"משה, הילדים מחכים" אמרה רותי "קום, הגיע הזמן ללכת".
הימים הם ימי ההתנתקות, הממשלה נתנה שבוע של חסד לכל מי שרוצה
להתפנות מרצון לפני יגיע רגע הפינוי בכפיה.
משה נולד לאהרון ונחמה הוא יליד הארץ והיא ניצולת שואה, הוא
היה בן יחיד וניקרא על שם המנהיג שהגיע כמעט עד הסוף והחמיץ.
כך אמר לו אביו פעם "אתה תשלים מה שמשה הפסיד" כך חינכו אותו
וכך חינך הוא את ילדיו משרון הבכור ועד לאודליה הקטנה, שאומנם
על אף שיש לה שני ילדים תמיד תישאר 'הקטנה' בעיניו. ארבעה
ילדים היו להם לו ולרותי אותה פגש כאחות שטיפלה בו לאחר שנפצע
במלחמת יום כיפור. שרון היחיד שנולד מחוץ לגוש קטיף עזב אחרי
הצבא הסדיר לתל-אביב והתחתן עם נועה הפקידה הפלוגתית שלו אך
אין להם ילדים, הוא ממשיך לשרת בקבע "בא לבית-הכנסת רק ביום
כיפור" כך היה אומר עליו סבא אהרון, הוא יהיה ביום הפינוי אחד
הקצינים באחד ממעגלי האבטחה באזור.
אמונה נישאה לראובן תלמיד ישיבת בית-אל, הם מתגוררים שם כעת
ויש להם שלושה ילדים ראובן לומד לרבנות ומלמד שם בישיבה ואמונה
עובדת כקופאית בסופרמרקט בישוב.
אלעד לומד בישיבת ימית ועוד חודש אמור להינשא לבתיה אותה הוא
הכיר בבני-עקיבא גם היא גרה בגוש קטיף וכבר לפני שנה תכננו
להינשא ולגור בנוה-דקלים אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
ואודליה הקטנה שנישאה רק לפני שנה וכבר יש לה שני ילדים בן ובת
תאומים.

שרון ארגן את כל האחים והאחיות הם נדברו בביתו להוציא את
ההורים מהאזור בשבוע החסד.
"הם מבוגרים מדי לכל זה" הוא הרצה "אסור לנו להשאיר אותם שם
לכל ההמולה שתהיה, זה יהיה מכוער וכואב מדי" אמונה הנהנה בראשה
וגם אלעד הסכים רק אודליה ישבה שקטה כלא מאמינה "אלעד אמונה מה
קרה לכם מילא שרון אני מבינה הוא אפילו לא בא לבקר את אבא
ואימא בשנה האחרונה אבל אתם, אתם לא יודעים עד כמה קשה יהיה
להם לעזוב?" היא פתאום התפרצה.
"אודי בכל מקרה הם יצטרכו לעבור את השלב הזה אז עדיף שזה יהיה
איתנו מאשר עם זרים, ועדיף בנחת ורוגע כשהכול ארוז ומאורגן
מאשר בלחץ וצעקות" אמרה אמונה בקולה הרגוע והבוטח, אודליה ידעה
שהקרב אבוד אם אמונה חושבת כך אין דרך חזור.
"כבר דיברתי עם אימא והיא הסכימה אך נישאר לשכנע את אבא, היא
אמרה שהיא תדבר על ליבו אך היא חושבת שכולנו צריכים לבוא כדי
לתת לה ולו את התמיכה הנדרשת ואני מסכים איתה"  אמר שרון
"אמונה ואני ניפגש במחסום בשעה שמונה בבוקר השגתי לנו כבר
אישורי כניסה חריגים ובשעה תשע כולנו נהיה אצל ההורים, אני
ואלעד נעזור בהעמסה ואמונה ואת" פנה שרון לאודליה בעיניים
ספקניות כתוהה אם יקבל את תמיכתה "תעזרו לאימא לאסוף את הדברים
האחרונים ולתמוך בהם, אני סומך עלייך אודי שתעזרי, אבא לא
יסכים אם לא יראה את כולנו".
אודליה רק השפילה ראשה ומלמלה "אתם לא מבינים פשוט לא
מבינים".

עכשיו כולם היו שם אלעד ושרון סיימו להעמיס על המשאית את כל מה
שתוכנן לקחת, "חלק מהרהיטים לא יתאימו לבית החדש" אמרה רותי
לכן רוב הארונות והרהיטים הזולים הושארו שם "קיבלנו מספיק
פיצויים כדי להרשות לנו רהיטים חדשים" היא אמרה למשה כשחשב
להעמיס גם את הכורסא הישנה ועכשיו הם חיכו בטרנזיט הממוגן
שאמור להסיע את הוריהם ואותם למשכן החדש אלעד בסנדלי שורש
חולצה ומכנסיים קצרים וציציות ארוכות המשתלשלות מחולצתו ושרון
במדי הקצין שנועה כל כך אוהבת לגהץ, הוא בתפקיד ולקח רק כמה
שעות לארגון מבצע זה.
"אני כבר לא בטוח" אמר אלעד "אין ברירה אחרת" שיסע שרון את גל
ההתנגדות החדש שחשש שיתחיל
"נחכה כאן לכולם".

