו לראות את החדר שלי, והוא בא
אחריי. בהתחלה הכול היה מביך, כי פתאום לא ידענו על מה לדבר,
וזה אף פעם לא קרה לנו, אבל לאט-לאט הפשיר הקרח. הצעתי לו לבוא
לים, והוא כמובן הסכים. גם גואש, אשר בתחילה לא זיהה כלל את
דודי, דילג סביבנו בשמחה, וכשליקק את כף ידו של דודי, ידעתי
לפי המבט של דודי שהוא סולח לו על כך. הצעתי לו שניכנס, אבל
הוא אמר שאין לו בגד-ים. צחקתי ושאלתי אותו ממתי הוא לובש
בגד-ים כשהוא אתי, אבל הוא הסמיק והפנה את ראשו, ושוב היה השקט
המתוח והמביך הזה. פעם לא היה אכפת לו להיכנס אתי עירום, הרי
בקיבוץ, במקלחות, עד כיתה ו', היינו מתקלחים כולם יחד, אבל אז
נזכרתי שהוא כבר בכיתה ו', ובטח עכשיו כבר לא נעים לו. אז
במקום להיכנס ישבנו על החוף ודיברנו קצת, ואז בנינו יחד ארמון
קטן, שברגע שסיימנו את בנייתו גואש קפץ עליו והחריב אותו
לחלוטין. אבל צחקנו.
כשחזרנו אל הבית, ראינו כבר דרך החלון שהמבוגרים יושבים במטבח
ומדברים, וכשראיתי את אמא מטילה את ראשה אחורה בתנועה הישנה
והמוכרת כל-כך, וצוחקת, הרגשתי אושר פתאומי על כך שהם באו.
כשנכנסנו, דודי סימן לי להיות בשקט ומשך אותי לכיוון דלת המטבח
הסגורה. בבית, בקיבוץ, תמיד היינו מצותתים למבוגרים כשסגרו את
הדלת, היינו שומעים את כל הרכילויות המעניינות, למרות שחלק
מהדברים לא כל-כך הבנו. נעמדנו ליד הדלת הסגורה, מביטים זה בזו
וצוחקים בשקט, כורים אוזן לקולו של אבא הבוקע מהקצה הרחוק של
המטבח. "...כל-כך מתעסקת כל היום עם התינוקות בבית הילדים,
שהיא שוכחת לפעמים שיש לה גם איזה בעל בבית..." ורותי, אמו של
דודי, קטעה אותו: "מה אתה רוצה, זה לא שיוסקה יושב וממתין לה
בבית כמו ילד טוב ירושלים, כל היום מתעסק עם כל דבר שזז בשמלה,
במיוחד עם נוספים לזה גם זוג שדיים יפים..." צחוקה של אמי נשמע
ברקע, ולאחר מכן היא הוסיפה באותה נימת צחוק: "אגב שדיים,
ראיתם את גבי שלי? כבר גדולה הילדה, גם אני הייתי ככה, לבשתי
חזייה עוד לפני שרוב הבנות ידעו בכלל מה זה..." הסמקתי ולא
העזתי להפנות מבט אל דודי, למרות שידעתי שגם הוא מסמיק לידי.
"אפרופו להתפתח, את בכלל הסתכלת בדודי שלנו?! רק לפני יומיים
הוא זחל על הדשא בטיטול, פתאום הוא כבר מתגלח, הבחור..." הלכתי
משם, לא רוצה לשמוע את הדברים הנוספים שהם יכולים להגיד עלינו.
לא רציתי שדודי יבוא אחריי, והוא אכן לא בא, כנראה גם הוא היה
נבוך מפניי. מאוחר יותר שמעתי את קולותיהם בסלון כשנפרדו
לשלום, ואמי אף באה לחדרי לשאול אם אני לא רוצה להיפרד, אבל
אני הנדתי בראשי לשלילה ולא דיברתי אתה. גם מאוחר יותר, כשאבי
גער בי על התנהגותי, לא עניתי לו ורק הסתגרתי בחדרי, כועסת על
שניהם, על איך שדיברו עלינו ככה, וכועסת על דודי שהוא שמע את
מילותיה של אמי, וגם כועסת על עצמי, אפילו שלא ידעתי בדיוק
למה.
ואז עלינו לכיתה ו', והדבר הראשון שקרה לי במסיבת הכניסה לכיתה
ו' היה שקיבלתי מחזור. דווקא באותו יום לבשנו שמלות לבנות
רקומות, יפות ואווריריות, בשביל הריקוד שלנו, ופתאום, חמש דקות
לפני הריקוד, הבחנתי בכתם אדום הולך וגדל בקדמת השמלה הצחורה
שלי. נכנסתי לפאניקה. בשנה שעברה האחות נכנסה לכיתה להסביר לנו
על המחזור החודשי, אבל היא אמרה שלא סביר שזה יקרה לנו כל-כך
מוקדם, ולא הייתה סיבה שדווקא אני אקבל מחזור בתחילת כיתה ו',
חמש דקות לפני הריקוד במסיבת הפתיחה של השנה. בלי לומר מילה
לאיש, קמתי, אוחזת באגרופיי את קדמת השמלה המוכתמת, תפסתי את
השקית עם החפצים שלי, ורצתי הביתה. שמעתי את דיני קוראת אחריי:
"גבי! גבי!" אבל לא הבטתי בה, רק ברחתי.
להפתעתי, כשסיפרתי לאמא, היא נשמעה נלהבת. עבר הרבה זמן מאז
הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שמחה, או מתלהבת ממשהו, ודווקא
הדבר הנורא הזה שקרה לי הצליח לשמח אותה. "את יודעת מה זה
אומר, גבי? זה אומר שאת כבר אישה, ממש כמוני. אנחנו צריכות
לנסוע לעיר. הגיע הזמן לצייד אותך. נקנה לך תחבושות וטמפונים,
וגם הגיע הזמן לקנות לך חזיות סוף-סוף... איזו התרגשות,
גבילו..." היא פיזזה לה בחדר, פניה נוהרים, ואני תמהתי מדוע
העובדה שגדלתי ושעכשיו אני אקבל מחזור כל חודש, ואצטרך להסתובב
עם חזיות, משמחת אותה כל-כך. בנוסף לכך, החלו להופיע דקירות
בבטן, שהיו לי מכאיבות ולא מוכרות, ובכלל לא אהבתי את כל מה
שהגוף הזה שלי עושה לי. אבל היא קראה לי "גבילו", כמו שלא קראה
לי זמן רב, ולא רציתי להרוס את מצב רוחה הטוב, אז שתקתי, בזמן
שהיא ריקדה לה בין המטבח והסלון, מסדרת דברים, ושרה איזה שיר
שלא זיהיתי, שהיה עליז, בשונה מרוב שירי העם הרוסיים העצובים
שלה.
יצאנו למחרת מוקדם, באוטובוס של השעה שבע וחצי, כאשר בינתיים
היא נתנה לי מהתחבושות שלה עד שיהיו לי משלי. כשהגענו לתל-אביב
היא ירדה מהאוטובוס זוהרת, מחייכת אל כל האנשים סביבה, והרגשתי
פתאום איך היא טבעית ונינוחה כאן, בעיר השוקקת, כמו שלא הייתה
נינוחה כבר זמן רב. לפתע הבנתי שהעיר היא הדבר הכי קרוב לבית
שיש לה, ומדוע בבית היא תמיד כל-כך חיוורת ושותקת כל הזמן.
