אביב

"ברגע הרך ההוא הלמה בשערי"
(יונה וולך)






























מסתמן שזכרתיו לפי המלקוש שחדר שבועיים אל תוך אביב שטוף שמש.
אני כבר עברתי למדים של קיץ שנספגו עד מהרה ושיוו לי מראה מרוט
למדי. חשבתי לחזור ולבקש מאבא של חגית שבכל זאת ייקח אותי
הביתה. החל להחשיך ונהיה לי קר. יהודה יצא מבית הקברות וצעד אל
משאית עמוסת עפר שחנתה בצד הדרך. באותה עת ניראה לי כאביר
החוזר מין הכפור אל אהובתו. דבר לא עוצר בעדו, הגשם אינו מפריע
לו. הוא לקח אותי עד למושב, כאילו אין לו לאן לנסוע. ואני לא
פחדתי ממנו. צריכה הייתי, אדם זר יוצא מבית קברות, לוקח אותי
במשאית עמוסת עפר עד לביתי ואינו פוצה את פיו כל הדרך. אפילו
לשמי לא שאל. ואם זאת, בטחון הישרה עלי, זכרתי את הלכתו האיתנה
בגשם. נרדמתי וישנתי שינה עזה ללא חלום.
כשהתעוררתי עמדה המשאית בפתח המושב, כאילו עצר וחיכה שאתעורר
חושש להפריע אותי בשנתי. ירדתי מנומנמת, הבגדים נדבקו לי לגוף,
הייתי חמה. הרגשתי את המחלה מתקרבת ובאה. צעדתי קדימה, הביתה.
מאחורי שמעתי את המשאית מתרחקת והולכת.


נעמדתי קרוב:
-גע בי במצחי, האם חולה אני?
-ידי קצרה מלהגיע.
-אם כן גע בו בשפתך.
-איך יגיעו שפתי?
-יבוא לקראתי ואני לקראתו.
-אבל גבוה וגדול אני ממך, שפתי בשמיים, מצחך באדמה?
-העמוד על כיסא.
-הלא את מתה! מצחך קר כקרח.
-האם זה מפריע לך?
-לא.
-כשיגיע הקיץ אפשיר.
-ניסע לסיני.


בפעם השניה שפגשתיו, כבר הייתי משוחררת מהצבא. גרתי אצל חגית.
הוריה היו בשליחות בחו"ל. כל בוקר היינו נוסעות מראשון לתל
אביב לאוניברסיטה, היא למתמטיקה ואני לספרות.
קינאתי לספרות, סגדתי לה, קראתי כל מה שהייתי צריכה למסגרת
הלימודים ויותר. בין השעורים היו מוצאים אותי בחצר תחת עץ,
מסתודדת עם ברנר, משתוללת עם מגד, מתפרקת על עוז, מוכיחה עם
תמוז. בשעורים הייתי מתוכחת בלהט "...התיאוריה של רסקולניקוב
נכונה אבל לא מעשית...", "ספור פשוט הוא באמת פשוט..." לכל דבר
שהיה בו אקטואליה בזתי, מוסיקה הייתה מוקצה שלא לדבר על
קולנוע. הפרופסור שלי נהג לומר שספר זהו האמצעי האומנותי
היחידי שאפשר להיכנס עמו למיטה, אם כי ניסה ליישם את התיאוריה
עם סטודנטיות. המילה הכתובה קסמה לי, כל אות בנפרד, אפילו ריח
הניר, צבע הכריחה. הרגשתי כמו הגולם מפראג, ללא המילה בפיו
אינו יכול לחיות.


גמרתי ללמוד מוקדם. לחגית נשארו עוד שלוש שעות של מטריצות
ולוגריתמים. סטודנט לגיאולוגיה, גונן או רונן, הציע לי טרמפ עד
לראשון. הוא נסע לשם לאיזו אזכרה של פרופסור שניפטר מיזמן והיה
חשוב מאוד בגיאולוגיה של מדבר פארן. כל הדרך נאלצתי לשמוע
עליו, על ממשיכו בתחום הגיאולוגיה (הלא הוא עושה חסדי), על איך
ניצחנו את הרוסים, ועל איך ננצח בבחירות אם רק אני ושכמותי
ניתן לבגין את הקול או הכל. אחר כך, כשהגענו אל בית הקברות,
הציע לי להתלוות איתו פנימה. אמרתי לו שברצון הייתי באה, אך
הנה בן דודי הרשלה, מחכה לי מעבר לכביש. נופפתי לעבר אדם שעמד
בצדו השני של הכביש והחילותי צועדת לקראתו. גונן או רונן ניכנס
פנימה. "החלפתי אותך במישהו אחר" אמרתי ליהודה.


