היא אותו אהבה, והוא עזב.
היא קיוותה, והוא כבר לא לידה,
אהבתו כעת שייכת לאחרת,
והיא נשארה לבד עם תשוקה.

לא שכחה, וכאבה.
תשוקתה בערה לבדה בלילה.

היא תמיד חיכתה, עם כוכב ראשון
השאירה נר דולק בחלונה, אולי הוא יחזור?
אולי הלילה? אולי תשוקה?.
חלמה רק עליו, חלמה בייאוש,
ולייאוש התעוררה.

ובלילה אחד, של דממת בדידות,
נר לא הדליקה.
באצילות, יצאה להגן על ליבה.

עם חרב ועם תשוקה, היא הלכה
לביתם של אהובה ואהובתו החדשה.
פתחה את הדלת, פתחה בחוזקה.
היא התקרבה אל מיתתם החמה,
והפריעה לליל אהבתם.

את החרב בגבו שילחה, ואותו חצתה,
לעבר חזה אהובתו החדשה.
החרב הקרה, גאולת הדם, חצתה את
גופם החם, חצתה בלא רגשי אשם.
האוהבת המאוכזבת התכופפה, ולאהובה
תשוקה נשקה.