במהלך היום קנינו לי את כל הדברים שהבטיחה, אפילו יותר משהייתי
צריכה, אבל כשאבא שמע על מטרת הנסיעה הוא מיהר להסמיק ולתת לה
כסף, בלי לשאול אפילו כמה היא צריכה, כי הוא היה מאוד נבוך
מדברים כאלה, ולכן היה לנו יותר ממה שהזדקקנו לו. לאחר מכן,
כשסיימנו את הקניות, היא לקחה אותי לבית-קפה, וזו הייתה הפעם
הראשונה שהייתי בבית-קפה אמיתי, מלבד פעם אחת שלקחו אותי,
כשהייתי בת ארבע, אבל אני לא זוכרת כלום, אז זה לא נחשב. היא
הזמינה לנו קפה ושוקו, ועוגת שוקולד קטנה לכל אחת. בכל ימי חיי
לא אכלתי דבר טעים כל-כך, וזה לא היה רק השוקולד הזולג על
לשוני, או הקצפת שבשוקו שהתמוססה לאטה בפי, אלא גם הצחוק של
אמא שלי, שנמזג לאטו בתוך השלווה והרוגע והרוח הנושבת מן הים
דרך חלונות בית-הקפה ופורעת את תסרוקתה הנוקשה, ופתאום כבר לא
הייתה אמי אישה קשה ומרירה, אלא בחורה צעירה וצוחקת. מכל עבר
החלו אנשים להביט בה, וראיתי איך הם מתאהבים, לא רק בה, אלא גם
בי - בנו - באשליה היפה הזאת שיצרנו להם שם, של אמא ובת עם
מערכת יחסים רגילה לגמרי, עם הצחוק הזה של אמי, והפנים שלי
נוטים כלפיה בהערצה והשתאות ותשוקה להפוך את היום הזה למושלם
ככל האפשר, ולדחות את הרגע של החזרה הביתה, של החזרה אל השגרה
ואל המרירות והטינה והתפרצויות הזעם שלה כלפי כל דבר שסימל את
הכליאה שלה בחיים שאינם חייה. ואת היום הזה אני זוכרת עד היום
כאחד הימים המאושרים ביותר בחיי, על אף שמאוחר יותר הפך היום
הזה לנקודת המפנה, שממנה הידרדרה אמי עד לקצה התהום, שם כבר לא
יכולה הייתה לעצור. כיום אני יודעת שאפילו אם לא היינו פוגשות
אז את עמוס היה סופה של אמי זהה, מכיוון שכל השנים הללו,
המקדימות למותה, היוו עבורה קרש קפיצה, לא פחות מהיד שתיתן לה
את הדחיפה האחרונה אל מעבר לצוק ולתהום, שהייתה עבורה הקלה
ושחרור, ובריחה מהגיהנום שהיו חייה.
כשיצאנו מבית הקפה השעה הייתה חמש אחר הצהריים. מיהרנו כדי
להספיק את האוטובוס, והיא רצה ומשכה אותי אחריה, צוחקת. אבל אז
ראינו מרחוק את האוטובוס מגיע לתחנה, והיא התחילה להילחץ, עזבה
את ידי והחלה לרוץ לעברו, כשאני מדדה אחריה, עם התחבושת בין
רגליי שהרגישה ממש כמו טיטול, מנסה להשיג אותה. כשכבר נראה
שהיא מפספסת אותו, האוטובוס עמד לנסוע וסגר את הדלתות, קפץ
מהספסל בתחנה בחור גבוה ומיהר לדפוק על דלתות האוטובוס.
התנשפתי בהקלה כשראיתי את האוטובוס נעצר, בעיקר בגלל שבלבי
פחדתי שאם הייתה משיגה אותו בדקה האחרונה הייתה עולה עליו
ונוטשת אותי שם. הבחור שעצר את האוטובוס דיבר עם הנהג, כנראה
הסביר למה עצר אותו, ובינתיים הגענו שתינו אל האוטובוס,
מתנשפות. אמי חייכה אל הבחור, שמקרוב ראיתי שהוא לא כל-כך צעיר
כמו שחשבתי, כי שערו השחור היה שזור בפסים כסופים, והודתה לו.
היא דחפה אותי אל האוטובוס ועמדה לעלות, כשראיתי שהוא מושיט את
ידיו ועוזר לה לעלות אל מדרגות האוטובוס. היא הסמיקה והודתה לו
שנית, והוא השיב שלעונג לו לעזור לאישה יפייפיה כמותה. הסומק
בלחייה העמיק, אמי הייתה אדם שמסמיק בקלות, ואז נסגרו דלתות
האוטובוס, והנהג רטן שאם היא מתכוונת לשלם, כדאי שתעשה זאת
עכשיו. במהלך הנסיעה הביתה היא נראתה מרחפת ולא ממוקדת, לחייה
עדיין סמוקות מעט ועיניה בורקות.
שכחתי מהמקרה הזה, עד לפעם השנייה שבה פגשנו בו. עברו מאז אותו
יום כמה שבועות, ואני חזרתי מבית הספר יום אחד, כשאמי הציעה לי
לבוא אתה לעיר, כי היא הולכת להתראיין שם בשביל משרה בעיתון
אחד. כמובן שרציתי לבוא, וכך יצאנו שוב, מצוידות בכובעים
ובבקבוק מים. הלכתי אתה אל המשרד שבו אמור היה להיערך הריאיון,
והיא סימנה לי לחכות במבואה בזמן שהיא נכנסה אל הריאיון שלה.
חיכיתי שם זמן מה, מעסיקה את עצמי בדמיונות עליי ועל ילד אחד
מהכיתה, קראו לו יאיר, שהיה באותו זמן הילד הכי יפה ומקובל
בכיתה, ושואלת את עצמי אם הסוכרייה שנתן לי בשבוע שעבר, לאחר
שיעור חינוך, היא רמז כלשהו לרגשות שלו כלפיי, או שהוא נוהג
לחלק כך מתנות קטנות לכל הבנות. כאשר לבסוף יצאה, כעבור שעה
בערך, היה חיוך גדול מרוח על פניה, והיא הודיעה לי בהתרגשות
שהם אפילו לא התלבטו, אלא דיברו אתה מעט וכבר הודיעו לה
שהתקבלה. לא הופתעתי מכך. אבא אמר לה ערב לפני כן שהיא כותבת
נהדר, ושאם תנסה תוכל להיות עיתונאית גדולה, ואפילו שזה היה
אבא, ידעתי שהוא לא היה אומר סתם, אם לא היה מאמין בכך. היא
הבטיחה לי שעכשיו, כדי לחגוג, נלך לגלידרייה, אך כשירדנו
במדרגות, היא ממהרת לפניי ואני מדלגת שתיים-שתיים אחריה, היא
נתקלה בדלת הכניסה באדם שבדיוק נכנס. נעצרתי ובהיתי באדם הגבוה
ושחור השער הזה, שהיה אותו אדם אשר עצר למעננו את האוטובוס
לפני כמה שבועות. הוא זיהה אותנו באותו הרגע שבו זיהינו אותו,
וראיתי חיוך של עונג מתפשט על פניו. את פניה של אמי לא ראיתי,
כי היא עמדה לפניי, אך תיארתי לעצמי שהיא מסמיקה.
"שלום", הוא אמר, וגיליתי שיש לו קול עמוק ומרשים, כמעט כמו
לקריינים ברדיו, "כמה נעים לפגוש אותך שוב". מקיומי הוא התעלם,
כאילו לא עמדתי שם, שני מטרים מאחוריה. היא מלמלה שגם לה נעים
מאוד, ואז הוסיפה בנימה מבודחת שכנראה המקרה זימן אותם לשם כדי
לתת לה הזדמנות להודות לו כמו שצריך. חיוכו התרחב, והוא אמר:
"מקרה? את בטוחה בכך?" אמי צחקה, צחוק גבוה ומצטלצל שהיה שונה
לחלוטין מצחוקה הגרוני הרגיל, ואמרה: "לא, באמת, אם לא היית
עושה זאת היינו צריכות לחכות עוד שעה שלמה בתחנה. תודה רבה
לך." הוא התקרב אליה מעט, לא באופן מגונה, אך באופן שבו יכול
היה להעמיק מבטו אל תוך עיניה. "אל תגזימי, בסך הכול עצרתי את
האוטובוס. לא עשיתי שום דבר שמצדיק כל-כך הרבה תודות. אם
תסכימי אקח אתכן אתי לגלידה עכשיו, ואז אולי ארשה לך להודות לי
כמו שצריך." הבטתי בעיניו, אשר היו ממוקדות באמי, וראיתי שם
מבע אשר לא כל-כך הבנתי, או הצלחתי לפענח, אך כיום, כאשר אני
נזכרת בו, אני יודעת שהוא היה מבט של תשוקה, של כמיהה, עם רמז
להצעה המגונה שהשתמעה מעיניו וממילותיו. אמי סבה אליי, וראיתי
שפניה אדומים ממש כאילו הייתה יום שלם בשמש ונשרפה, ואני
הזעפתי פניי כלפיה. היא מיהרה להסתובב חזרה אליו, וידעתי שהיא
מפחדת ממה שראיתי, והבנתי, מתוך השיחה הקצרה שניהלו ביניהם.