הפעם הצלתי אותו אני מהגשם. הצעתי לו קפה בדירה. אמרתי לו שאני
חיבת לו את הקפה הזה עוד מפגישתנו הקודמת בבית הקברות. הוא אמר
שהוא בא לאזכרה של חברו פרופסור עופר  קדם ז"ל. שאלתי אותו
איפה משאית החול והוא אמר שהוא כבר לא עובד יותר איתה, עתה הוא
קבלן. סיפרתי לו על המושב ועל הלימודים. הוא שאל אותי בת כמה
אני. אמרתי שאני בת עשרים ואחת וחצי. הוא אמר שסימן ראשון
להתבגרות הוא לומר את גילך כמספר עגול. צחקתי נורא. לא בשל מה
שאמר אלא בשל איך שאמר זאת, כאילו דקלם אמרה מהתלמוד או מספר
'מאה משפטי פתיחה לפגישה ראשונה'. הוא חייך חיוך ביישני נבוך
אל מול צחוקי המשוחרר.
הדמות הזאת של סופר סר וזועף, פרימיטיבי, שבתה את לבי מיד. מן
תערובת של המינגוי ועגנון. וקבלן. הבטתי על שנינו מהצד, הניגוד
קסם לי, זכרתי את מגע המדים ספוגי המלקוש על גופי החם
והסמקתי.
עשר שנים עברו מאז מת חברו, הוא אינו יודע מדוע בכלל טרח ובא
לאזכרה שכן כהן הוא ואינו יכול להיכנס פנימה בלאוכי. אמרתי
ששמחה אני שטרח ובא ובטוחה שבעוד עשר שנים כשיבוא לאזכרת
העשרים, אפגוש  אותו שוב בבית הקברות אלא אם כן יטריח את עצמו
מחר וייקח אותי לסרט. כילה את  הקפה והבטיח שיטריח.


התקרבתי ואמרתי:
-למה אתה כזה שתקן?
-סייג לחכמה.
-חשדתי בך.
-חשדתי בך אז שתקתי.
-אז מה אתה עושה היום?
-כלום, ממש כלום, אני אפילו לא אוכל.
-אז אתה בא לסרט?
-כן, אני אוהב אותך.
-אני גרועה באנגלית.


הוריו של יהודה התחתנו בגטו טרנזישטט. הם הצליחו להבריח את בנם
בן שלושת החודשים לסבא שחי ביערות עם הפרטיזנים בטרם חוסל
הגטו. אחרי המלחמה עלו יהודה וסבו ארצה והתיישבו בחולון.
בדירתו של יהודה אין הרבה. תצלומי הוריו במסגרות נחושת, תצלום
של סבו ביער עם רובה צ'כי ועוד תצלום שלו טרם פטירתו. נראה
שמימנו סיגל לעצמו יהודה את מראהו הסר והזועף כביכול. על המדף
שלושה ספרים, ספר שירים לחיים גורי, השיר הירושה מסומן בעט
אדום, הספר מרוט מאוד. ספר הגיאולוגיה של מידבר פארן לעופר
קדם. הספר ניראה כחדש, יהודה קיבל אותו במתנה מעופר שאפילו לא
כתב הקדשה. וספר תנ"ך עם חתימה של בן גוריון כשר הביטחון.
יהודה למד מסבו שיהודי, אסור לו לאסוף חפצים, אסור לו להתקשר
למקום אחד. הוא חייב להיות נייד. ביערות, הספרים והרהיטים לא
עזרו במאום, המזון והנשק עזרו.


