"צא החוצה! לך ואל תחזור, הכול נגמר" צעקה במלוא גרון ומצחה
נחרש תלמים.
אחזתי בתיק הצד שלי, הכנסתי בזריזות חפצים שהצבתי בדירתה
כמחווה של רצון זוגיות טוב ויצאתי אל ליל אביב קריר. שאפתי את
האוויר שהגיע מחשכת הים והרהרתי לעצמי איך מתעתע בנו הגורל, רק
הבוקר אהבת האביב שלי לבלבה כמו שדות הפרחים הנשקפים מחלון
חדרה, ופתאום, האהבה כבתה, קמלה.

מעשה שהיה כך היה.
תחילה השחר עלה, לאחר רגעים מספר השעון פילח את הדממה בקול
צפצוף טורדני ומיכל ניסתה להילחם בו ללא הצלחה, היא נכנעה לו
כמשלימה עם גורלה. פקחתי את עיני בעצלתיים וראיתי אותה מכינה
עצמה לעוד יום עבודה, היא תמיד הולכת לעבודה שעתיים מוקדם ממני
ומידי בוקר אני צופה בה באמפתיה  ושמחה. אמפתיה על הסבל הנגרם
לה להשכים עם שחר ושמחה כי לי יש עוד שעתיים לישון. נמנמתי
קמעה ואז הרגשתי את שפתיה מרוחות על לחיי, "שיהיה לך יום מתוק.
אני הולכת לעבודה" שמעתי את לחישתה ושפתי נמרחו לחיוך.  
רינת הציפורים העירה אותי כמוזיקת רקע שליוותה אותי לאורך כל
היום, איזה דרך נפלאה לפתוח את היום חשבתי לעצמי כשהסטתי את
הוילון וקרני השמש הציפו את החדר ומילאו את יומי באור גדול.
העיתון היומי כבר היה מונח בסף הדלת וריח מאפה וקפה עלו מן
המטבח, בין לגימות הקפה ונגיסות במאפה דפדפתי בעיתון וכדרכי
בקודש חיפשתי את מדור האסטרולוגיה ותחת מזל תאומים היה כתוב:
"יום עם הרבה מזל יעבור עליכם היום, בעבודה אתם על הגובה
ובאהבה אתם מליון דולר. היזהרו היום משבירת חפצים".
"איזה כיף" חשבתי לעצמי, תחבתי את ידי לכיס המכנס ושלפתי את
מטבע המזל שלי, נשקתי לו שבע פעמים ואמרתי "למזל והצלחה". זהו
מטבע של 10 אגורות שמצאתי בדרכי לבית הספר לפני שנים רבות,
באותו היום המורה החזירה בחינות שבדקה  וקיבלתי את הציון 100,
היחידי בכיתה. איני זוכר באיזה מקצוע הייתה הבחינה אבל מאותו
היום המטבע הפך להיות מטבע המזל שלי.
"סידורים אחרונים לפני שנצא לעבודה" חשבתי לעצמי, "מפתחות -
יש, טלפון סלולארי - יש, תיק מסמכים - יש, ארנק - אין" הרהרתי
בקול. זכרתי שהארנק נמצא על השידה של מיכל ונגשתי לחדר השינה,
הארנק אכן היה מונח שם ולצידו מראת היד קטנה של מיכל "איזה
זיכרון מעולה יש לך" אמרתי בתוך ליבי וכמעט טפחתי לעצמי על
השכם. אחזתי בזריזות בארנק ותחבתי אותו לתוך כיס המכנס, אך
אבוי, מראת היד של מיכל התנפצה לרסיסים על הרצפה. "לא נורא"
חשבתי לעצמי ואחזתי מטאטא ויעה לאסוף את רסיסים שפוזרו בכל
החדר.
בעודי ברכב דוהר לעבודה הפלגתי בדמיוני אל הערב, "היום אני
ומיכל חצי שנה יחד" חשבתי ורגשותיי געשו בתוכי שברדיו ריקי גל
שרה "מה זאת אהבה". טלפנתי לוודא שארוחת הערב שהזמנתי ממסעדת
יוקרה אכן תגיע בזמן הביתה בכדי שאספיק לסדר לפני שמיכל תחזור,
גם לחנות הפרחים התקשרתי לוודא שהם זוכרים שהזר צריך להיות רק
על טהרת הצבע האדום עם מעט לבן.
פתאום צץ במוחי רעיון נחמד, אקנה למיכל מראת יד חדשה כתחליף
לזו שניפצתי לפני שעה קלה על מרצפות חדרה, יותר מהודרת עם
הקדשה כתובה באותיות זהב בתחתיתה כך שבכל פעם שתביט במראה
תיזכר בי. עצרתי ליד חנות מתנות, בחרתי מראה ראויה וביקשתי
מהמוכרת לעצב לי כיתוב מתאים, עטפתי את המתנה בנייר מתנות עם
חמסות הפזורות עליה למכביר והמשכתי לעבודתי.
לפני הצהריים הטלפון ניגן מנגינה ומצידו השני של הקו הייתה
מיכל שהזכירה לי כמה היא אוהבת אותי, "היא לא יודעת מה מחכה
לנו בערב..." חשבתי לעצמי.
אכן, כמו שהיה כתוב במדור ההורוסקופ היום עבר בהצלחה מסחררת,
נחתמו עסקאות טובות גם עם הקשוחים ממנהלי החברות שביקשו את
שירות החברה שלי.

