יהונתן היקר,
 זה כבר זמן מה שלא כתבתי לך... ובכן, איך החיים מתייחסים
אליך? קראתי באחד העיתונים שמגיעים אלינו מן העיר שהתחתנת עם
קארן. איחוליי. אני באמת מאושר בשבילך, והלוואי ותקימו לכם בית
חמים ומשפחה מאושרת שם בעיר הגדולה. שמעתי שאפילו החורפים שם
חמים, בין כל הבניינים הגבוהים. הו, יהיו לכם הבתים האלה עם
שכבת מעטה של בטון כך ששום טיפת גשם ארור לא תוכל לחלחל פנימה.

יורד עכשיו גשם. ממש בזמן שאני כותב לך את המכתב הזה... כמה
מצחיק. מעולם לא אהבתי את הגשם.
אתה יודע ג'ו הזדמן לי לחשוב עליך הרבה לאחרונה. לעזאזל, הגשם
הארור דופק על השמשה ולא מניח לי לכתוב בשקט. הכל חוזר אלי
פתאום.
אתה זוכר אז כשרצנו לחתונה של ריקי בגשם, נרטבנו עד העצם והיא
לא הבינה מה קרה לנו. איש לא הבין... גם לא אנחנו.  נדמה כי
בסך הכל עברו רק כמה שבועות מאותו היום.
אבל עוד מעט העננים יתפזרו והשמש תחזור. היא תמיד מגיעה בסופו
של דבר. ואז נחזור לפרדס? שנים שלא קטפתי תפוזים בפרדס.  בעצם,
מאז הקיץ של אותה שנה. שכחתי מהו טעמו של תפוז. מתוק כזה, לא?
אתה זוכר אז כשמילאנו שק שלם של תפוזים, העפנו אותם דרך החלון
לתוך הבית של גברת בנקר הזקנה. ואז התגנבנו דרך האסם ושחינו
עירומים באגם. היה לי את המנהג הזה לטבוע בכל פעם שאנחנו שוחים
באגם ואתה היית מציל אותי. אני חושב שהשתווינו עם כל הפעמים
שאני הצלתי אותך בחוף הים, עם הגלשן. איזה גלים היו באותו
הקיץ... רכבנו עליהם כמו על סוסים מתפרעים, כמה שאהבנו לגלוש.
כשהשמש כמו כדור אש ענקי מעלינו והמים בוהקים כמו קריסטל,
שקופים כאלה, רטובים מתמיד, והחול הבוער מתחתינו... עד השקיעה.
איך שאהבתי לדבר אתך בשקיעה, ואז היינו יוצאים לבלות.
את כל הקיץ בילינו ככה. לא היה דבר שלא עשינו ביחד, זה היה
אמיתי רק אתה, אני ואלוהים, כשהשדה הפתוח קורא לנו ורק השמיים
פרושים מעלינו. לא היה משהו יותר אמיתי מזה, יותר שקט ותמים.
אבל כל זה לא נמשך זמן רב. רק עד לאותו הסתיו שבו אבא חזר.
הוא הביא אתו את כל הצרות. אתה יודע שהוא היה מכה אותי לפעמים
עוד כשהיינו קטנים לפני שהוא יצא למלחמה. אני כמעט ולא זוכר את
זה בעצם, אבל יש משהו נוסף, יש משהו שאני חושב שאתה לא יודע.
אחרי שהוא חזר מהמלחמה כל הסיפור הזה הפך לטירוף. אתה יודע
שהוא היה מעניש אותי נכון? בהתחלה על הסילוק מבית הספר, אז על
השטרות שנעלמו, ואז... אז על שום דבר, העונשים פשוט נמשכו
כרגיל. ואני חשבתי שהייתי ילד רע, ג'ו, אני חשבתי שהוא באמת
מעניש אותי. ג'ו אתה חייב להבין, זו לא הייתה אשמתי, אתה היית
חייב להבין, זה הכל לא באשמתי. בכל אחת מהפעמים האלה שהוא היה
חוזר הבייתה שיכור, שומו שמיים, כל הבית רעד כשהוא פתח את
הדלת, הרגשתי את עצמי מתכווץ אל תוך המיטה. אבל לא להרבה זמן.
הוא גרר אותי לעליית הגג, אני יכול עוד להריח את ריח האבק
העומד שם, ולהרגיש את הרצפה הקרה מתחת לרגליים היחפות שלי.
לפעמים הוא היה עדין. לפעמים הוא פשוט עשה את שלו והלך. ואני
התפללתי שאני לא ארגיז אותו, פשוט שיעשה את זה בעדינות. אבל
לפעמים הוא היה קצת יותר אלים. לפעמים... ג'ו, הוא היה מזיין
אותי. כן, הוא אנס אותי. אונס זו מילה יפה לתאר את מה שהוא עשה
לי. הוא היה חובט בי עם המברשת הישנה והכבדה ואז בדיוק במקומות
הפצועים שורט אותי עד שהעור שלי כמעט נקרע. הוא הלם בי בחוזקה
ואז נכנס בכוח. ואני מרגיש את השרירים שלי מתכווצים בכאב.
לעזאזל הוא זיין אותי כל כך חזק עד שכמעט והתחת שלי דימם. זה
מה שהוא היה עושה.
ואני כלכך פחדתי, אלוהים כמה שפחדתי. לא פחדתי מהזקן החולה,
פחדתי שאני גרמתי לכל זה, שאני אשם, אז שתקתי. ובכן, עכשיו אתה
יודע, עכשיו אתה מבין.
ויש עוד משהו. הוא לא נהרג בתאונה. פעם כשאמא ורוב עלו לחפש
את שמלת הכלה הישנה, הם עלו לעליית הגג בדיוק באמצע שהוא...
אלוהים, הוא לא נעל את הדלת הזקן התמוהה, הרי מי עולה לעליית
הגג?! היית צריך לראות את הבעת הפנים של אמא באותו הרגע. אני
חושב שהריקנות גילתה את פרצופה בפעם הראשונה. אבא'לה הבין שלא
נשאר לו כלום בעצם. הוא לקח את רובה הציידים הישן של סבא ומול
העיניים שלנו הוא סיים את הכל. כמה זמן ייחלתי לרגע הזה. מוות
יפה היה לו. דם נשפך מהפה שלו. זה היה דם מריר, דם כואב.