"אני אפילו לא מכירה אותך", היא אמרה בטון שלא הכרתי אצלה, טון
שאולי אמור היה להביע קרירות, ריחוק, אך להיפך, נשמע לי מתרפס
ומתחנחן, וכנראה לא דחה אותו, אלא השיג את המטרה ההפוכה. "את
צודקת, גברתי, אני מצטער מעומק לבי על חוסר הנימוס המשווע. שמי
עמוס גלעדי, ואני עורך ראשי במערכת העיתון ממנו יצאת כרגע".
כנראה שאמי נראתה נדהמת, כי הוא שאל בגבה מורמת: "מה יש?" היא
הנידה בראשה, מבולבלת, "כלום... פשוט... אני בדיוק התקבלתי
לעבודה אצלכם. זאת אומרת... בדיוק נערך לי ריאיון עם אדון
שטיינברג, ו..." "וכבר הודיעו לך שהתקבלת? אז את אמורה להיות
טובה מאוד... ובכן, עלמתי, אני מוכרח לשאול אם את עדיין יכולה
לכנות זאת מקרה? האם לא היית חושבת שמדובר יותר ב...גורל?" אמי
נראתה עדיין מבולבלת, ומוחמאת מהמחמאה שנתן לה, ונבוכה מהדרך
הגלויה שבה פלרטט אתה, ועוד לידי. "כ...כמובן... אני... שמי
אנה, אנה לוביץ. נעים להכיר, מר גלעדי. וזוהי בתי, גבריאלה."
היא דחפה אותי לפניה, והרגשתי שהיא משתמשת בי כחיץ, בינה ובין
הדבר הגדול הזה שנרקם סביבה, מושך אותה בעל כורחה לתוכו. זו
הייתה הפעם הראשונה שבה הביט בי האיש, והוא חייך. הבנתי מדוע
נמסה כך, כשהביט בעיניה וחייך אליה. "שלום גבריאלה... אנה",
וכאן הוא העביר את מבטו בחזרה אליה, כמו לא יכול להתיק ממנה את
עיניו. "אז עכשיו אני מוכרח לשאול שנית, האם תסכימו להצטרף
אליי לגלידה, או שאאלץ לאכול אותה לבדי, ולהרגיש עלבון עמוק על
כך ששתי נשים יפות כל-כך מסרבות לארח לי חברה?" משכתי בידה,
הרגשתי שבעוד רגע תישאב אל תוך עיניו, ותשכח את הדרך חזרה. היא
התעשתה מעט, התנערה, ומיהרה לכחכח בגרונה. "לא היום, מר גלעדי.
אני מצטערת, אבל אנחנו ממהרות". הוא חייך ונפנף בידו בביטול.
"אם כך, אני מבין, נצטרך לדחות זאת לפעם אחרת", "כן", היא
ניסתה להישמע רשמית, ונחלה כישלון חרוץ, "ובכן, שלום, מר
גלעדי." "רק עמוס, בבקשה." הוא הבזיק לעברה עוד אחד מחיוכיו,
"
להתראות, אנה... גבריאלה", הוא קרץ לעברי. הסבתי פניי
ממנו.
לאחר שיצאנו שאלה אמי אם עכשיו אני רוצה ללכת לגלידה, אבל
הנדתי בראשי לשלילה, מבלי לענות לה. כל הדרך הביתה היא ניסתה
לפתח שיחות כושלות, אבל לא נעניתי לה, לא דיברתי ולא הבטתי בה
כל הדרך.
עברו הימים. אמי החלה לעבוד באותו עיתון, והייתה נוסעת
לתל-אביב לפחות פעמיים בשבוע, אם לא יותר מכך. בערבים שבהם
הייתה חוזרת משם, היו עיניה נוצצות, מתיזות בוהק זר שלא הכרתי,
שהיה שונה מכל הבעות השמחה והצחוק הרגילות שלה. אבא חשב שזה
בגלל העבודה שלה, שנותנת לה טעם לחיים, ושמח בשבילה, אך אני
ידעתי שזה כלל לא זה, ולא העזתי להגיד או לרמוז דבר, לא לו וגם
לא לה.
באחד מהימים, בשעות אחר-הצהריים, יצאתי אל הים, גואש נשרך
אחריי. הוא כבר התחיל להזקין באותם ימים, הפרווה שלו החווירה
והידלדלה, והוא נראה כבד ולאה. התיישבתי מול הים, ממש על קו
המים, מחבקת את ברכיי אליי, וחושבת על אמא שלי, כאשר לפתע
שמעתי קול של נער, קרוב אליי: "שוב את, ילדונת?" הסתובבתי,
וראיתי שזה אורי, הנער ההוא, שלפני שנתיים נתתי לו את מכתב
האהבה של נועה (בסוף שמעתי שהיא כן התחילה אתו, אבל הוא אמר לה
שהוא לא יוצא עם קטינות). מאז אותו מקרה לא דיברתי אתו ולא
פגשתי אותו ביחידות, אפילו שמדי פעם ראיתי אותו במסדרונות,
ותמיד הוא היה מוקף בקבוצת בנים ובנות, לעולם לא לבדו. מדי פעם
הייתי הולכת אל הים, אל החוף הקרוב לביתי, ורואה שהוא נמצא שם,
לפעמים עם חברים, לעתים לבדו, עומד ומביט בים, או עוסק בדיג,
או עסוק בבניית מה שנראה כרפסודה ענקית, ואז הייתי ממהרת ללכת
משם, לפני שיבחין בי. פעם אחת הגעתי לחוף, ורק אז ראיתי שהוא
נמצא שם, כורע על הרפסודה שלו ומהדק את החבלים. הוא הרים את
ראשו ונופף בידו לשלום, אבל אני רק הסתובבתי וברחתי משם.
אך באותו רגע שבו עמד במרחק צעדים ספורים ממני ודיבר אתי,
הייתי שקועה מדי במחשבות על אמי ועל הצרה שאליה היא מכניסה את
עצמה, ועל אבי, התמים, המאושר בשבילה, שלא היו בי מספיק כוחות
כדי לקום וללכת, או אפילו לומר לו משהו. סובבתי את פניי חזרה
אל הים, מתעלמת ממנו. שמעתי אותו מגחך, והוא התקרב עוד קצת.
"אל תדאגי, ילדה, אני לא מתכוון להתייחס אל אותו מקרה עם מכתב
האהבה ההוא." הבטתי בו בזעף, מכיוון שהזכיר בדיוק את הדבר
שממנו פחדתי. "מה קרה? נמאס לך לדבר עליו אחרי שהעברת אותו בין
כל החברים שלך?!" הוא צחק, והיה בצחוקו משהו נחמד, עליז, לא
ציני או מתנשא, כמו שציפיתי. "אנשים מתעסקים בכל מיני דברים
מטומטמים וחסרי חשיבות. מדוע שזה ישנה לך?" הפתיע אותי שהוא לא
מנסה להגן על עצמו בכלל, אז הודיתי: "לא אני כתבתי את זה. זאת
הייתה נועה. הייתי אמורה להגיד לך שזה ממנה." הוא התקרב עוד
והתיישב לידי, לא נוגע בי, אך הרגשתי את שערותיי סומרות. "לא,
אני יודע שלא את כתבת את זה." הבטתי בו בסקרנות, "באמת? איך?"
