איגי אומרת שהיא שונאת בני-אדם.
כשאיגי אומרת משפטים כאלה אנחנו מאמינים לה.
היא אומרת שבני האדם הם אגואיסטים. שאכפת להם רק מעצמם.
היא אוהבת חיות, איגי. חיות מכל הסוגים.
אני שונאת חיות, אבל זה בעיקר בגלל שהן שונאות אותי. יש לאיגי
חתול, ואוגר יש לה, ושני כלבים ותרנגולת.
את כל החיות אבא שלה נתן לה. היא מטפלת בהן במסירות מדהימה.
פעם אחת התעללו שני ילדים בחתולה ליד הבית שלה, והיא החטיפה
להם כאלה מכות, שהם לעולם לא חזרו לגינה ברחוב שלה יותר. היא
חזקה, איגי. יש לה זרועות רזות ודקות. כשהיא מחזיקה משהו חזק -
העצמות שלה בולטות החוצה.

ביום חמישי, כשאני יושבת כרגיל על הספסלים, מוקפת בנים ובנות
מהשכבה, אני רואה אותה מרחוק על הגדר, מטיילת בנוחות, מחזיקה
בידה גוזל, בדרכה לעץ האלון הגבוה שבקצה החצר.
אני קמה.
גדי נעלב. הוא בדיוק באמצע לספר משהו מצחיק שקרה לו כשהתגנב
לבאר אחד, שאסור לנו להיכנס אליו, ולמרות שלא הודה בזה בקול,
אני יודעת שהביא את הסיפור הזה במיוחד בשבילי.
"אני חוזרת עוד רגע", אני ממלמלת והולכת אליה.
איגי תמיד לבדה. אני היחידה שזוכה למעט תשומת לב ממנה. אין לי
מושג איך השילוב הזה נוצר.
הילדה הכי מקובלת, יחד עם הילדה הכי מוזרה ודחויה בשכבה.
אפשר לומר שאני היחידה שמדברת איתה. הם לא אוהבים אותה. רק
המראה של איגי גורם לאנשים להרגיש שעשו משהו לא בסדר. העיניים
המצומצמות היוקדות האלה שלה. כאילו בוחנת אותך כל הזמן.
זה לא פלא שהיא שונאת בני אדם. זה כמו המצב שלי עם החיות.
הם שנאו אותה קודם.

"מה את עושה?" אני שואלת, למרות שזה די ברור.
היא מהמהמת משהו, ואני כבר רגילה לזה שהיא לא עונה לי.
היא מגיעה לעץ, מוצאת ענף טוב ומתחילה לטפס, אוחזת בעץ ביד
אחת, הגוזל בידה השנייה. כשהיא מגיעה לקן היא מניחה אותו שם,
ואז קופצת בלי היסוס למטה.
"מסכן. הוא נפל מהקן שלו", היא אומרת.
אני מהנהנת. "איגי, רוצה לבוא לשבת קצת איתנו?" אני שואלת,
למרות שאני יודעת שזה חסר סיכוי. היא מחייכת. "לא תודה. יש לי
דברים חשובים יותר לעשות, מאשר לשבת ולרכל איתכם על כל הזוגות
החדשים בכשכבה, או אלה שנפרדו..." איגי ישרה בצורה מפחידה, היא
אפילו לא שמה לב כשלפעמים היא פוגעת. אני מחייכת גם. "את הולכת
להציל איזו חיה?" אני שואלת בבדיחות. היא מרצינה. "אם אני אמצא
אחת" ובלי להוסיף דבר היא הולכת.
אני חוזרת אל כולם.
"הי, הגר, שמעת מה קרה לרז ויאיר בקולנוע?!" צועק לי דין. אני
מהנהנת. לפתע אני מרגישה לאות מכל הסיפורים האלה, שדומים כל-כך
אחד לשני.

"הגר, את באה לים?" איגי ניצבת בפתח החדר שלי.
"בטח, למה לא?" אני זונחת את שיעורי הבית ויוצאת איתה לים כמו
שאני, עם חולצת פלנל ארוכה (שהייתה של אבא שלי), מכנסיים
מקופלות עד לברך, יחפה.
אימא אומרת שכשאני מתלבשת ככה אני רוצה לברוח מהדימוי הזה שלי,
של מלכת הכיתה.
בים אנחנו יושבות על החוף ומדברות.
בעיקר אני מדברת והיא מקשיבה.
אני מספרת על הבעיות השטותיות שלי, והיא, בדרך נס, פותרת לי
אותן אחת-אחת, בלי להבין בזה בכלל.
אחר-כך היא מדברת קצת על הבעיות שלה, ואני לא יודעת מה לומר
לה.
מפליא איך לפעמים בעיות של חתולים נהיות מהותיות כל-כך.
כשאנחנו חוזרות הביתה היא בעיקר מדברת - ואני לומדת להקשיב.