אני לא אוהבת את ההליכות לבית של סבא.
כשאני מגיעה לבית שלו, שם בבית האבות שבקצה המרוחק של העיר, אז
זה יותר נחמד, כי אני נכנסת לתוך הדירה שלו, שהיא קטנה ויפה,
ואנחנו אוכלים ארוחת צהריים ומשחקים ברידג' ומדברים על
הלימודים שלי, והוא לפעמים שואל אותי מה עם חבר. ובגלל זה אני
לא אוהב את ההליכות לבית של סבא.
ההליכה תמיד ארוכה. הצד השני של העיר רחוק, וזה לוקח יותר מחצי
שעה ללכת לשם. מצד אחד, זה נחמד ללכת את הדרך, קצת לנשום אוויר
נקי, לראות את הפרחים והפרפרים בדרך. אבל זה גם זמן שאני לבד,
וכל המחשבות עולות. ובגלל שזאת הדרך לסבא, אז אני חושבת על מה
יהיה שם. ואני תמיד מפחדת שהוא שוב ישאל מה עם חבר.
ומה אני אמורה, לספר לו על גל, הילד ההוא מהשכבה, הילד שאני
אוהבת?
זה כל-כך מוזר, להגיד שאני אוהבת. אבל ככה אני מרגישה. ככה אני
מרגישה כל פעם שאני רואה אותו. ואני לא יודעת למה. הוא לא
פופולרי במיוחד. והחברים שלו הם בכלל לא סוג האנשים שאני אוהבת
להיות לידם. והוא לא מיוחד בכלל. ואולי זה מה שאני מוצאת בו
כל-כך מושך. ההזדהות.
אבל לא. זה לא יקרה. איפשהו, עמוק עמוק, אני יודעת שזה לעולם
לא יקרה.
קודם כל, כי עוד לא דיברנו, מעולם, גם לא פעם אחת. נראה לי גם
שהוא מתעלם ממני. בטח אני כל-כך אתאכזב ממנו בסופו של דבר
כשאני כן אדבר איתו. הוא כמעט כל הזמן נראה לי ממש סנוב. אבל
ממש סנוב. הוא נראה לי אדם ממש מתנשא. הוא מעולם לא הסתכל לי
בעיניים. הוא מעולם לא דיבר איתי... אפילו כשהוא התקרב לכיוון
שלי הוא לא דיבר איתי. הוא בטח מתנשא. למה עוד שכל כך לא
יתייחס אלי?
אני לא אוהבת לרקום את כל הסיפורים האלה בראש. כל הזמן אני
חושבת עליו, די! אני לא יכולה עם זה יותר. זאת כבר נהיית
אובססיה. כל דבר מזכיר לי אותו... ולמה, למה דווקא הוא מכל
הבנים? זה לא כאילו שאני לא יכולה למצוא בנים יותר טובים. יש
כל-כך הרבה. יש את אורן מהכיתה שלי. הוא ממש נחמד, ונראה לי
שהוא מסתכל עלי בזמן האחרון. הוא מסתכל. בניגוד לגל, שאפילו את
זה לא עושה. חתיכת סנוב, יואו. אם לא הייתי אוהבת אותו כל-כך
הייתי שונאת אותו לגמרי.
אני עדיין זוכרת כשראיתי אותו בפעם הראשונה, שזה היה בתחילת
השנה. תחילת כיתה י'. כולה ארבעה חודשים, אבל זה נראה כמו
כל-כך הרבה זמן. וריני סיפרה לי שהוא היה איתה בחטיבה, ושחברה
טובה שלה היתה חברה שלו, ושהם נפרדו ושהיא לא מסכימה לספר לה
בגלל מה, אבל היא רק יודעת שהיא בכתה עליו המון.
בטח כמו שאני אבכה כשאני אגלה כמה שהוא מתנשא.
והדרך ממשיכה ונהיית יותר ויותר ארוכה, ואני רק הולכת והולכת
וחושבת עליו.
