בד"כ אין לנו בבית שוקולד.
האמת היא, בכלל אין הרבה דברים מתוקים...
לכן כמעט תמיד דברים מתוקים נראו לי הרבה יותר בעלי ערך,
כאילו יש בהם משהו מיוחד.
אבל לעיתים רחוקות...
אני לוקח יוזמה ושובר את מעגל חוסר-הסוכר שנוצר בבית - והולך
לקנות שוקולד.
את החפיסת שוקולד הזאת אני מסיים בכמה זמן? יום-יומיים?
ואז יש בחילה.
שגורמת לזה שאני לא רוצה לראות שוקולד למשך הרבה זמן.
עד לפעם הבאה שאחליט לקחת יוזמה
ולשבור את מעגל חוסר-הסוכר.

אתה מזכיר לי שוקולד.
כן... אתה.
מחשבה זאת קצת אירונית, לא? בהתחשב שעורך כה בהיר.
באת משום מקום,
והכרת לי טעמים
שלא ידעתי.
זה היה בבת אחת.
הסתכלת עליי בהתחלה כעוד אחד, ומסתבר שגילית שאני הרבה יותר
מזה, לא?
זאת הסיבה היחידה שהגיונית לי לאותו הלילה החם של החופש הגדול,
שהפתעת אותי ב"אני אוהב אותך".
"אני אוהב אותך" בטון רציני אך עם זאת מתוק, מלווה בחיוך קטן
משפתיך... הזזת את גבותיך למצב של חצי בושה וחיכית לתשובה.

חמש שניות שעברו כמו נצח
"תודה.
גם אני (חיוך)"

והבנת שאולי בעצם לא.
אבל המשכת לחשוב שאולי כן.

כן, נבהלתי. אני מודה.
לא הייתי רגיל לכל המתיקות הזאת, הדביקות הזאת, הצפיפות הזאת.
הרגשת הקרבה שכל כך רציתי הצטיירה לי כהתקף קלסטרופובי,
וההודעות שלך... מתוקות כשוקולד.
אך כמו שאמרתי,
ששוברים את מעגל חוסר-הסוכר בעודף שוקולד
יש בחילה

אני מצטער
כל כך מצטער,
באמת.
זה אוכל אותי לפעמים בלילות.
לא היינו באותה נקודה של החיים... לא התכוונתי לפגוע.
נבהלתי.
זה הכל.

אבל היום, אני לא יכול להפסיק לחשוב על המתיקות הזאת,
על תחושת השוקולד נמס בפי...

הנה אני שוב
במעגל של חוסר-סוכר

מנסה להפסיק לדחות אפשרויות של לקיחת יוזמה,
ואולי שבירת המעגל הבאה
תהיה קצת יותר מתונה?
ומתוקה...

כשוקולד