ציפיתי שיגיד שנועה אמרה לו, אבל הוא חייך, והביט בי, במבט
שנראה כמעט כחיבה. "אם את היית כותבת אותו, הוא לא היה כתוב
ככה. אבל את בכלל לא היית כותבת. את היית ניגשת ואומרת."
הסמקתי, והשתרר שקט. כעבור כמה רגעים הוא אמר: "חבל, אף פעם לא
כתבו לי מכתב אהבה לפני כן", אני צחקתי, והמתח נשבר.
באותו אחר-צהריים דיברנו המון, על כל אותם דברים שלא סיפרתי
לאף-אחד, ופתאום פרצו החוצה ויצאו, ללא שליטה, כאילו רק חיכו
לאדם המתאים שיקשיב להם. הוא הבין, הוא לא הפריע או קטע אותי
באמצע כדי להמחיש לי עד כמה הוא מקשיב, אבל העיניים שלו אמרו
שהוא מאזין לכל מילה. כשסיימתי, והגרון שלי כבר היה צרוד
מדיבורים, שאלתי אותו מה זאת הרפסודה שהוא בונה. הוא חייך
והתחיל לדבר על עצמו. על אמא שלו, בבית, שחולה בדלקת פרקים
ואין לה כסף לטיפול רפואי סדיר, ועל אחותו, שיש לה תלתלי זהב,
והיא אחת הבנות היחידות שממש מבינות בכדורגל ("היא קצת מזכירה
לי אותך"), ועל השנאה שלו לפוליטיקאים מושחתים ולאנשים שמנצלים
אנשים אחרים, ועל החלומות לשלום, ולהפליג הרחק אל הים הפתוח
ולחזור עוד הרבה שנים, כשכל הכאב יירגע קצת, ולמישהו שיידע
להקשיב, ולא רק לדבר. ואז, לאחר שאמר את זה, הוא הביט בי
וחייך, ואמר שנראה לו שכרגע הגשמתי לו חלום, ואני חייכתי, ולא
עניתי, השפלתי את פניי, מרגישה את הסומק מטפס על לחיי. ישבנו
שם ודיברנו עד שהחושך ירד, ואז הוא הביט סביבו בפליאה, כמו ילד
קטן שמתפלא איך היום ברח לו כך בלי שהבחין, ואמר שמאוחר, ואולי
ההורים שלי ידאגו לי. התכעסתי שוב, כמו בפעם הראשונה. "למה אתה
מתעקש להתייחס אליי כמו אל ילדה קטנה?! אני לא תינוקת!" כבר
רציתי לקום ולעזוב, אבל עיניו הבריקו לפתע. "לא, אני יודע שלא,
את לא תינוקת בכלל. יש לך עיניים כאלו עצובות, כאילו כל העצב
של העולם יושב בתוכך". ולפתע, כשאמר זאת, הרגשתי בבת-אחת איך
העצב, והלאות, והכאב, שהתפוגגו להם במהלך הזמן שבו דיברנו,
חוזרים ומציפים אותי, והרגשתי את האמירה שלו, על העיניים
העצובות שלי, דוקרת אותי. קמתי, שרקתי לגואש, והלכתי משם,
מודעת לעצם קיומן של עיניו הנעוצות בגבי, ולא מסוגלת להקדיש
להן מבט נוסף, או אפילו מחשבה נוספת.
מאז היינו נפגשים מדי פעם בים. לא באופן קבוע, ואני אף פעם לא
באתי כשהיה שם, אבל מדי פעם כאשר הייתי נמצאת על החוף, הוא היה
מגיע, ובלי מילים מתיישב לידי. לא טרחנו לדבר, להחליף מילות
שלום סתומות, לא נזקקנו להן. עכשיו שקד במרץ גובר על הרפסודה
שלו, שהלכה ונבנתה. "כשאני אגמור לבנות אותה, אני אעלה עליה
ואפליג רחוק מכאן, למקום שבו לא צריכים להעמיד פנים, למקום שבו
האנשים לא מרגישים צורך להתחמק זה ממבטו של זה, רק בגלל שהשמש
הזורחת מזכירה להם שפעם גם הם היו צעירים וידעו מה זה לאהוב."
הוא היה מדבר אליי כאילו אני איזה יומן שלו, לא ממש בן-אדם,
ואהבתי את זה. לא העזתי לשאול אותו אם הוא באמת מתכוון לזה, אם
הוא באמת מתכוון להפליג, בעיקר מפני שפחדתי שאקבל תשובה
שלילית.
בינתיים התקופה המאושרת של אמא חלפה, והיא שוב הפכה מרירה
ונרגנת, אפילו יותר ממקודם. הייתה נכנסת הביתה זועפת, טורקת את
הדלת ברעש אחריה ומעיפה את התיק על הרצפה, לא מדברת, כועסת על
כל העולם. אבא ניסה לדבר אתה, להבין מה מציק לה, אבל כמובן שלא
הייתה יכולה לשתף אותו בדבר המסוים שהציק לה בעיקר, שהיה, כפי
שידענו שתינו, עמוס גלעדי. לא ידעתי עד לאן הגיעה אתו, האם כבר
נפתחה אליו ונתנה לו להפוך את עולמה, או המשיכה לדחות אותו
במילותיה, בזמן שעיניה שידרו לו את המסר ההפוך. היא לא הייתה
חזקה, אמא שלי, ידעתי זאת כבר אז, והאישה הצעירה ושוקקת החיים
שהתחבאה בה מאז נישואיה השתוקקה לפרוץ החוצה, לתת לעצמה הרגשה
שהיא חיה, ולא רק דרך אנשים אחרים, אפילו לא דרכי או דרך אבא
שלי. פחדתי מה יקרה אם תחליט שנמאס לה, שהיא מעדיפה אותו
עלינו, שהיא רוצה את שנות נעוריה בחזרה, ומעדיפה לשכוח את
המשפחה המכבידה והמשומשת שהפכנו להיות.
היה זה כבר אמצע פברואר, הימים היו קרים ואפורים, כאשר חזרתי
יום אחד הביתה והיא הייתה שם. הופתעתי, כיוון שעד אז לא הפסידה
יום עבודה אחד, במיוחד לא את הימים שבהם הייתה צריכה לנסוע
לתל-אביב. כשפתחתי את דלת הבית מצאתי אותה יושבת ליד שולחן
העבודה שלה, מכונסת בתוך עצמה, מרכיבה את משקפיה האדומים,
ששיוו לה מראה של עורכת-דין, ובידיה אוחזת גיליון נייר. כשראתה
אותי קפצה ממקומה ומיהרה להחביא את הנייר בתוך המגירה. שאלתי
אם היא חולה, והיא פרצה בבכי וצעקה: "תעזבו אותי כבר, כולכם!"
נרתעתי ממנה, מבוהלת, לא מבינה לאן נעלמה אמא שלי, הרגועה,
הקרירה, המעודנת. בלי מילה נוספת, היא קמה והלכה אל המטבח,
ואני עקבתי אחריה לשם. היא נעמדה בגבה אליי, מבטה נעוץ בחלון
הפונה אל הים, לחשה כך שבקושי שמעתי: "כל היום נטפלים אליי,
נדבקים לי לעור ולנשמה, לא נותנים לי מנוח..." וכאן היא התחילה
למלמל ברוסית, כל-כך בשקט שלא הצלחתי להבין מה אמרה. יצאתי
מהבית והלכתי אל הגבעה הסמוכה, לא רציתי לרדת לים מחשש שאפגוש
את אורי, ובאותו רגע לא רציתי לראות אף-אחד, אפילו לא אותו,
אפילו שהוא היה היחיד שידע להקשיב. בכיתי בשקט על הגבעה,
מכווצת את ברכיי אל בטני, רציתי שאצליח להיכנס אל האדמה, שהיא
תבלע אותי. ידעתי שהיא כבר לא אוהבת אותנו, שהיא רוצה להחליף
אותנו במשפחה צעירה יותר, רעננה, שבה היא תוכל לפרוח שוב,
לחזור ולהיות צעירה וחסרת דאגות. ידעתי שהיא רוצה את עמוס,
שהיא אוהבת אותו יותר, יותר מאבא, יותר ממני, שהוא חשוב לה,
כמו שפעם אני הייתי חשובה.
