New Stage - Go To Main Page

מישי בן-דב
/
כשהלילה מתחיל לרדת

הלילה החל לרדת. שכבתי במיטה בעודי מביטה בידי האופל לוקחות את
מקומן בפינות חדרי, וממשיכות עמוק יותר ויותר אל תוך החדר.
מנורות הרחוב החלו לדלוק והאירו דרך חלוני שהשקיף על הרחוב.
שכבתי במיטה ודיברתי אליו.
"אתה פה?"
"אני תמיד פה". עינו הירוקה צהבהבה הביטה בי שוכבת על המיטה.
הוא מצמץ.
"החדר חשוך".
"תדליקי את האור?"
"אבל אתה תעלם".
שתיקה. הוא יודע שזה נכון והוא לא רצה להעלם, הוא אהב לדבר
איתי.
"את מפחדת?"
"לא". עניתי, אבל צמרמורת עברה בגופי. ידעתי שאין לי הרבה זמן
לדבר איתו.
"אני יודע שאת משקרת".
"וגם אם כן," עניתי באנחה. "זה משנה?"
"אני לא רוצה שיקרה לך משהו".
"אתה יודע שאין לי ברירה".
שתיקה.
"על מה רצית לדבר?"
"איפה אני?"
"בחדר שלך".
"אה, נכון".
"תדליקי את האור".
"לא, עוד לא".
"אבל.."
"אני אהיה בסדר".
שתיקה נוספת. החדר התחיל להסתובב, זה מתחיל. הבנאדם השלישי
הופיע.
"את יודעת מה את צריכה לעשות". הוא לחש לי, מפתה אותי.
"לא!" בעין נראתה מבוהלת. הוא היה מאחורי הכל, שמעתי אותו מנסה
לשמור את הקיר, אבל זה כבר לא יעבוד. "אמרתי לך להדליק את
האור!"
"זה מאוחר מדי!" האיש השלישי צעק אליו. המיטה שלי הסתובבה, לא
ראיתי כלום, רציתי להירדם. "תעשי את זה". הוא לחש לי.
"אני לא רוצה". עניתי לו. נלחמת. התחלתי לבכות. איפה אני?
"איפה אני?!" צעקתי.
"את יודעת איפה את!" האיש השחור צעק לי. "את במקום שממנו אין
יציאה, את כלואה בתוכו ואין לך מה לעשות, תעשי את זה! זאת הדרך
להשתחרר".
"לא!" השני צעק לי. "את בחדר שלך, תזכרי את זה".
לא ראיתי כלום יותר, הכל היה חשוך. קמתי ממקומי והסתכלתי סביב,
ראיתי השתקפות מוזרה ואפלה. הרמתי את ידי ונגעתי בהשתקפות, זאת
הייתה זכוכית קרה. "לא!" צעקתי והתחלתי לבכות.
"כן!" האיש השלישי צעק לי מבעד לזכוכית, הוא עמד שם, מחוץ
להכל.
"תוציא אותי!" צעקתי לו.
"את יודעת איך את יכולה לצאת!"
"לא... הוא אמר לי שזאת לא הדרך".
"זאת כן". כבר לא ישבתי על המיטה שלי, הרגשתי את הרצפה הקרה
תחתיי. הסכין, האולר, הסיגריה, הכדורים, הוודקה, הכל היה מונח
לידי. מוכן.
"תיכנעי, את יודעת שזאת הדרך".
"אבל זה אנוכי". הוא נעלם. ישבתי בחושך, מקופלת בתוך עצמי.
לקחתי את הסיגריה ועישנתי בשקט, מנסה להירגע, מנסה להפיק ממנה
את מעט האור שיכולתי. ישבתי והבטתי בסיגריה, הכאב היה בלתי
יאמן אבל זרקתי אותה. קמתי ממקומי, דרכתי את הסכין והיא חתכה
את כף רגלי אבל הכאב היה נעים, התחלתי ללכת לאורך הקיר, מחפש
למטה ולמעלה, מנסה להיות יסודית. חייבת להיות דלת. דיממתי לכל
האורך, החלקתי כמה פעמים על הדם שלי אבל לא היה אכפת לי. ראשי
נתקע בזכוכית שלא הצליחה להישבר. התחלתי לבכות, כולם נעלמו,
והייתי בודדה, כל כך- כל כך בודדה.
חזרתי אל הסכינים שלי, חתכתי קצת, ניקזתי פה ושם דם, הכאב היה
נעים. ידעתי איפה הכדורים נמצאים, ידעתי איפה לחתוך כדי לגמור
עם זה.

האם באמת יגיע היום שבו אני אגיד די?

ועם זאת, האור נדלק והייתי בחדר שלי שוב. העין הירוקה צהבהבה
הביטה בי מהקיר ושום צל לא נראה לעין. שכבתי מדממת על המיטה,
מיטתי ספוגה בדם.

ואם הוא יבוא, האם אתם תיתנו לי ללכת?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/7/06 17:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה