New Stage - Go To Main Page


לא כל הימים צבועים בצבעה הכהה של הבדידות. חלקם אפורים, כמו
השגרה.
אני מפזרת את הבנות, נטע בבית הספר, אליה בגן. נוסעת לעבודה.
יש לי מזל בעבודה, כמה חודשים אחרי התאונה עזבה השיננית השנייה
שעבדה שם ואני עברתי מחצי משרה למשרה מלאה. וזה גם לא רחוק
מהבית.
המטופלת הראשונה היום היא אישה צעירה, עצבנית, קצת מפוחדת. אני
משוחחת איתה, מחייכת, מנסה להרגיע. קשה לעבוד עם פציינטים
לחוצים. השנייה, אישה מבוגרת יותר, גם היא עצבנית אבל משום
שהייתה צריכה להמתין כמה דקות; היא ממהרת. אחריהן עוד מטופלים,
הבוקר הולך ומתמסמס לתוך הצהריים, עוד מעט ההפסקה שלי, אני כבר
רעבה.
המטופל האחרון לפני ההפסקה נכנס כשאני יוצאת לברר משהו עם
המזכירה. הוא כבר יושב כשאני נכנסת. משהו בו עוכר את שלוותי.
הוא צעיר ממני. מבטו חודר, חודר מדי, אני מרגישה שהוא מפשיט
אותי בעיניו, האפורות כברזל, לא מבגדיי אלא משכבות ההגנה שאני
עוטה על עצמי, משריון הנורמליות. אני מתיקה את עיניי מעיניו,
אומרת מוכנית את מה שאני תמיד אומרת. הוא בכלל לא הטיפוס שלי,
יש לו שיער ארוך וכהה אסוף לקוקו, אני מעדיפה קצוץ. יש לו
ידיים טובות, האצבעות ארוכות ודקות אך חזקות, על האצבע המורה
ביד ימין הוא עונד טבעת גדולה, כסף עם אבן אדומה כהה, כמו יין.
לאורן היו ידיים גדולות, מגושמות. הייתי צוחקת עליו שהיד שלו
היא כמו אשכול בננות, שהאצבעות שלו הן כמו נקניקיות.
הוא פציינט מצוין, מאוד רגוע. השיניים שלו מתוחזקות היטב. אני
אוכל לצאת להפסקה אפילו קצת מוקדם משחשבתי. כשהוא כבר אוסף את
הארנק שלו מהדלפק הוא מביט בי שוב באותו המבט החודר, קולט אותי
מביטה בידיו. טבעת יפה, אני אומרת לו, כדי לכפר על המבוכה.
שרשרת יפה, הוא עונה לי. ידי מורמת מבלי משים לגעת בשרשרת, זו
אותה השרשרת שאני עונדת כבר קרוב לשנה, שרשרת זהב פשוטה עם
טבעת הנישואין שלי מושחלת עליה.