"משה הילדים מחכים" חזרה רותי ואמרה בקול מתחנן לאישה.
"אני לא יכול רותי" אמר משה, הוא הניח את גופו בעייפות על
הכורסא "אין לי כוח יותר תשאירו אותי פה" הוא הוסיף בקולו
העמוק והעייף.
"די משה, כבר דנו בזה שבוע אין ברירה חייבים לעזוב וכל הילדים
פה במיוחד באו לעזור, אין ברירה" ענתה רותי.
"אין ברירה? אין ברירה? רות? למה?" הוא תמיד קרא לה רות כאשר
כעס וניכר עליו שהוא כועס מאוד.
"מוש, גם לי אין כוח גם לי אין תשובות וגם אני כבר עייפה ולכן
אני הולכת" אמרה והחלה לבכות. אמונה ואודליה שעמדו עד עתה מהצד
וצפו במתרחש תמכו בה כעת הם חיבקו אותה וגררו אותה אט אט
למסדרון היציאה. אודליה עזבה את אמונה ואימה בוכות זו על כתפי
זו במסדרון והלכה לעבר הטרנזיט כשדמעות בעיניה גם "שרון, אבא
לא רוצה לצאת רק אתה תוכל לשכנעו"
שרון יצא מהרכב ונכנס לבית הוא ראה את אימו ואחותו המחובקות
ורועדות אסף אותם בזרועותיו והחל למשוך אותם אל הרכב כשיצאו
מפתח הבית רצה אליהם אודליה "אני אקח אותה אתה לך טפל באבא"
אמרה ואחזה בהן להוליכן.
שרון הסתובב חזרה לבית כשנכנס לסלון ראה את אביו יושב ומצפה לו
והתיישב לידו.
"הזוכר אתה שרון למה קראנו לך כך?" שאל
"כן" ענה שרון ונדם מבויש.
"לאחר מלחמת יום כיפור נדרתי לקרוא לבני הראשון שייוולד על שם
המצביא הדגול של אותה מלחמה, איזו אירוניה שאותו שרון שהביא את
חיי לוקח עתה אותם ממני"
"די אבא אל תהיה כל-כך מלודרמטי, תסתכל על זה כמו לעבור דירה,
ותאמין לי ביקרתי בבית החדש הוא לא פחות יפה מזה"
"אתה לא מבין שרוני, זה לא החומר שאובד זה הרוח" אמר משה "לפני
15 שנה החלטתי לעשות לסבתה נחמה הפתעה זה היה שנים ספורות לאחר
שסבא אהרון נפטר, לקחתי אותה לטיפול ספא בן יום כדי להוציא
אותה מהבית ואז ניגשתי לביתה וזרקתי את כל הסירים וכלי הבית
הישנים שהיו והחלפתי הכול בסירים חדשים וסכו"ם חדש"
"כן אני זוכר עדיין את הדייסה שהייתה מכינה לנו בסיר
האלומיניום הישן והיינו אוכלים זאת בצלחת אלומיניום גם כן מלאה
שקעים וגבשושיות מרוב שימוש זה מזכיר קצת את המסטינג הישן שלך
שאתה שומר בבוידם עוד ממלחמת יום כיפור" שרון שיתף פעולה.
"אז כשחזרנו לביתה חשבתי שהיא תשמח אך במקום זאת היא ספקה כפיה
בבהלה והחלה לרוץ לחפש את הכלים הישנים, ניסיתי להרגיעה ורק
לאחר זמן רב היא יכלה לדבר ביבבות קטועות, אתה לא מבין הכלים
שלי מוישי איפה הם? מה עשית? איפה הכפית שהאכלתי אותך בה ואחר
כך את שרוני והצלחת של סבא, כן שרון אותה צלחת ישנה שהזכרת על
אלה היא בכתה. לא הייתה לי ברירה נכנסתי לתוך הפח הגדול ואספתי
את כל הכלים אנשים ברחוב שהביטו בי ריחמו עלי וחלקם אף הציעו
לי כסף זה היה די מבדח"
"כן אני מתאר לעצמי" ענה שרון
"אתה לא מבין" אמר משה "כל דבר כאן הוא חלק מחיי, אי אפשר
להעריך זאת בכסף ברהיטים חדשים או בבית חדש, אם תיקח לי את
הזיכרונות תיקח את חיי. הפרגולה שבניתי במו ידיי חצי שנה לקח
לי לבנותה ואימך כל הזמן התלוננה שזה לוקח המון זמן והיה עדיף
להביא בעל מקצוע לעשות זאת, המתנ"ס שעד לבניין בית הכנסת החדש
הוא היה בית הכנסת ואתה ואלעד עליתם שם לתורה ואנחנו תרמנו את
הנורות שם בצד, המרכל שלידו אמך קיבלה צירים כשהייתה צריכה
ללדת את אמונה..."