לפתע הרגשתי יד עדינה מונחת על גבי, הרמתי מבטי וראיתי את אבא
מעליי, פניו טובות, נעימות, הוא התיישב לידי ואימץ אותי אליו.
"זה בסדר, גברילולה שלי, הכול בסדר." הנחתי את ראשי על כתפו,
והוא ליטף את שערי. "אמא קצת לחוצה עכשיו, היא מאוד עסוקה
בעבודה החדשה, וקשה לה". רציתי להגיד לו את האמת, לספר לו על
עמוס, על הפגישה ביניהם, להגיד לו: "בוא נעזוב, בוא נלך רחוק
מכאן, למקום שבו הוא לא יוכל למצוא אותנו. בוא נחזור להיות
המשפחה שהיינו לפני-כן, בקיבוץ, לפני שעברנו לכאן והכול
השתבש..." לא אמרתי דבר. לא יכולתי לבגוד בה ולגלות את סודה,
אפילו שכעסתי עליה כל-כך שלא רציתי לראות אותה שוב לעולם.
ואז, כעבור יומיים, נקלעתי אל חוג הבלט במתנ"ס, ולפתע הבנתי מה
החלום שלי, מה אני באמת רוצה. במקרה שלח אותי אבא באותו יום
להעביר חבילה למאיר דוד, מנהל המתנ"ס של המושב, ואני עברתי
בדרכי למשרד ליד החדר שבו נערך החוג, ונעצרתי בפתח מוכת הלם.
כעשרים בנות לבושות בגדי-גוף וחצאיות משי לבנות ריחפו בחדר
לצלילי מוזיקה קלאסית שזיהיתי במעומעם. המראה היה קסום כל-כך,
שהמשכתי לעמוד ולהתבונן משך כל הריקוד, ואז ראיתי את האישה
הגבוהה ודקת הגו, שכנראה הייתה המורה, מסתובבת ומבחינה בי,
ומיהרתי לברוח משם, מבוישת.
כשהגעתי הביתה אבא חיכה לי בפתח, עצבני למראה. "כמה זמן צריך
לחכות לך?! שלחתי אותך להעביר חבילה, לא לעשות סקר שוק, מה יש
לך בזמן האחרון? את כל הזמן חולמת לך..." לא רציתי לענות לו,
בעיקר בגלל שלא יכולתי לגלות לו מהו הדבר האמיתי שמציק לי.
הסתובבתי והפניתי לו את גבי, בכוונה ללכת אל הים, אבל הוא תפס
בכתפיי בכוח כזה שכמעט נקע אותן, וסובב אותי בחזרה לעברו. "את
לא תפני לי את גבך כשאני מדבר אתך, זה ברור לך?!" הוא צעק,
פניו קרובות אל פניי כל-כך שיכולתי לראות את הזיפים החדשים
שעדיין לא ממש יצאו. רציתי לבכות, אבל בלעתי את הדמעות והישרתי
מבט אל פניו. "אתה מכאיב לי", אמרתי לו. הוא הביט בי, עדיין
זועם, אבל פתאום נבוך, הוא הרפה מעט ואני ניתקתי את עצמי ממנו
וברחתי אל החוף. אפילו לא הסתכלתי לפני שירדתי מטה מהגבעה, כך
שכשרצתי לכיוון הים נתקלתי ישר באורי, שתפס אותי בידיו. הוא
אחז בי בדיוק באותו מקום שבו אחז לפני כן אבא שלי, אך ידיו היו
עדינות, רכות, והרצון שלי להתכרבל בתוכן הוא שגרם לי לפרוץ
בבכי לבסוף. אורי נראה מעט מבוהל, כשהבטתי בעיניו ראיתי בלבול,
אבל אז הוא כמו הבין ואימץ אותי אליו, ידיו עוטפות אותי, "זה
לא נורא, ילדונת", פלטתי משהו חנוק על אמא ואבא, על כך שלא
אסלח להם לעולם, והוא אמר (ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו),
"לא, אנחנו אף פעם לא סולחים להם, אבל מתישהו הכאב שוכח
מעט..." וכשראה שזה לא עוזר, רק גורם לדמעות חדשות לצאת, חיבק
אותי חזק יותר, "תבכי, ילדה, תבכי". וככה עמדנו שם, במשך רבע
שעה, או אולי נצח שלם, עד שכבר לא יכולתי לבכות יותר, והחולצה
שלו הייתה ספוגה ורטובה.
לאחר מכן ישבנו שנינו על החול, עם הרגליים נוגעות-לא-נוגעות
במים, וסיפרתי לו הכול. החל מאמא שלי, ואותו עמוס, והעבודה
שלה, ואבא שלי, ומצבי-הרוח הפתאומיים שלו, ועד לאותו שיעור
ריקוד שבו צפיתי. הוא הקשיב, כמו שרק הוא כנראה יודע, וחייך
כשסיפרתי על הבלט. "נו, אז למה את מחכה? לכי תירשמי לחוג ההוא.
יכול להיות שאת עוד תהיי רקדנית גדולה..." שרטטתי קווים על
החול ולא הבטתי בו. "אני לא יודעת..." הוא התכעס. "מה זאת
אומרת, את לא יודעת?! מה יש פה לדעת? ראית את הריקוד, הרגשת
שאת עפה, כמו שאמרת לי?! לכי ותעשי את זה!" נבהלתי. אף פעם לא
ראיתי את אורי מתלהט, או כועס. "אני..." פתחתי, אבל הוא קטע
אותי: "אם למדתי משהו אחד, גבי, במקום הזה, זה שכשיש לך חלום
אתה לא מוותר עליו, אלא עושה הכול כדי להגשים אותו, עד
הסוף..." ואולי בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שקרא לי בשמי,
הרגשתי את הדמעות שבות ומופיעות בעיניי, כי ידעתי שהוא צודק.
כשראה זאת הוא התרכך, וחזר לשבת לידי. "לפעמים, גבי, בגלל שאת
כל-כך רצינית, ובוגרת, אני שוכח שאת רק ילדה..." הוא ליטף את
לחיי, "אם לא תנסי את זה, את תגמרי בסוף כמו האמהות הממורמרות
האחרות פה במושב, שגוררות את עגלות הילדים, או מושכות אותם
בידיהן לגן, ואפשר לראות את ההחמצה חרוטה בכל תו בפניהן..."
אני הבטתי במים הרגועים תחתיי, ונאנחתי: "אתה צודק".
"היי היי היי", הוא קרא, "את לא זקנה מספיק בשביל להשמיע אנחות
כאלה, ברור לך?! אפילו אם את מתעסקת עם ילדים גדולים מכיתה
י"ב... בואי הנה", והוא תפס אותי והתחיל לדגדג, ואני קמתי
וברחתי, וכשהוא התקרב זרקתי עליו חופן של חול, וככה השתוללנו
כל הצהריים, עם גואש הנובח ומנתר סביבנו בשמחה.
כשחזרתי בערב הביתה, ראיתי דרך החלון את אמא ואבא, יושבים ליד
השולחן במטבח ומדברים. עצרתי על מקומי בשקט והקשבתי. "אני דואג
לה", אבא אמר, "כל היום היא חולמת בהקיץ. נראה כאילו שום דבר
לא חשוב לה. בלימודים היא לא מצליחה כי היא לא משתדלת, למרות
שפעם הייתה תלמידה טובה מאוד... נראה שמשהו עובר עליה", ואמא
השיבה לו: "כנראה זה פשוט גיל ההתבגרות. אני לא חושבת שצריך
לדאוג". התעצבנתי, כי ברור מאליו שהיא פשוט עסוקה מדי בשביל
לבזבז את הזמן על דאגה לי. נכנסתי, והם השתתקו והביטו בי. זמן
מה שררה שתיקה, כאשר שניהם בחנו אותי במבטיהם, ואז הפרתי אותה:
"אני רוצה ללמוד לרקוד". שניהם הביטו בי משתאים, לא מבינים מה
אני רוצה בדיוק, ואני ידעתי, על-פי התכווצות גבותיה של אמי,
שאני הולכת להיאבק בה, ושזה לא יהיה קל. "את רוצה מה?!" היא
שאלה בפליאה, בלגלוג. "אני רוצה ללמוד לרקוד. יש חוג בלט
במתנ"ס פה, ויש גם לבנות בגילי, כבר ביררתי את זה, אני רוצה
ללכת ל..." היא קטעה אותי באחת, "רגע רגע רגע. מה זאת אומרת,
גבי? ממתי את יודעת משהו על ריקוד?!" הבטתי בעיניה ושנאתי
אותה, ממש שנאתי אותה באותו רגע. "אני לא יודעת. אבל אני אדע.