ואני ממש חוששת מזה שאני אולי אתקל בו באמצע הדרך, או אפגוש
אותו, ואז מה? להגיד שלום? לחייך אליו? מה לעשות? הרי הוא לא
מכיר אותי. או שהוא סתם בוחר להתעלם ממני.
אז אני ממשיכה ללכת. ואני מגיעה לגדר. ואני עוברת את השער.
ונכנסתי.
ולעזאזל, אני לא מאמינה. אני ידעתי שזה יקרה. ידעתי.
הנה הוא.
והוא יושב שם על הספסל.
דווקא ידעתי שיכול להיות שהוא יהיה כאן. גם סבתא שלו גרה פה.
גם את זה ריני אמרה לי.
לעזאזל.
טוב. אני פשוט אלך מהר. והוא לא ישים לב אלי. אני מקווה. מה זה
משנה בכלל? זה לא כאילו שהוא יתייחס אלי. אני רק מקווה שהוא לא
יראה שאני מנסה. שאני מנסה. שאני מנסה להתחמק. לא להסתכל עליו
בעיניים. לא להסתכל עליו בכלל. קדימה, ליאת, קדימה, תלכי...
"ליאת"
שיט. לעזאזל. מי זאת ליאת? מי זאת? אל מי הוא דיבר
"ליאת?"
הוא מדבר אלי.
"כן?"
"את לא צריכה למהר... יש לך עוד עשר דקות".
הסתכלתי בשעון. עשרה לאחת. הוא צודק. הוא צודק! איך הוא יודע?
מה עובר עליו?
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
ההרגשה הזאת של חום מילאה לי את הבטן. היה לי חם בבטן. היו
פרפרים.
"אני רואה אותך עוברת פה כמעט כל שבוע. כמעט תמיד באחת".
הוא הסתכל עלי? כמעט כל שבוע? באותה השעה? ולא אמר לי שום דבר.
אני לא מאמינה.
"כן... אתה... צודק"
"אז רוצה לשבת קצת?"
כל-כך קיוויתי שהוא לא ישאל אותי את זה. כל-כך קיוויתי. זה
מדהים. כל הסיפורים הקטנים שרקמתי לעצמי בראש ובדמיון, עכשיו
כשאחד מהם מתגשם - אני מרגישה שאני רוצה להיעלם.
"כן... למה לא..."
אני הולכת לספסל. הוא מסתכל על הרצפה, בועט באיזו אבן... אני
קצת רועדת.. אני מקווה שהוא לא ישים לב. אני לא מסוגלת להסתכל
לו בעיניים.
"אם לא הייתי קורא לך היית ממשיכה ללכת, נכון?"
כן. כן. כן. כן. לא. אני לא הייתי רוצה להמשיך ללכת. או אולי
כן. אני מרגישה מבולבלת.
"כן... הייתי ממשיכה, כנראה... לדירה של סבא"
הלחץ והשיעמום והלחץ והלחץ.
"כבר די הרבה זמן שאני רוצה לדבר איתך"
מה? איתי? הוא בטוח שהוא לא טועה? שאין איזו ליאת אחרת? מישהי
אחרת? אחרת, לא אני?
"למה?"
למה? השאלה הזאת מהדהדת. ומהדהדת.
"כי... מתחילת השנה אני חושב עלייך די הרבה... הייתי רוצה
להכיר אותך יותר, לדעת איך את באמת"
אוי אלוהים, זה כל-כך מוזר. זה אפשרי בכלל? זה הגיוני שדבר כזה
יקרה?
"אז למה לא פנית אלי קודם?"
למה חיכית את כל ארבעת חודשי הסבל והכאב האלה של לחשוב עלייך?
למה עשית לי את זה, איך היית מסוגל?
"כי, לא יודע... ראיתי אותך במסדרונות... וחשבתי שאת קצת..."
קצת מה? קצת חמודה, קצת נבונה, קצת מכוערת?
"קצת מה?"
אני עכשיו מסתכלת עליו. הפניתי אליו את כל הראש שלי. ועכשיו
הוא מפנה את הראש שלו אלי בחזרה.
"ראיתי אותך במסדרונות... וחשבתי שאת קצת מתנשאת"