יהודה מדבר על סבו בעיניים בורקות. הוא מספר סיפורים שסבא סיפר
על היערות, ואני מדמיינת הכל בשחור לבן ובתמונה קופצת כמו
בסרטי ארכיון. כשיהודה היה בסדיר, מצבו של סבא החל להתדרדר.
יהודה היה חוזר אל בית מצחין. סבא היה אוגר מזון ומסרב  לזרוק
את העבש. הוא הפסיק להתרחץ ולהחליף בגדים, הביא הביתה שאריות
מזון שאסף באשפה. ביום האחרון של ששת הימים נפטר הסבא. שריפה
פרצה וסבא מת מחנק, חפציו המעטים הלכו עמו. יהודה לא הספיק
להגיע מסיני להלוויה.
אחרי הצבא עבד יהודה בהובלת עפר לבנין אצל קבלן מראשון לציון.
יום, יום היה נוסע ומביא גבעות של חול לאתר הבנייה. אחר כך עבד
מספר שנים כמנהל עבודה, ושוב חזר להובלות, נמאס לו לשבת במקום
אחד. לבסוף נכנס לעסקי הקבלנות. עם עוד שותף הקים חברת בניה
שבינתיים סוחבת לא רע.
הקשבתי לו מדבר, לאט, בשקט, בבגרות. חשבתי על כל שיחות
האוניברסיטה הטפלות, המזויפות, לעומת דברים אלו שהם החיים
באמת. זוכרת אני, כל אותה שיחה הצטיירה בעיני משופעות הספרות,
בסימן כהן בבית קברות. אלף, בשל נסיבות פגישתנו, ובית, בשל
התנהגותו של יהודה. הולך במקום לא לו, נזהר שלא להתקרב אל
הקברים פחות מארבעת המטרים המותרים. אותה עת חשבתי, כי לא רק
פגישתנו היא בסימן כהן בבית קברות, אלא כל חייו כך הם. חיים של
קו אחד, ישר, הולך קדימה, הוא אינו מביט לאחור. העבר המכביד
נשרף יחד עם סבו, פניו אל העתיד. הלכתי על המדרכה לצדו, לא
אמרתי דבר, קשר של שתיקה גזרנו. נטלתי את ידו לחיקי.


כלבי קפץ עליו, אמרתי:
-הוא אוהב אותך.
-ואת?
-אני...
-שקלי את תשובתך באחריות שלימים נוכל לומר כי הייתה זו אהבה
ממבט ראשון.
-הלא תדע את התשובה?
-אם הייתי יודע, היא כבר לא הייתה מענייני.
-ואם אומר לך עתה?
-אמשיך לשאול לעולם כפי שכלב זה ימשיך לקפוץ עלי לעולם או
לפחות עד מותו.
-אבל חייו קצרים משלנו...


הורי לא ראו בעין יפה את החלטתי להתחתן. לאמא היו טענו לגבי
גילו המבוגר... "את צריכה לחשוב עשר שנים קדימה, את תהיי בת
שלושים ואחת והוא יהיה כבר כמעט בן חמישים". לאבא הפריע בעיקר
גילי הצעיר.... "בחורות צעירות בימנו כבר לא חיבות להתחתן כל
כך מוקדם. אפשר קודם לגמור את הלימודים, רצית להיות מורה,
לא?". אמא כעסה על העדר משפחתו... "איך נדע איך הוא נראה כשהיה
קטן?". אבא פירש את מעשי כעוד סימפטום של גיל ההתבגרות....
"אחרי סיגריות, ודירה לבד, מגיע הרעיון הזה להתחתן".
אולם משפגשו את יהודה התרככו כמעה. יהודה הפתיע אותם, הוא היה
משוחרר לבבי, גם אותי הפתיע. הפתיע והכעיס. נראה היה לי שאיתם
הוא מרגיש חופשי יותר, נח יותר מאשר איתי. אני קיבלתי את תפקיד
הילדה הקטנה שמרשים לה ללכת לישון הלילה יותר מאוחר מפאת
האורח. רציתי להביך אותו. שיחזור ויעטה את חיוכו הבישני.
התיישבתי לידו, שיחקתי בשערו ונשקתי אותו. אמא גערה בי, אבא
אמר לי לתת לבן אדם אוויר. ואני, כמו ילדה קטנה, התעקשתי
לראותו נבוך. שפכתי עליו בטעות את הקפה. יהודה חייך ואמר ששום
דבר לא קרה. אמא גערה בי, ואבא אמר שאני הולכת לישון היום ללא
ארוחת ערב. יהודה הלך לשטוף במים. באמת התנהגתי כתינוקת. הלכתי
אחיו לשירותים ונשקתי לו על עורפו. יהודה אמר שזה בסדר וזה ירד
בכביסה. פתאום הוא נראה לי קטן, יתום, נתפס עם כתם לח על קדמת
מכנסיו. כל כך הצטערתי, הבאתי לו מכנסים יבשות, משבצות שחור
לבן. התבוננתי בו מחליק לתוך מכנסיו של אבא, וידי הפועל
הגדולות, המחוספסות שלו, העדינות, מהססות לגעת ברוכסן העדין.
אמא אמרה שמתאים לו. אבא אמר שעכשיו הוא אחד משלנו. ויהודה חזר
להיות נבוך, סגור, שותק עד סוף הערב. גם אני שתקתי.