אני אלך ללמוד, ואת לא תוכלי לעצור אותי!" ובמילים אלו רצתי
לחדרי וטרקתי אחריי את הדלת.
אחר-כך, במשך שבוע היא לא דיברה אתי, מכיוון שכעסה על הדרך שבה
דיברתי אליה. אני לא ניסיתי לבקש סליחה, העדפתי את המצב כך.
כעבור שבוע לקח אותי אבא אחר-הצהריים לטיול, לאורך הים. הלכנו
בשתיקה, כמעט לא מדברים, כשמדי פעם הוא עצר והרים אבן בשביל
להקפיץ על המים, או צדף יפה שהיה נותן לי. "גברילולה", הוא אמר
פתאום, "את התכוונת לזה, לעניין של הריקוד? את באמת מתכוונת
ללמוד ולהקדיש לזה את כל זמנך ומרצך? אני ואמא לא רוצים שכמו
כל שיגעון חולף שלך, תזניחי את האימונים ואנחנו נזרוק סתם כסף
לפח... אם אנחנו רושמים אותך לחוג, את צריכה להבטיח שתשקיעי
בזה", אני הבטתי בו, מופתעת ומאושרת. "אני מבטיחה, אבא, אני
אעשה הכול כדי ללמוד לרקוד..." הוא חייך אליי, ואז נזכר
והוסיף: "וכמובן, אני רוצה שתשקיעי יותר בשיעורי הבית שלך,
ותתחילי להשקיע בכלל בלימודים... את ילדה חכמה, אין סיבה שלא
תצליחי..." , "בסדר, אבא, אני אעשה כל מה שצריך..." כשהגענו אל
הבית נישקתי אותו על לחיו ורצתי אל חדרי, שם נעמדתי מול החלון
שלי, עם המבט לים, ולחשתי תפילת הודיה לאלוהים.
כשהגעתי לשיעור הראשון הרגשתי מבוכה פתאומית, ולא העזתי להיכנס
לחדר. איחרתי בחמש דקות, וכבר יכולתי לשמוע את המורה מכנסת את
התלמידות. כשאבא שלי דיבר עם האחראית על חוגי הבלט היא אמרה לו
שיש לי אפשרות להצטרף לקבוצה הבינונית, שהתחילה לפני חצי שנה,
והבנות שם הן מכיתות ז'-ח', כלומר גדולות ממני לפחות בשנה, או
לחכות לתחילת שנה הבאה, אז תיפתח קבוצת מתחילות. כשאבא הרים
גבה והביט בי, השפופרת אחוזה בין כתפו ואוזנו, מיהרתי להנהן,
לא מוכנה לחכות שנה שלמה, והוא הודיע לאחראית שאני אנסה להשתלב
בקבוצה הקיימת. אך בפתח החדר, כששמעתי את קולות הבנות
המצחקקות, ואת קריאותיה של המורה לשקט, נמלאתי בחששות מחודשים.
אוזרת אומץ, בעיקר מהידיעה שזה או עכשיו או אף-פעם, נכנסתי
לחדר, והרגשתי את כל המבטים בחדר מתמקדים בי. כחכחתי בגרוני
ומלמלתי משהו על כך שאני גבריאלה, אני התלמידה החדשה, אבל היא,
ללא מבט נוסף, עודה מרוכזת בטייפ, אמרה: "היכנסי, גבריאלה,
והצטרפי לשאר הבנות. בזמן שהן תתרגלנה את תרגילי החימום אני
אוכל להתפנות אלייך." מיהרתי לעשות כדבריה, והרגשתי איך
הלחשושים והמבטים נפסקים, כאשר בחדר התפשטה מוזיקה קלאסית,
והבנות התפזרו בחדר והחלו בתרגיליהן. המורה ניגשה אליי, ובלי
להעיף בי מבט שני, היא אמרה: "נתחיל בחימום פשוט." וללא מילים
נוספות אחזה בידי ומשכה אותה לכיוון ברכיי, ואחר-כך עשתה זאת
ביד השנייה, ותוך דקות אחדות הפסקתי לחשוב, והתמסרתי לחלוטין
לתחושות הנמסכות בי, ממש כאילו הייתי פלסטלינה, נלושה בין ידיה
הדקות והחזקות.
כך עברו להם הימים, שהצטברו לשבועות, והשבועות אשר הפכו
לחודשים. כעבור חודש וחצי אני כבר השגתי ברמתי את הבנות
האחרות. כעבור שלושה חודשים הייתי התלמידה הכי חרוצה בחוג,
ונבחרתי לרקוד את קטע הסולו בהופעת הסיום. חשבתי שהבנות ינטרו
לי טינה על כך, כשישמעו זאת, אבל הן דווקא מאוד פרגנו לי. "את
באמת הכי מוכשרת פה..." אמרה לי חנה, בת הזוג שלי לריקוד, ואני
הסמקתי, בעיקר כי לא הייתי רגילה למחמאות, ומיהרתי להחליף
נושא. הן היו נחמדות אליי, הבנות, למרבה הפתעתי, אולי מכיוון
שהייתי הכי צעירה, והן רצו לעזור לי. אבל הן נשארו כל הזמן
קרירות, מרוחקות, והנחמדות שלהן נבעה מנימוס ותו לא. לא הצלחתי
להתחבר לאף אחת מהן, אפילו כשניסיתי להתקרב אליהן. ויקי,
המורה, התלהבה ממני מאוד, בדרכה המאופקת והקשוחה. היא הראתה
זאת, בכך שהייתה נשארת אתי לאחר השיעור, כדי לעבוד על קטע
הסולו שלי, אך הייתה סוחפת את האימון לכיוונים אחרים, מלמדת
אותי צעדים שלא לימדה את שאר הבנות, עובדת אתי על יציבה נכונה,
על גמישות רגליים, על קלילות, בעוד שהשמש הייתה שוקעת, והשעות
היו חולפות.
בחיים הקודמים שלי, לפני המושב, ההורים שלי היו דואגים מכך
שאיחרתי, הם היו מפסיקים את שיעורי הריקוד בטענה שאני לא לומדת
מספיק בגללם, אבל עכשיו, עם הסיפור של אמא שלי, והדאגות של אבא
מהמצב הכלכלי, לא היה להם זמן לנהל את חיי. וכך הייתי נשארת עם
ויקי בסטודיו עד עשר בלילה, ואז עוד הייתי הולכת מדי פעם לים,
כשהמחשבה על שהייה אחת עם אמא באותו בית הייתה בלתי נסבלת.
בערב שלפני המופע לא יכולתי לישון. יצאתי לכיוון הים, ושם
ראיתי את אורי עומד, ידיו על מותניו, מבטו נעוץ באופק השחור
והסוער. רציתי לעשות לו "בה!" לקפוץ עליו ולהפתיע אותו, אבל
רגע לפני שהספקתי הוא הסתובב אליי. להפתעתי, פניו, אשר בדרך
כלל היו בהירות וצוחקות, היו עכשיו משוכות מטה, רציניות. עיניו
היו כהות ואפלות, ממש כמו הים. "מה את עושה כאן, ילדה?" שאל,
ושמעתי בקולו זעף שאף פעם לא היה בקולו כשפנה אליי קודם. הבטתי
בו נעלבת, ובהרמת סנטר אמרתי: "אם אתה רוצה אני יכולה ללכת."