אמא עזבה אז לסבתא ונשארנו אנחנו. התקרבנו יותר מתמיד. גל של
בלבול שטף אותי פתאום.
אני שכבתי ובכיתי בלילות שעות אחרי שנרדמת. כל המילים האלה
ושום מילה על אבא, כל השיחות האלה, ושום רחמים, שום גילוי
הבנה... כלום. כל הדיבורים על הלימודים, המלגה, העבודה החדשה,
החברים החדשים, בית הספר למנהל, התוכניות לעבור העירה... ואני
רק הפכתי ליותר מפוחד, אז לא העזתי לחלוק אתך את הסודות שלי.

ואז הגיע החורף הקר. והשנה הוא היה אכזר מתמיד. ריקי התחתנה.
גשם זלעפות שטף אותנו כל הדרך מהחתונה. אפילו אלוהים בכה עלינו
באותו היום. בדרך חזרה זה היה כשהבטחנו שבעוד 4 שנים כשתחזור
לכפר נקים חברה ענקית משלנו. אבל הוא שטף אותך מהר, כל כך מהר,
הגשם הזה שטף ממך את הכל. הכל נקי וחדש פתאום. אני חושב שהייתי
צריך לתת לו לשטוף גם אותי, לאיזה מקום מרוחק, או לארץ האגדות
אולי.

הרבה דברים קרו מאז אותו חורף ג'ו. משכנתי את החווה ועברתי
לאיזו דירה נידחת באחת העיירות השכנות. סבתא מתה, אמא עברה
לעיר מרוחקת, סמוכה להרי הרוקי אני חושב, והפסיקה לשלוח כסף.
פיטרו אותי מכל עבודה שניסיתי לרכוש לי. אני לא הבנתי למה. אני
חושב שעכשיו אני מבין.
אני מבין שפתאום אתה נופל על הפנים, ישר לתוך אגם תהומי, ואין
מי שיציל אותך, ואין לך גלשן, או שאתה רעב ג'ו, גווע ברעב,
ואין לך תפוזים ואתה מבין שפשוט חיית באופוריה, והאופוריה
עדיין קיימת והיא עדיין שם, רק שאתה כבר לא חלק ממנה יותר.
ואתה מסתכל על האנשים הרעבים ברחוב ובמהרה את הופך להיות אחד
כזה, בלי ששמת לב, כי יש לך חווה ויש לך סוסים, אבל כל הסוסים
כבר מתו מזמן ואתה לא רואה את זה עד שאין לך מה לאכול.

אני עדיין חושב עליך ג'ו ועל התקופה שהיינו ילדים. אני חושב
לפעמים מה היה עכשיו אילו היית נשאר. אני מביט על העצים בפרדס
בעודי עובר במורד השדרה הישנה. הם נראים קצת עצובים פתאום.
כאילו אף אחד מעניק לא להם את היחס לו הם ראויים. אני בוהה
בילדים שמשחקים בחצרות ורצים בגשם. אתה חושב שגם הם יפרדו
בקרוב, שיסתלקו להם למקומות רחוקים לחיות כל אחד את חייו, שהם
יהפכו להיות סוסי קרב ויעלמו כאילו כלום, בלי להשאיר זכר
מהילדות?... ופתאום, הופ, אתה כבר לא ילד יותר. אתה נמצא
בנקודה כלשהי בעולם ואתה חייב לעשות משהו עם עצמך, אתה פשוט
חייב, רק שאתה לא יודע מה.
ואתה רץ עירום באמצע הרחוב בגשם, רק שהפעם הוא לא שוטף ממך
כלום, כי כבר לא נשאר מה לשטוף. הוא פשוט מחלחל עמוק עמוק
פנימה. ובעודך משוטט עירום ובודד ברחובות אתה מביט על האנשים
העירומים מסביבך אשר רצים או יושבים או עומדים. ואתה צריך אותם
עכשיו כי הגשם כבר מגיע ממש לעצמות אז לפתע אתה מתחיל לחשוב מה
הם אומרים עליך ומה הם אומרים לך לעשות, ואתה יודע שאתה לא
יכול להיות מה שהם אומרים ואתה גם לא רוצה ואז אתה אומלל ואתה
לבד.
ואז אתה מבין שתמיד היית לבד ושכל הקליפות שאתה עוטה סביבך
מתקלפות מתישהו. אבל זה לא נכון ג'ו תמיד היה לי אותך, תמיד
תמיד תמיד, לא משנה מה קרה אתה היית שם, אז איפה אתה עכשיו?!
איפה אתה?...  בעיר הגדולה עושה דברים של אנשים גדולים, עד
שהקליפות שלך ינשרו יום אחד, בגשם או ברוח או שאולי הם יתייבשו
בשמש, ואז אתה תבין שאין לך יותר בשביל מה לחיות כי האנשים
שאתה אוהב כבר מתו או הלכו להם, ואז ג'ו, אז אתה מפסיק לחיות.
הכל נגמר עכשיו.
תודה לך על הרגעים היפים ביותר בחיי,
אני אוהב אותך כפי שאתה יכול רק לדמיין, או לזכור.
שלך לעד.