"אבא יהיו לך זיכרונות חדשים עכשיו" ניסה שרון
"רואה אתה את שני הרצפות כאן, ליד הספה? אתה שם לב שהן קצת
שונות? כמעט לא שמים להבדל בינם לשאר הרצפות אך אם תסתכל היטב
תבחין בשוני" אמר משה  והמשיך "אתה יודע כשהיית בן שלוש שנים
לאחר שעברנו היה לנו רק את הסלון ושני חדרים רק אחר-כך הוספנו
עוד שני חדרים"
"כן אני יודע וזוכר" ענה שרון קצת בקוצר רוח
"בכל אופן" המשיך משה "היה פה שרפרף קטן על יד הספה וכנהוג אז
תרמיל של פגז היה מונח עליו שמילאתי אותו במלט והשארתי רק מקום
לשים זרי פרחים שהיינו קוטפים כל יום שישי לכבוד שבת"

"אותו אני לא זוכר" ניסה שרון לחטט בזיכרונו
"ודאי שלא, עוד היית קטן. ויום שישי אחד ניגשת אליו לנסות לגעת
בפרחים והפלת את הכד ישר בחיבור שני רצפות אילו. שבוע אחר-כך
סובבתי בכל החנויות לממכר צורכי בנייה עם שברי הרצפות ולבסוף
מצאתי את שני אלה שהיו הדומים ביותר, ותתפלא אלו היו השניים
האחרונים לכן אימא החליטה לזרוק את אגרטל הפרחים המאולתר
ולהחליפו בואזה חדשה. ואתה יודע היכן האגרטל ההוא?"
"לא"
"שמתי אותו במחסן והוא משמש אותי שם לשים בו את כלי העבודה
שלי"

"אבא, נוכל להיזכר בבית החדש, לקחנו כמעט הכול ויש אלבומי
תמונות..." ניסה שרון למשוך את אביו.
"אתה לא מבין, פשוט מסרב להבין שרון, אני נישאר כאן זהו מקומי
אני לא רואה עצמי בשום מקום אחר חי חיים אחרים, עכשיו עזוב
אותי שרון אם מישהו ייקח אותי תן להם לקחת אותי אני אשאר כאן
בשלושת הימים האחרונים שנותרו, השאר אותי שרון אני רוצה להיות
לבד"

שרון התרומם לאיטו ופנה לכיוון היציאה, לרגע הפנה פניו וראה
שאביו האיש החזק שהכיר כל חייו שאף פעם לא נישבר כורע על
בירכיו ומלטף בידיו הסדוקות את שני הרצפות ובוכה כאילו סדק
נפער בו אט והופך לשבר של נחשול אדיר שאף שובר גלים לא יוכל
לעצור. הוא מיהר לצאת החוצה למסדרון שם שמע את קול אביו ממרר
בבכי ומיהר לדלת, הוא לא יכול לעמוד במחזה.

הוא נכנס לרכב והניע, כולם היו ישובים כבר "ואבא?" שאלה אודליה
"אני אקח אותו מאוחר יותר הוא רוצה להישאר לבד, "אני גם נשארת"
אמרה אודליה וניסתה לקום אבל אז פנתה אליה אימה ואמרה "לא"
כל-כך החלטי ונחוש שהיא נשארה מחוברת לכיסאה כמו הכתה שורשים.

הוא תכנן לבוא למחרת בבוקר לתת לאביו להבין שהוא לבד ושאין
ברירה וחזר לתל אביב בערב כשהטלפון צלצל "אבא ניפטר, התקף-לב
לפני שעה השכן ניכנס לבדוק מה שלומו הוא היה שוכב על הרצפה ליד
הספה" אמרה אודליה מהצד השני בקול חנוק מדמעות "יכול להיות
שהוא נפל וניסה לזחול לטלפון שכבר לא היה שם" הוסיפה "הלוויה
מחר בבית הקברות בגוש קטיף כך ציווה בצואתו, תשיג את
האישורים"

למחרת בבוקר הגיע שרון להלוויה עם נועה לבוש אזרחי כשנועה
נוהגת והוא ראשו בין בירכיו, הרב בהספדו אמר "רצו לקחת אותך
מכאן משה אך אתה הערמת על כולם ונשארת עד הסוף הם אומרים
התקף-לב אך אנו יודעים שמשברון לב..."
ורק שרון מלמל רצוץ ובוכה "אני מבין אבא, עכשיו אני מבין..."