הוא לא צחק, כמו שהיה עושה בדרך כלל, אלא אמר פשוט: "כן".
נדהמתי, אחר-כך סובבתי אליו את גבי וברחתי משם, פגועה עד עמקי
נשמתי.
למחרת הייתה ההופעה. לא חשבתי שאורי יגיע, אחרי מה שקרה בערב
הקודם, וכמו כן לא ידעתי אם אמא תגיע. כששאלתי אותה אמש אם היא
זוכרת את ההופעה שלי, אמרה שהיא מקווה שתספיק להגיע, מכיוון
שיש לה פגישה חשובה באותו אחר-צהריים, אבל אבא אמר לי שלא
אדאג, כי הוא ידאג שהיא תגיע בזמן, אפילו יצטרך לנסוע לאסוף
אותה מתל-אביב. כשעמדתי מאחורי הבמה עם שאר הבנות, מחכה אתן
שיסתיים הריקוד של שכבת הגיל הצעירה ויגיע תורנו, הרגשתי כאילו
סערה שלמה משתוללת בבטן שלי, ולא ידעתי אם אצליח לעלות על הבמה
ולרקוד, מבלי שאפול במרכז הבמה ואהרוס את כל המופע.
ויקי ניגשה אליי, רגע לפני שהגיע תורי לעלות, לחצה את כתפי,
ולחשה לי שהיא סומכת עליי. הנהנתי לעברה, לא מסוגלת לדבר, ואז
היא נתנה לי דחיפה קטנה ואני עליתי. פתאום קרה קסם. כל הפחד,
החרדה, הלחץ, נעלמו בבת-אחת, אני התמלאתי ניצוצות, כאשר אור
הזרקור פגע בי, והרגשתי כאילו אני מסוגלת לרחף בו ברגע. רגליי,
כמו ידעו מאליהן את הריקוד, נעו בצעדים המדויקים, לא מחסירות
אף תנועה, לא מחמיצות כלום, ואני ריחפתי לי, מסוחררת, עם שאר
הבנות, על הבמה. כשהגיע קטע הסולו שלי, כבר לא פחדתי כלל, בצעד
בוטח חוללתי אל מרכז הבמה, וביצעתי אותו טוב יותר מאי-פעם.
כשירדתי מהבמה, לאחר שהשתחווינו שלוש פעמים לקול תרועות הקהל,
ואני פסעתי קדימה והשתחוויתי פעמיים לבדי, היה ראשי מסוחרר
מהתרגשות שלא יכולתי להכיל, ואוזניי חירשות ממחיאות הכפיים
והצעקות. ויקי אחזה בכתפיי וצעקה לי, מבעד לרעש ולהמולה
סביבנו, שהייתי נהדרת, ושהיא רוצה להחתים אותי עם מנהל של
סטודיו לאומנויות בתל-אביב שישב בקהל, שאעזוב את בית הספר של
המושב ואעבור ללמוד אצלו בסטודיו, זהו סטודיו לריקוד מגיל
תיכון, אבל בשבילי יסכים לנהוג לפנים משורת הדין. כששאלתי
בבהלה למה לא אמרה לי מראש שהוא יהיה שם, צחקה ואמרה שלא הייתי
מסוגלת לעלות לבמה אם הייתה מוסיפה לי את הלחץ שבידיעה זו.
לאחר מכן נחטפתי על-ידי הבנות מהקבוצה, שחיבקו אותי וצעקו
מזל-טוב, ואבי, אשר הביט בי באושר, ועיניו זלגו דמעות. מרחוק
הבחנתי באורי, אשר הביט בי מהכניסה לאולם, ואז יצא החוצה.
מיהרתי להתנתק מאבי, בהבטחה שלאחר שאסיים שם אחזור מיד הביתה,
ולרוץ אחריו. הוא עמד שם, בגבו אל הכניסה ופניו אל הים, אשר
נשקף ממרחק. "אורי... אתה ראית...?" הוא פנה אליי, ופניו עטו
חיוך, אשר נראה יותר כהבעת כאב. "כן, ילדונת, ראיתי. את יודעת
מה היה שם על הבמה, כשאת רקדת? מפגן מרהיב ונדיר של חופש. חופש
אמיתי, אני מתכוון, לא הבלוף הזה שאנשים מכנים חופש כשהם
חושבים שהם מאושרים..." לא הבנתי למה התכוון, אבל הנחתי שזו
סוג של מחמאה, אז חייכתי ואמרתי יפה תודה, כמו שצריך, אבל נראה
שזה רק הרגיז אותו. "את לא זאת שצריכה להודות. אני צריך להגיד
תודה, על זה שפקחת סוף-סוף את עיניי, וחוץ מזה להגיד סליחה על
זה שהייתי טיפש כל-כך. ואולי גם לכעוס עלייך". לא ידעתי מה הוא
רוצה, דמעות בצבצו בעיניי. "אני לא מבינה..." לחשתי. "לא, ברור
שלא, מה חשבתי לעצמי, לעזאזל, מסתובב עם מישהי בת שתיים-עשרה,
מדבר אתה על הליכה בעקבות החלומות, כאילו ככה אני מפיץ איזו
בשורה, ובסוף, ברגע אחד, הכול מתמוטט, כשאני מבין שאת זו שהלכה
כל הזמן עם החלום שלה, שלא ויתרה, בעוד אני תקוע כאן, במקום
הדפוק הזה, הרבה יותר זמן ממה שהייתי צריך..." ואז פתאום
התנער, וכשהבחין בדמעות הזולגות על לחיי, מורחות את האיפור
ששמה לי המאפרת לפני ההופעה, ניגש אליי בעדינות, וידיו ליטפו
את לחיי וניגבו את הדמעות. "אתה תלך?..." שאלתי, רועדת בצינת
הלילה. הוא הבחין בכך, ובזמן שפשט את מעילו ונתן אותו לי, הפנה
את פניו ממני, כמו כואב מדי היה לו להביט בי. "כן". הוא לא
יסף, ואני הרגשתי איך לבי נשבר בתוכי למשמע המילה הזו. "אבל...
אתה לא יכול ללכת, אורי, בגלל שאני... אני..." הוא חייך,
ועכשיו כן הביט בי. "לא, ילדונת, את ואני לא נולדנו להיות יחד.
תסתכלי עלינו. את ילדה קטנה, כולך בת שתיים-עשרה, ואני בן
שמונה-עשרה, וכבר יודע שהעולם לא מורכב מפרחים ופרפרים." לשמע
מחאתי החלושה שעוד מעט אהיה כבר בת שלוש-עשרה, חיוכו העמיק.
"אולי יום אחד זה יוכל להיות, אבל לא בגלגול הזה, ילדה, לא
ביקום הזה, בכל אופן", ואז פנה ללכת. "המעיל שלך!" קראתי
אחריו, מנסה לעכב אותו עוד קצת, עוד מעט, לפני שיעזוב. הוא
הסתובב וחייך אליי. "תשמרי אותו, ילדה, שלא תתקררי, העולם הזה
לא בנוי לילדות עדינות כמוך", ובמילים אלו הוא פנה לדרכו, יורד
במורד הגבעה, המוליכה אל הים.
למחרת יצאתי אל הים, בשעות אחר הצהריים, לא יודעת אם דיבר אמת
או לא, אם התכוון לעזוב. כשהגעתי אל המקום שבו תמיד ישב, ליד
המזח, ראיתי שהרפסודה נעלמה. הבטתי באופק, וידעתי שהוא הפליג.
אבא לא הסכים בכלל לשמוע על אותו מנהל סטודיו, ועל ללמוד ריקוד
בתל-אביב. "את רק בת שתיים-עשרה, גבריאלה, את לא מספיק בוגרת
כדי להחליט על עתידך, אי אפשר לדעת מה יילד המחר, ואת בהחלט לא
יכולה לנטוש כעת את הלימודים ואת הבית, בשביל ללכת ללמוד
ריקוד, שהוא מקצוע מאוד לא בטוח. תצטרכי לחכות שתגדלי, וזה
סופי." והוא הביט בי בחומרה כשראה שאני פותחת את פי להתווכח.