הקפיטריה עמוסה בסועדים, בליל של צוות רפואי ופציינטים. אני
נעמדת בתור, סוקרת את הכריכים ולאחר מכן את השולחנות הקטנים.
עירית כבר יושבת ליד שולחן בפינה, בין שני חלונות, שוטפת עצמה
בשמש הסתיו החיוורת. כשמגיע תורי אני קונה כריך עם ביצה קשה,
קופסת סלט, מים מינרליים. אני מפלסת את דרכי אליה, צונחת על
הכיסא מולה.
מה העניינים? היא מחייכת אליי.
בסדר, מה איתך? אני ממליחה את הסלט, קולפת את עטיפת הניילון
מהכריך.
סתם בוקר שגרתי. היא נועצת בי עיניים, היא רוצה לומר לי משהו.
מה?
לא, כלום, סתם.
אל תגידי לי סתם. מה?
עיניה מצטמצמות, מתחמקות מעיניי, היא לועסת את שפתה התחתונה.
תגידי, היא אומרת, ידיה ממוללות את המפית, מה זה העצבנות הזו?
תשמעי, יש לנועם איזה חבר, מישהו מהעבודה, הוא אומר שהוא מאוד
חמוד, התגרש לפני חצי שנה. חשבנו שאולי יתאים לך לפגוש אותו?
אני לא צריכה להיות מופתעת, ובכל זאת, אני כן. אני מורידה את
הכריך לשולחן, חושבת איך להגיב. אני לא יודעת מה לומר לה. לא
יודעת, אני אומרת.
למה לא, בעצם? היא שואלת. ידיה כבר שקטות, וגם עיניה, אותן היא
לא מסירה מעיניי.
למה לא. כי אין בזה טעם, כי זה בטח לא ילך. כי אני שונאת
בליינד דייטים. כי מפחידה אותי המחשבה שהיא מרחמת עליי.
כי אני מפחדת שזה כן ילך?
לא יודעת, אני אומרת שוב.
תחשבי על זה, טוב? היא אומרת. היא מוציאה פתק מכיס החלוק שלה,
היא באה מוכנה. הנה הטלפון שלו, קוראים לו יובל. קחי את זה,
טוב? מקסימום תזרקי.
קל יותר לקחת את הפתק מאשר להתווכח איתה. אני לוקחת את פיסת
הנייר, מחליקה אותה לכיס החלוק שלי. כריך הביצה הקשה יבש מדי,
הוא נתקע לי בגרון.
אחר כך, בקליניקה, אני מנצלת כמה דקות שבהן מירי המזכירה יוצאת
לשירותים, נעמדת מאחורי הדלפק שלה, מציצה ביומן, מחפשת את התור
האחרון לפני ההפסקה. קוראים לו נוריאל אלון, אני לא יודעת מה
השם הפרטי ומה שם המשפחה. הוא קבע תור לטיפול הבא, בעוד חצי
שנה. מספר הטלפון שלו רשום שם, אבל אני לא מביטה בו. אני חוזרת
לחדר הטיפולים לפני שמירי מגיעה.

אגדת האביר

נוריאן הקיץ לבוקר אפרורי ומעורפל. משיצא מפתח המערה שבה ישן,
זוקף את גבו ומותח את זרועותיו, זרזף הגשם, דקיק וטורדני, על
כתפיו ועל שערו החשוף. כסף, שעמד לא רחוק ולחך עשב, טלטל
לעומתו את ראשו וצנף ברכת בוקר טוב.
נוריאן סקר את השמים במבט בוחן, ולאחר מכן שב ונכנס למערה,
כופף את קומתו הגבוהה. הוא הפיח חיים במדורה הקטנה, הגוועת,
והעמיד עליה סיר מים קטן. בעוד המים מתחממים, אסף את השמיכות
והאדרת ששימשו לו מצע לשינה. את השמיכות גלגל וקשר יחד; את
האדרת, אפרורית-חומה כאדמה, הטיל על כתפיו, להקהות את נשיכת
הצינה.
כשהמים רתחו, זרה לתוכם מספר עלים יבשים שהוציא מצרור בד קטן,
ובמערה הטחובה התפשט מיד ניחוח רענן. נוריאן יצק את החליטה
לקערת עץ עמוקה, חפר בצרור הצידה שלו והוציא כיכר לחם וגוש
גבינה יבשה, וישב על אבן לאכול את ארוחתו.
עיניו נצמדו ללהבות המקפצות ומחשבותיו נדדו לזמנים אחרים.
זמנים בטוחים יותר, רגועים יותר. שגרה פשוטה של קימה בבוקר
בבית חם, לארוחת בוקר מבושלת, טרייה. של עבודת כפיים קשה
ותובענית אך מספקת. בסוף היום, אמבטיה חמה וארוחה משביעה
וטעימה. שינה במיטה רכה. ומעל לכל, נוכחותם החמה, האוהבת, של
הוריו.
רק שהם לא היו הוריי באמת, הרהר. המחשבה פילחה אותו כסכין. כאב
חד, חודר, של תלישות, של היעדר שורשים.
אני לא יודע מי אני באמת.
הם סיפרו לו קצת, בסוף. חלקי משפטים מקוטעים, מבולבלים, שנאמרו
תוך כדי אריזה קדחתנית של חפציו ושל צידה לדרך. אתה לא באמת
הבן שלנו, אמר אביו. למרות שתמיד אהבנו אותך כבן, זו אמו,
עיניה נוצצות מדמעות. אתה תקוותו האחרונה של גזעך הנכחד, על
כתפיך מוטלת משימת הצלתו. יש לך אויבים רבי כוח, והם כבר
בעקבותיך. לכן עליך לעזוב עכשיו. חיבוק אחרון ופרידה.
מאז שעזב את ביתו, שנתו שזורה בחלומות מוזרים. לפעמים נוכחים
בהם אנשים אחרים, גבוהי קומה, עיניהם זהובות כשלו. לפעמים הוא
לבדו, לגמרי לבדו במדבר.
כשהוא מקיץ, הוא תוהה אם אי פעם יראה שוב את האנשים שגידלו
אותו כבנם.
תחושת לפיתה סביב פרק ידו השמאלית גרמה לנוריאן להתנער
מהרהוריו. הוא הרים את ידו, מביט עין בעין עם טורקיז שטעם את
האוויר בלשונו הממוזלגת. הוא שתה בלגימה אחת את שארית החליטה
הפושרת, גרף במגפו עפר על גחלי המדורה, אסף את חפציו המועטים
ויצא לגשם שבחוץ.

