- עכשיו אני יכולה להקשיב.
- עכשיו את סתם פוחדת.
- ליאורי, אני אוהבת אותך.
- אל תדברי שטויות, בפעם האלף.
שתקתי.
- אני אוהבת שאת נוגעת בי כך כאילו שהמחר לא יגיע.
- נמאס לי מהפסימיות שלך.
שוב שתקתי.
היא הדליקה סיגריה והתחילה לשחרר בועות עשן.
- זה כמו בועות סבון שניפצנו בילדותנו והרגשנו הכי טוב שבעולם,
זוכרת?
- שונאת נוסטלגיות.
שתקתי. בפעם השלישית במשך היום שתקתי.
- ליאורי, אני באמת אוהבת אותך - אמרתי מתוך פחד.
- טוב - היא נאנחה אחרי רגע חולף.
- אז תבטיחי לי שתמיד תישארי כאן - המשיכה ליאורי.
- אבל את שונאת אותי - הפצרתי בה.
- לא אותך - היא תיקנה - את החלקים המסוימים שלך, בובה. אבל
אני חולה על העיניים הכתומות שלך. ועל ריח הפרחים שלך. ועל
עורך הלבן שאפשר להחליק עליו את הידיים מהבוקר עד הערב. ועל
עוגיות מוקה-וניל שאת אופה לי בכל יום חמישי. ועל הגשם, שאפשר
לעמוד ליד חלון פתוח רגע לאחר שהוא פסק, ולהריחו ביחד. ועל
הנשימות השקטות שלך כשאת נרדמת על ברכיי.
הפעם היא שתקה.
- אני אוהבת אותך, ליאורי- אמרתי.
- טוב- היא השיבה.
הבאתי קוביית סוכר מהמטבח והתחלתי לכרסם אותה. כשנשאר כבר ממש
קצת, שמתי פירור הסוכר האחרון בפיה. של ליאורי שלי.
- וגם את הסוכר שלך אני אוהבת - היא אמרה - את המתיקות שנשארת
דקה אחת אחרי.



11.05.06