נגיד אתה מכיר מישהו. אתם נהיים חברים. נגיד הכרתם בצבא, או
באוניברסיטה או באיזו עבודה זמנית שעבדתם בה פעם והבוס שלכם
היה ממש מניאק. אתם שומרים על קשר, לפעמים יותר, לפעמים פחות.
נגיד שתמיד כשאתה צריך אותו הוא שם. אתה מספר לו די הרבה על
עצמך, הוא מכיר אותך טוב. אתם עושים דברים ביחד, נפגשים לקפה,
הולכים לסרט, מחליפים ספרים. כל החברים האחרים שלך כבר שמעו
עליו, מספיק שתגיד את השם והם כבר ידעו על מי מדובר.
נגיד שאתם חברים כבר שבע או שמונה שנים. שבע או שמונה שנים זה
לא צחוק, זה חברות אמיתית. אתה מחשיב אותו לאחד מחבריך הקרובים
ביותר. בשבע - שמונה שנים אפשר לעבור הרבה דברים ביחד, אפשר
לרקוד בחתונה שלו, להיות בברית של הילד. ההורים שלך מחבבים
אותו, הם חושבים שהוא חבר טוב, לפעמים אפילו מתעניינים בשלומו,
מה הוא עושה, כאלו דברים.
יום אחד אתם קובעים להיפגש. שניכם קצת עסוקים, זו מין תקופה
כזו. לו יש אישה וילד בן שלוש, אתה בדיוק עובד על איזה פרויקט
בעבודה שהיית אמור לסיים כבר. בכל זאת קובעים להיפגש באיזה בית
קפה, אולי לאכול איזה טוסט, להתעדכן. אתם מתחילים בדברים
הרגילים, מה נשמעמהקורהמההולך. עוברים לדבר על מכרים משותפים,
מי עשה ככה, מי התחתן עם ההיא. אתה שמח. תשמע, אתה אפילו
מבסוט. חברים כאלו לא מוצאים כל יום. אפילו אחרי שבע שנים אתם
עדיין צוחקים הרבה ביחד, ולא רק מדברים שקרו פעם, כמו שקורה
לאנשים שחברים הרבה שנים, גם דברים חדשים מצחיקים אתכם.
פתאום הוא אומר לך "תשמע, אנחנו צריכים לדבר". אתה מנסה
להתלוצץ כי בכל שבע השנים שאתם מכירים הוא אף פעם לא אמר לך
כזה דבר. אתה אומר לו "אתה נפרד ממני?" ומגחך. הוא אומר לך
"משהו כזה". עכשיו הגיחוך הופך לחיוך מלא כי אתה כבר בטוח שהוא
צוחק איתך. תמיד היה לכם חוש הומור מיוחד כזה, שרק אתם הבנתם.
ואז אתה מסתכל עליו ורואה שהוא רציני. אתה נשאר עם החיוך עוד
שלוש שניות בערך, בזמן שאתה מנסה להבין על מה לעזאזל הוא מדבר.
חוץ מזה שלפעמים כשמחייכים החיוך נדבק לעוד כמה שניות, ואז
נגיד שאתה מדבר עם מישהו בטלפון בזמן שאתה מחכה לאוטובוס, וממש
בסוף השיחה, בדיוק שהאוטובוס מגיע הוא אומר לך משהו מצחיק ואתם
מנתקים אז אתה עולה לאוטובוס עם שאריות של חיוך דבילי כזה.
אתה מפסיק להרהר ומתחיל להתרכז. אתה שואל אותו למה הוא מתכוון.
אתה כבר די רציני כי אתה מבין שהוא לא צוחק. הוא שואל אותך אם
אתה זוכר איפה הכרתם, אתה אומר שכן, בטח, בצבא או באוניברסיטה
או באיזו עבודה זמנית שעבדתם בה פעם והבוס שלכם היה ממש מניאק.
הוא שואל אותך כמה זמן אתם חברים, אתה אומר לו "שבע - שמונה
שנים, למה?". ואז הוא אומר לך "תשמע, אני לא כאן". שוב החיוך
הדבילי, רק שהפעם אתה ממש לא בטוח בעצמך. "מה זה אתה לא כאן?
אתה חושב על משהו אחר? יש בעיות בבית?". הוא שוב אומר לך "אני
לא כאן". אתה לא מבין. אתה אומר לו שאתה לא מבין. "אני לא
מבין". אתה אומר לו בחצי צחוק "אבל אתה כאן, אני מדבר איתך".
הוא ממשיך. הוא ממש עומד על שלו, הוא תמיד היה עקשן. אתה כבר
מתחיל להתעצבן. אתה אומר לו: "תקשיב, מילא שאתה אומר שאתה לא
כאן, אבל אתה יכול לפחות להסביר למה אתה מתכוון". הוא מסביר.