ניגשתי אילו ושאלתיו:
-סליחה, מה השעה?
-אני למשל לעולם לא אהיה סטודנט כך שאני יכול להתענג על
"להידמות לסטודנט" אבל את?
-אני לא צריכה להידמות, אני סטודנטית באמת.
-מי שרוצה, יכול ללימוד לבד ללא משחקי אגו, קל וחומר לא במדעי
החומר. כמוך למשל.
-ומה אתה עושה פה?
-אלף, זאת הקפיטריה הכי קרובה לספריה ובית, צד.
-אז אני בצייד וזאת מלכודת?
-את לא בצייד, את בדייג. אותך דגתי, שבדייג לא יודעים מה יבוא,
אם כריש, דג זהב אגדי או נעל עבשה...
-ומה אני?
-את יפה.
-סליחה.
זאת תגובה מתגוננת או מתנצלת?
-אתה יכול שעות לשבת ולחשוב כך?
-כן.
-ומה עכשיו?
-אלך.
-חומק הטרף?
-אני הטרף?
-נכון.
-ואת?
-אני קפקא.
-קפקא... למה באת?
-רציתי לומר לך שלא זו הדרך.
-ומה הדרך?
-לומר את השעה.


רק על בעלי אני חושבת. אני קונה לו בגדים וספרים, ותמונות.
אנחנו הולכים לסרטים ולהצגות, ולטייל בגליל. אני מספרת לו על
ספרים שקראתי, למה באמת התכוון המחבר. כל כך יפה לו צעיף, חבל
שכבר מתחיל להיות חם. אני מתכננת תוכניות לעתיד, בחודש הבא
נקנה תנור, אולי גם פטיפון. אחרי שאהיה מורה נחליף את
הטליוויזה בצבעונית, נעבור מדירת החדר לדירת זוג, כבר קנינו
ספה.
אני גוזרת ליהודה את שערו הפרוע, מגלחת את פיאות לחייו. מעבירה
אותו במחי יד משנות השישים לשבעים. עתה הוא נראה מכובד יותר.
רב הלילה איני ישנה. בשעורים אני נרדמת, בהפסקות משלימה את
שהפסדתי. המבטים המבינים לעייפותי אינן מפריעים לי. אני גאה
בלאותי.
רק על בעלי אני חושבת. בשעורים, בין נמנום לתנומה, אני נזכרת
בעורפו השזוף. כבר איני קנאית לספרות, רק לבעלי קנאית. עוזבת
את הקמפוס באמצע היום ונוסעת לאתר הבנייה, מביטה ביהודה משוחח
עם הפועלים בערבית שוטפת. הסופר הסר והזועף שלי עם ידי הבנאי.
אולם רק מבטו סר, הליכותיו שקטות. בבגדים קצרים מדי אני חולפת
על פני הפועלים ונטלת על צווארו. הפועלים שורקים, הם כבר
מכירים אותי, רק זכ'ר, הפועל הבכיר מתעלם ממני, ניגש אל יהודה
ושואל שאלה. בעלי אינו מתרעם ועונה, אני עדיין בחיקו. כמה
מגוחכת וטיפשה אני נראית כשיהודה מסביר היכן להניח את הקורות.
כילדה הניטלת על רגל אביה וממענת להתנתק. מבטי מצטלב בשל זכ'ר
וידי חופרת בשערות ראשו של בעלי.
רק על בעלי אני חושבת. ועל ילדים. אבל בינתיים עוד אין רהיטים
בדירה. הד צעדי המחכה לשובו של בעלה מעבודתו מתהלך.
נסענו לירושלים לעיר העתיקה לקנות רהיטים וחזרנו רק עם שני
אגרטלים גדולים מחרסינה. אחד מאותר אדום  והשני כחול. את הכחול
אני קניתי ליהודה לאות אהבתי אליו, ויהודה קנה לי את האדום. לא
התמקחנו על המחיר, שבאהבה אין חוסכים.
עומדת דירתנו דמומת ריהוט. מיטה בחדר שינה, מזרן, וספה בחדר
האורחים, וארגז הפוך עליו האגרטל האדום שלי עם פרחים (בפינה,
בכניסה למקלחת, הכחול). הכל כליו של יהודה הם. לדירת חדר
הספיקו אך לזוג הם מעטים. ואם חגית באה לבקר, מספיקים הם עוד
פחות.
יושבת חגית בביתנו ומספרת בשבחי המתמטיקה, ובשבחי מוריה,
ובשבחי דירתנו החדשה שבחולון, ובשבחי הנוף הנשקף ממנה. דורשת
לשלום לימודי ושואלת אם אמשיך ללמוד בסמסטר הבא. בן זוגה מדבר
עם יהודה, ואני בחצי אוזן מנסה להאזין.... מכבי תהיה אלופה...
בגין מקים ממשלה... החבר מדבר, יהודה מהנהן והקומקום שורק.
כשאני חוזרת עם הקפה, חגית מסבירה שבפיזיקה ברמה גבוהה, קווים
מקבילים כן נפגשים. אני אומרת שלא הבנתי למה הם לא נפגשו עד
היום, החבר צוחק. ופתאום אני עייפה, כמעט נשמט הקפה מידי. אני
מתנצלת, רק סחרחורת קלה... אולי ריח הצבע הלח, הטרי. יהודה
רומז לאורחים. חגית מחליפה נשיקה, אומרת שתתקשר לשכנה בשבוע
הבא לדרוש בשלומי, ושאנוח. אני נחה. יהודה סוגר את האור
ומתפשט, הולך לשירותים, אני אחריו, גם צריכה. הולכת, משפשפת
שינים. יהודה, אני לא מתביישת ממך, בעלי. הוא מחייך, שואל
לשלומי, אולי אני רוצה משהו, מרק, מד חום, מטלית לחה? ואני
זקנה, מתמוטטת על שטיח האמבט, חולה.


