יש לו את העיניים הכי מביעות שראתה בחייה.
יש לו מין גומות כאלה, שמעמיקות כשהוא מחייך.
רק שהוא כמעט לא מחייך.

                               

     

"אני לא מבינה מה אתה עושה איתי פה?! תברח..."
"אני יודע, אני יודע, כל עוד אני יכול..."

                               

הוא בא אליה תמיד כשרע לו.
הוא רגיל לזה - שהיא בוכה במקומו.
הוא מוצא אותה יושבת ליד הים, מכונסת בעצמה, או מטיילת לבדה
בגן. הוא מאמין שהיא מדברת לצמחים, לעשבים השוטים.
לפעמים הוא מאמין שהם מקשיבים לה.
הוא אוהב להסתכל עליה כשהיא לבדה. הולכת כמו סהרורית, שרה
לעצמה. לפעמים גם רוקדת.
הוא אוהב לצלם אותה בוידאו. כשהיא אוספת צדפים בחוף. כשהיא
יושבת מתחת לעץ אחד, קוראת ספר ואוכלת תפוז, ומידי פעם מעבירה
שערות סוררות אל מאחורי האוזן. כשהיא בוכה- הוא אוהב לנגב לה
את הדמעות כשהיא בוכה.

                               

   

ברגעי זעם מתלקחות עיניו באש קרה, והוא נהיה אטום לה, יותר
מתמיד.
הוא בן-אדם בלי דמעות, היא שונאת אנשים בלי דמעות.

היא אוהבת שהוא מחייך. בדרך כלל זה לא הוא, רק העיניים שלו.
הוא אומר לה חצאי משפטים.
"את כל הזמן צוחקת."
"ואתה כל הזמן רציני."

                               

יש לה שיער מיוחד.
הוא כהה, והוא ארוך, והוא מסתחרר סביבה כל הזמן.
כשהוא מנשק אותה השיער שלה עוטף אותם.
אבל הוא מנשק אותה רק לעיתים רחוקות. רחוקות מדי, אולי.
כשהיא נמצאת איתו הוא נאנח.
"מה?!"
"את יותר מדי יפה."
"אתה סתם אומר."

                               

היא לעולם לא תוכל לעזוב אותו.
היא אוהבת אותו כשהוא רציני, וכשהוא מחייך חיוך דק, וכשהוא
אוהב אותה.
בעיקר כשהוא אוהב אותה.

                               

הוא מביט בה כל הזמן.
היא יפה מדי בשביל העולם הזה, הוא חושב.

                               

"אני באמת לא מבינה מה אתה עושה איתי..."

"אז מה אני צריך לעשות? לברוח?! כל עוד אני יכול...?"
"היית צריך לברוח מזמן. עכשיו כבר פספסת את ההזדמנות.  
אתה תקוע איתי לנצח."