זה לא משנה כמה עמוק אני אנשום, הכל מסרטן.

אני רצה ממחשבה אחת, שתיים, שלוש, ואומרת לעצמי שהכל בסדר. קצת
דיכאון קליני עוד לא הרג אף אחד. אני מגמגמת יד שבורה וכאבי
בטן, כל אחד מסיבה אחרת.

זה לא משנה כמה עמוק אני אנשום, הכל מסרטן.

אתם אומרים לי שזה רק משחק. בינתיים אני מפסידה את עצמי בתהליך
האידיוטי הזה של איבוד שליטה על החיים שיצרו בשבילי שני אנשים
שלפני זה לא פגשתי בחיי, והם עוד מתלוננים על זה שבאתי לעולם
הזה עם חוסר אמון בבני אדם. הגלגולים הקודמים שלהם לא עושים לי
את זה.

זה לא משנה כמה חזק אני אתאמץ הסוף הוא אותו סוף לכולם.

אני יורדת למצב 2, 4 פעמים ביום, בלי שום יכולת נפשית להתנגד.
אין בי את הכוח להגיד לא. אין בי את הכוח להגיד כן. אין בי את
הכוח לדבר, לנשום, או סתם ככה לקום, להסתכל סביב ולהבין שאני
האויב של עצמי. להבין שאין לי שאיפות, אין לי מטרות שמסבכות
אותי ובסופו של יום אין לי שום רצון בהגשמה עצמית. לא רוצה
לעשות, לא רוצה לראות, לא רוצה. אני בגיל מנטלי של שנתיים עם
אחריות של בת 30.
האמת היא שאני איפשהו באמצע. אולי טיפה מעל הממוצע. חיילת בצבא
הגנה לישראל.

שברתי את היד במשחק כדורסל שלא הייתי אמורה לשחק,
פתאום, כולם נחמדים אלי.