הוא אומר לך שהוא לא באמת. הוא לא קיים, אתה המצאת אותו. אתה
מתחיל לדאוג. לא בגלל שאולי המצאת אותו, בכלל לא, אתה חושב
לעצמך "חבר שלי השתגע. הוא התחרפן לגמרי". מילא חבר שהשתגע אבל
יש לו אישה וילד, זה לא צחוק. אתה אומר לו שאתה הולך להשתין
כדי למשוך זמן, לחשוב על זה קצת. בשירותים אתה באמת משתין כי
שתית שתי כוסות קפה, אבל אתה גם חושב. אתה חושב מה לעשות עכשיו
- לנסות לדבר איתו, אולי הוא בסך הכול צריך חבר טוב שיגיד לו
"בן אדם, אתה דפוק לגמרי". אולי תרים טלפון לאשתו, נדמה לך
שהיא די מחבבת אותך, אם הוא באמת השתגע היא בטח תדע על זה
משהו. אתה חוזר לשולחן שלכם. אתה אומר לחבר שלך "אוקי, בוא
נדבר על זה". הוא אומר שאין על מה לדבר, זה בעצם די פשוט - אתה
המצאת אותו. אתה מנסה לשכנע אותו בעדינות שהוא משוגע. הוא לא
מתרגש, הוא אומר שהוא ידע שככה תגיב, הוא מכיר אותך טוב, שבע -
שמונה שנים לא הולכים ברגל.
אתה נתפס למשפט הזה לרגע, מנסה להבין מה זה אומר בעצם "לא
הולכים ברגל" ואז אתה מתאפס. חבר שלך משוגע. זה מתחיל לשקוע.
אתה חושב לעצמך שבעצם זה לא נורא, לא מפרקים חברות של שבע -
שמונה שנים בגלל שחבר שלך השתגע, להפך, בשביל זה יש חברים. אתה
אומר לו "תשמע, אני לא אפסיק להיות חבר שלך רק בגלל שאתה משוגע
עכשיו". הוא מחייך. דווקא לא חיוך כזה של משוגעים, החיוך הרגיל
שלו. הוא אומר לך "זה נחמד, אבל באמת שאני לא כאן". כבר מתחיל
להימאס לך מהמשפט האדיוטי הזה, ופתאום אתה חושב שבכלל מה אתה
צריך את הכאב ראש הזה, יש לך עוד מספיק חברים אחרים ושבע -
שמונה שנים זה לא כל כך הרבה זמן. "זה הולך ברגל" אתה חושב
לעצמך, מבסוט מההברקה. הוא אומר משהו אבל אתה לא מקשיב. אתה
רוצה ללכת הביתה, כואב לך הראש. הוא שוב מדבר איתך. הוא מציע
לך להתחיל להתרגל לזה שהוא לא כאן. הוא מציץ בשעון ואומר לך
שהוא צריך ללכת עוד כמה דקות. אתה שמח, שואל אם להזמין חשבון
ואם יש מצב לסרט מחר. הוא אומר "אתה לא מקשיב לי, אני לא אהיה
פה מחר". אתה מתבאס כי אין אף אחד אחר שאתה יכול ללכת איתו
לסרט הזה ואתה כבר די הרבה זמן רוצה לראות אותו. פתאום אתה
מסתכל עליו, והוא לא שם.
אתה מתחיל לחשוב אם זה באמת יכול להיות שהוא לא כאן. אתה חושב
"אין מצב". אתה חושב "איזה חרא. שבע - שמונה שנים אתה מכיר
אותו ותמיד הוא עושה את זה, תמיד הוא הולך לפני שצריך לשלם".
אתה מסתכל על המלצרית. אתה מחליט להתקשר אליו ולהגיד לו שהוא
חתיכת חרא, וככה לא מתנהגים למישהו שסובל אותך כבר שבע - שמונה
שנים. אתה מחפש את המספר שלו בפלאפון שלך ולא מוצא. זה מצחיק
אותך לרגע, ואז אתה מתחיל להילחץ. איך לעזאזל נעלם לך המספר
שלו מהפלאפון?! אתה מקלל את הפלאפונים כי מאז שיש אותם אתה כבר
לא זוכר מספרים בעל פה. פתאום אתה לא זוכר איך קוראים לו.
עכשיו אתה בפאניקה. אתה ממש מתחיל להזיע, זה מעצבן אותך, אז
אתה מזיע יותר.
אתה מזמין חשבון ולא מבין למה אתה פתאום מזיע, נורא קר פה
בעצם. אתה מסתכל על אנשים אחרים ורואה שכולם לובשים סוודרים
ואישה אחת מבוגרת אפילו מבקשת שיגבירו את החימום. אתה חושב
לעצמך שזה ממש לא לעניין להזיע בקור הזה אז אתה מפסיק. מגיע
החשבון ואתה מוציא את הארנק. אתה בא לשלם אבל משהו נראה לך לא
הגיוני. אתה זוכר בוודאות ששתית שני קפה ואכלת טוסט עם גבינה
צהובה, אתה לא מבין למה כתוב שהזמנת כריך רוסטביף. אתה חושב
טוב טוב - אולי בעצם אכלת גם כריך רוסטביף? שנייה אחרי זה אתה
נזכר שאתה בכלל צמחוני ומחליט לקרוא למלצרית.
לוקח לה המון זמן להגיע בגלל שכמה נודניקים בשולחן ליד שואלים
אותה מלא שאלות. היא מגיעה לשולחן שלך. "יש בעיה עם החשבון?".
אתה מציץ שוב בחשבון - שני קפה וטוסט עם גבינה צהובה. אתה
מתפדח שקראת לה סתם. איזה סתם, אתה בכלל לא זוכר מה רצית ממנה
אז אתה מבקש ממנה לפרוט לך אפילו שאתה לא באמת צריך. אתה משלם,
משאיר טיפ יפה, הרבה יותר מעשר אחוז, לפחות שבע עשרה אחוז
השארת שם כי לא נעים לך ממנה. אתה הולך הביתה. אתה מתקלח והולך
לישון.