זה עצוב, אמא, נטע אומרת, בעיניה דוק של דמעות, או אולי זו
השינה, מתחילה לטוות את קוריה? זה עצוב, לא לראות יותר את אבא
ואמא.
אני יודעת שזה עצוב, אהובה שלי. אבל את תראי שבסוף הכל יהיה
בסדר.
היא עוצמת את עיניה, אני מלטפת את פניה הקטנים. אני כל כך רוצה
להאמין שיהיה בסדר, ילדה שלי. אבל לפעמים זה נראה כל כך רחוק.

התשמע קולי, רחוקי שלי? התשמע קולי, באשר הנך?
מתי הם כבר ייפסקו, הגעגועים האלה? או לפחות ייחלשו?
לפחות עשר פעמים ביום אני תופסת את עצמי חושבת שאני צריכה
לשאול אותך לגבי משהו, או לספר לך משהו. לפחות פעמיים ביום אני
כבר מחזיקה בטלפון ורק אז נזכרת שאתה לא זמין.
הבנות מקסימות. מדהימות. אני כל כך רוצה להאמין שאתה שומר
עליהן מלמעלה ורואה כל מה שקורה להן. איך נטע מתחילה להיות
יפיופה גנדרנית שמתלבשת רק במה שאופנתי. איך היא מתחילה להתרגש
מבנים, ובעצם מבן אחד מסוים, איזה עידן אחד מהכיתה שלה. איזו
רגישות ועומק יש בנשמה היפהפייה שלה, בדיוק כמו אצלך.
ואליה, איזו פרחחית מתוקה שהיא נעשתה. הילדה הזו בולעת את
החיים בתאוותנות מדהימה. לא רוצה לוותר על כלום, רוצה למצות
הכל עד תום. איזו אישיות יש לה, היא כל כך יודעת מה היא רוצה
ותמיד מוכנה להילחם כדי לקבל את זה. בדיוק כמוך.
ואם אתה מביט מלמעלה אתה בטח יודע שאנחנו מסתדרות טוב. אמא שלי
עוזרת הרבה, ואחי. ועלמה, למרות שאני יודעת שמכל החברות שלי
הכי פחות אהבת אותה, עם הציניות הנשכנית שלה. אבל דווקא
הציניות הזו מרסנת את הרחמים העצמיים שלי.
אני אהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו בסדר. החיים נמשכים,
אתה יודע.
אני חייבת להאמין שאתה יודע, שאתה רואה הכל. כי אם לא, זה אומר
שאתה באמת איננו. ואת זה אני לא מסוגלת לקבל.
ואולי אני צריכה לומר - עדיין לא מסוגלת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/7/06 17:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל פיציקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה