אם היינו יכולים להיות שונים. לגמרי. בהכל.
והייתי שוכחת, מתנכרת. לא מזהה בשניות את המילה הכתובה שלך.
מכחישה הרגשה.
לא ייתכן. לא לאחר חודשיים ולא לאחר שלושה. מי הפך את שמחת
פגישתנו. הפך.
כמו קפה. עד כמה שהבין לא הבין. אצלם כל כך חזק ואצלנו חלש.
נתלש. נפרם.
בקלות עוזבים את הפצעים להגליד. משכת בחוט הנכון ורשת נפרמה,
האומנם?
אני יכולה, ועדיין איך יכולתי? אני לא מבינה אותנו. איזו זרות.
והכרנו. אני ישנה? קיימת? אקסיטנציליאסטית. אולי לא היו דברים
מעולם - ניהיליזם.
בזכותך הייתי. ועכשיו, אתה בזכותה. הקנאה באה מפה. אתה קיים,
לא עקב היותי. חיי נעלמו, חייך התגשמו.
זו הקנאה. ולא תיתן לי את הסיפוק שבחיים. מישהו אחר. גם לא
הוא. והוא. ואתה.
מה בריא ומה כן. כאב, חרדה. לא. שכנוע עצמי.
כולנו בריאים - גם אם לוקים. שאלות, שאלות ועוד כמה. וגם אם
ידברו אלי הרבה, המון מכל כיוון, יקיפו.
טוטאליות וחוסר פשרות. להיות עם חצי אדם, חצי נוכחות. זו אני
חצויה. גם אתה. גם היא. גם הוא.
שבר ניצמד לשבר כלי אחר. אין התאמה, יש נכונות. נכונות תדביק
הכל. גם את פרי הדקל והשמחה שלי.
ובבוא היום גם בין שרף העץ הצהבהב כדבש ובין עוז הלביא. דבק
מטורף.