היום החל לגווע, החמה שמה פעמיה אל אחורי הים הגדול ורוחות
אביב שובבות פיזזו בין הבניינים הגבוהים כשיצאתי מהמשרד חזרה
הביתה. בכבישים שהתרוקנו כאילו במיוחד עבורי נסעתי ובליבי
מנגינה של שיר אהבה ישן שאת מילותיו לא זכרתי. פתאום נשימתי
נעתקה, מכוניתה של מיכל כבר חנתה סמוך לבית. "היא אמרה לי שהיא
חוזרת רק בשמונה בערב, מה קרה?" הרהרתי בקול "כל התוכניות
נגוזו ואינם...", ישבתי במכוניתי דקות ארוכות ומחשבות מתרוצצות
במוחי כמו דבורים בכוורת בימי פריחה. "טוב" נאנחתי ומשכתי
בשפתיי, "מה שקורה זה מה שצריך לקרות, נספר לה על ההפתעה".

ההפתעה לא אחרה להגיע.
פתחתי את דלת הכניסה ומולי עמדה מיכל, נרגשת ונסערת. מיכל היא
אדם רגוע ושלו, רציונאלית, נוחה לבריות וחבריה מחבבים אותה עד
מאוד. "קרה משהו?" שאלתי בדאגה כשעיניי פתוחות לרווחה מצפות
לתשובה.
"איפה מראת היד שלי"  שאלה בתקיפות כשהיא מתנשפת בכבדות וזיעה
קרה החלה להצטבר על מצחה.
"קניתי לך אחת חדשה, הכול בסדר חמודה" ניסיתי להרגיעה וניגשתי
ללטף את שיערה השחור אך היא דחתה אותי ברתיעה מקפיאת דם.
"שאלתי איפה המראה הישנה" הדגישה כל מילה  בדקלום שסימר את
שיערי, "זו לא המיכל שאני מכיר" עברה מחשבה בראשי.
"היא נשברה לי הבוקר אז..." מיכל פתחה בזעקות שבר "ידעתי!
ידעתי! כשראיתי שהיא נעלמה ואת שאריות הזכוכית על הארץ ידעתי
שזה נגמר, ידעתי!" אמרה בוכייה. מיכל נשכבה על הארץ ואגלי
דמעותיה החלו לזלוג על לחייה הסמוקות.
"מיכלי, זו רק מראה" ניחמתי וירדתי על ברכיי להגיע ולמחוק את
דמעותיה.
"אתה לא מבין, זה נגמר, הכול נגמר".
"מה נגמר?"
"בינינו, זה נגמר".
"למה?" שאלתי בתמיהה וקווי הדאגה שבין עיניי העמיקו.
"בגלל המראה, שברת אותה, שברת את הקשר בינינו".
"איך המראה קשורה לקשר בינינו?"
"אם מראה נשברת בבית זהו אות לשבע שנים של אומללות, בגלל שאתה
שברת את המראה שלי אני בטוחה שמעכשיו חיינו יהיו אומללים, לכן
אנחנו צריכים להיפרד" אמרה את הסיפא בקול שקט כאילו התביישה
בדבריה שנשמעו גם לה מגוחכים.
"נו באמת מיכל, בחורה כל כך הגיונית שכמותך לא מאמינה בדברים
כאלו".
"זה באמת לא הגיוני אבל אני מאמינה בזה, זו המורשת במשפחתי.
אלי, אני מבקשת שתלך".
הלם אחז בגופי, לא האמנתי למשמע אוזניי. מאנתי ללכת.
מיכל נעשתה עצבנית, התהלכה בבית הלוך ושוב כחיה הכלואה בכלוב,
עצביה פקעו ואז:
"צא החוצה! לך ואל תחזור, הכול נגמר" צעקה במלוא גרון ומצחה
נחרש תלמים.
אחזתי בתיק הצד שלי, הכנסתי בזריזות חפצים שהצבתי בדירתה
כמחווה של רצון זוגיות טוב ויצאתי אל ליל אביב קריר. שאפתי את
האוויר שהגיע מחשכת הים והרהרתי לעצמי איך מתעתע בנו הגורל, רק
הבוקר אהבת האביב שלי לבלבה כמו שדות הפרחים הנשקפים מחלון
חדרה, ופתאום, האהבה כבתה, קמלה.

הרחובות התרוקנו כמו ליבי ואני צועד בתוכם מחפש את דרכי, על
ספסל ישן בקצה הגן ישבתי ומעליי פנס תאורה ישן מנסה להאיר באור
חלוש את מחשבותיי. "אולי עכשיו הגיע הזמן לסדר את הראש מבחינה
הגיונית" חשבתי, "אם המראה השבורה גברה על ההורוסקופ ומטבע
המזל שלי גם יחד אז מי קובע מה חזק יותר ממה?", שקט השתרר,
דממה. "אולי אף אחד לא קובע כלום".
קמתי מהספסל, התהלכתי כברת דרך עד שנתקלתי בחסר בית שוכב על
המדרכה, פשפשתי בכיסי מצאתי כמה שקלים וזרקתי לתוך קופסת הפח
שהכילה מטבעות מאנשים חסודים אחרים, פסעתי פסעים אחדים להמשיך
בדרכי, עצרתי, חזרתי על עקבותיי תחבתי את ידי לכיסי והוצאתי
מטבע של 10 אגורות, את  מטבע המזל שלי, השלכתי גם  אותה לקופסת
הפח של חסר הבית. "לפחות אני יודע שעשיתי מעשה טוב היום, זה
כבר משפר את ההרגשה".