הדבר הבא שקרה היה שאמא נעלמה.
ערב לפני כן התארחתי אצל רחל, חברה מהחוג, מכיוון שהוטלה עלינו
משימה לחבר ריקוד זוגי, וכשחזרתי למחרת בצהריים מבית הספר חיכה
לי אבא בפתח הבית, והודיע לי שהיא לא חזרה מאתמול, והוא כבר
מודאג. כששאל אותי אם יש לי מושג היכן היא יכולה להיות, הנדתי
ראשי לשלילה.
החיפושים נערכו במשך שלושה ימים ולילות, וביום הרביעי באו
להודיע לנו שמצאו משהו. הלכנו בעקבות השוטרים, לאורך הצוקים
ולמטה, עד לים, ושם הם הראו לנו את המטפחת שלה, שמצאו, ואת
הנעל הבודדה. את הגופה שלה לא מצאו לעולם.
אני חושבת עכשיו על אותה תקופה, על הדברים שחשתי באותם ימים,
וצער לא היה שם. הייתי מופתעת, כן, והמומה, והרגשתי הרבה רחמים
כלפיה, על כך שנקטה בצעד כזה, ובכל זאת - לא הייתי עצובה, לא
כמו שידעתי שאני אמורה להיות. אז הרגשתי מאוד אשמה, ולא העזתי
להביט בפניו של אבא שלי, בחשש שיחפש בתוך עיניי את השתקפות
צערו וכאבו, ולא ימצא אותה. כיום אני יודעת מדוע לא חשתי אז
צער. לא מכיוון שלא אהבתי אותה, שלא התגעגעתי, שלא כאבה לי
עובדת לכתה ממני לעולם, מבלי שנפרדה ממני, או אפילו השאירה
מכתב. אבל אני ידעתי שהקפיצה ההיא שקפצה לא הרגה אותה, אלא רק
שמה קץ לסבלה ולייסוריה, ושחררה אותה סוף-סוף.
לא עזבתי לתל-אביב, אלא סיימתי את כיתה ו', ולאחריה את ז' וח'.
כולנו התבגרנו, השתנינו. אורי לא נראה מאז, אמרו שהוא עזב, איש
לא ידע לאן. בחופש שבין כיתה ו' וז' פגשתי את אחותו, וקצת
התיידדנו. לא הרבה, מכיוון שהיא הייתה קטנה ממני בשנתיים, אבל
מדי פעם היינו נפגשות בים ומדברות. למרבה הפלא - לא דיברנו על
אחיה בכלל.
כשהגיע טקס מסיבת הסיום של כיתה ח', עדיין לא ידעתי מה אעשה
בשנה הבאה. אבא רצה שאמשיך בתיכון האיזורי, כמו כולם. אבל אני
לא רציתי, הרגשתי שבזבזתי מספיק זמן על לימודים, ושהגיע הזמן
שאשקיע בדבר האמיתי. אבל אבא עדיין סירב שאעבור, אמר שאני
צעירה מדי, ואני לא יכולתי להתעקש מול מראהו, אשר מאז מות אמא
הפך לרועד, כפוף ושברירי.
הבטתי דרך החלון בים בפתוח, ונזכרתי ביום ההוא שהייתי שם עם
אורי, והוא אמר: "...אם למדתי משהו אחד, גבי, במקום הזה, זה
שכשיש לך חלום אתה לא מוותר עליו, אלא עושה הכול כדי להגשים
אותו, עד הסוף..."
הבטתי בשמש הצובעת את המים בזהב, וחשבתי לעצמי שאם הוא יכול
לקום ככה ולהגשים חלום, אז אולי גם לי מותר.
אחר-כך הלכתי אל חוף הים ורקדתי כמו נכנס בי שד, לא דואגת בגלל
העובדה שמישהו יכול לראות אותי, רקדתי כאילו אין מחר, כאילו
אין עבר, הים היה לי מוזיקה, והחול החם עדיין נתן לי קצב.
רקדתי עד לאפיסת כוחות, עד שנפלתי מותשת ולא יכולתי להניע
אצבע, רק לתת לאושר המפעפע בתוכי לצאת החוצה בצחוק גדול
ומשוחרר, צחוק שהיה כלוא בתוכי מאז המוות שלה, צחוק של תקווה,
של חדוות היופי, של אהבת החיים, צחוק של חופש ונסיקה בשמים, של
שבירת הקירות והדאייה החוצה, צחוק שידעתי שהוא הצחוק שלה, כאשר
סוף-סוף הצליחה להשתחרר ולעוף למקום שבו אין חוקים ואין
גבולות, למקום שבו היא יכולה סוף-סוף להיות היא, ומאומה מעבר
לכך.
באותו יום נשבעתי שלעולם לא יכלאו אותנו שוב.
בסיום לימודיי בתיכון היוקרתי למדעים ואמנויות נערך טקס חגיגי,
ולאחריו נבחרו כמה תלמידים מהשכבה לקבל פרסי הצטיינות. אני
זכיתי בפרס בתחום הריקוד, והיו עוד ארבעה אשר זכו בפרס מתחומי
התיאטרון, האמנות הפלסטית, הפיזיקה והביולוגיה. אבא הגיע לטקס,
ונראה מאושר מאוד בקבלת הפרס שלי, אבל הוא היה כל-כך לא שייך
להמולה ולרעש, לאנשים הצוהלים, המתחבקים ומתנשקים, במראהו
החיוור והעצוב, שרק חיכיתי לרגע שבו ייגמר הטקס ונוכל לשוב
הביתה.
בדרך הביתה שאל אותי מה תוכניותיי עכשיו, אחרי שגמרתי תיכון,
ואני אמרתי שקודם אלך לצבא, אסיים את השירות, ואז נראה. אל
מבחן הבגרות שלי הגיע בוחן אשר פנה אליי בסיום הבגרות והעלה
הצעה של לימודים במלגה בחו"ל. אמרתי לו שאני אשקול זאת, ולקחתי
את כרטיס הביקור שלו, אבל לא רציתי עדיין לספר זאת לאבא. ידעתי
שהשנים הללו שלמדתי בתל-אביב היו לו קשות, אפילו שהייתי חוזרת
בכל שבוע, והוא היה בא לביקורים מדי פעם כשיכול, ופחדתי שהעלאת
אפשרות של נסיעה לחו"ל תהיה עבורו קשה מדי. החלטתי לחכות עד
שיעברו השנתיים של השירות הצבאי, ובינתיים לראות מה יקרה.
ידעתי שנסיעה כזו יכולה להיות מקפצה גדולה עבורי, אך לא ידעתי
אם אני מוכנה לכך.
שבועיים אחרי שחזרתי הביתה, כשפסעתי יום אחד לאורך החוף,
מטיילת ומחפשת צדפים יפים לקשט את חדרי, ראיתי מרחוק דמות
גבוהה ניצבת בקצה המזח. לבי החיש את פעימותיו כשפסעתי במהירות
לעברו, מזהה בקלות את העמידה, את הטיית הראש, ולאחר מכן אף
יכולה לראות את צדודיתו, כנגד השמש המסנוורת. לא היה לי ספק
שזה הוא. כשהסתובב לעברי, התחלתי לרוץ.
הוא ניצב שם מולי, והיה לגמרי הוא עצמו. יכולתי לראות בשינויי
הזמן, הוא היה כעת בן עשרים ושלוש, גבוה יותר, צרוב שמש, שערו
ארוך ואסוף בקוקו, עורו כהה יותר משזכרתי, עיניו נוצצות יותר.
כשהגעתי אליו לא קפצתי עליו, לא חיבקתי אותו כמו שבוודאי הייתי
עושה פעם, בגיל שתיים עשרה, רק נעמדתי, מתנשפת, והבטתי בו. הוא
הביט בי, עיניו נוצצות, ואז חשבתי שזה יכול להיות בכי, אבל
אולי זה סתם היה מהתרגשות. ככה עמדנו והבטנו זה בזו. וזה
הספיק, בינתיים. זה הספיק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.