שלושה ימים ולילות קדחתי מחום. חלומות ביעות אחזו בי. יהודה
כורע במידבר ועושה צרכיו, שמש חזקה עם גשם של גופרית ודם.
בשמים ענני נוצה דביקים, משומנים. הזיות של דיאלוגים עם יהודה
שכל פעם דמה לאדם אחר, אבל אני ידעתי שזה יהודה, אפילו שמחתי
על יכולתו להיות רבגוני. כל פעם התרחשה השיחה במקום אחר, פעם
באוטובוס, פעם באונברסיטה, בים, בבית הקברות, בבית הורי. ותמיד
הכרתי אותו תחת מעטה התחפושת.
כשהחל חומי לרדת ושבה אלי הכרתי, מצאתי את עצמי בבית חולים,
יהודה למרגלות מיטתי. הייתי חייבת להשתין, יהודה עזר לי לשטוף
פנים ושניים. כשהבטתי במראה גיליתי חבורה סגולה על מצחי. יהודה
סיפר שקיבלתי אותה עוד בבית, כאשר הוא נרדם, ואני, כנראה,
רציתי ללכת לשירותים ונפלתי על האגרטל בפתח האמבט, אחד השברים
גם חתך את ידי. אכן, תחבושת הייתה כרוכה סביב פרק היד. ואני לא
זכרתי דבר. יהודה אמר שאחר כך החליט, בהמלצת הרופא, להעביר
אותי לבית החולים, ושכרגע זה ניראה כמו שפעת חריפה, אבל עוד
אצטרך לעבור בדיקות אחדות כדי להיות בטוחים.
עוד שלושה ימים נשארתי בוולפסון אותם ביליתי בעיקר בשינה חזקה
ללא חלומות, ובקבלת פני הורי ומכריי. אחר כך חזרתי הביתה מצווה
מנוחה ותרופות. גם בבית שכבתי במיטה. יהודה מטפל ודואג לכל
צרכי. שוב ישנתי רב העת שינה ריקה, אטומה. בזמן עיירותי לא
הגיתי במאום, ראשי ריק ממחשבות, מוחי ניר חלק, חפץ, טבולרסה.
בעלי עומד מעלי, מחליק ידו על מצחי, ואני שוכבת דמומה כצמח
שאין ביכולתו ובכוחו לדרוש המתת חסד.
מקץ שלושה שבועות קמתי ממיטת חוליי, השלכתי את התרופות שהצטברו
לאשפה, פתחתי את החלון. שמש קיץ סנוורה את עיניי המורגלות
לאפלה. עמדתי ונתעטפתי בחומה, רועדת.































חורף

"עץ החיים נועד לאהבה, ואת הרעלת אותו מפרי הדעת."
(לאה גולדברג)






























בטרם התחתן יהודה עם ראות, היה נשוי למינה. חודש ימים התהוותה
אהבתם טרם נישאו. הם נפגשו במקום שנפגשו, ודברו על דברים
שדברו. ואחר כך, הציע יהודה להתחתן ומינה התרצתה.
יהודה, שהיה אדם סגור, החל להיפתח. מתעניין בתחומים חדשים,
מחזק קשרים עם חברים, מספר לאשתו על צפונות לבו, מחזר אחריה,
קונה לה פרחים, כותב מכתבים, הולך למקום עבודתה, מביט בה יום
שלם מהצד. הפועלים באתר הבנייה מחכים, ויהודה עומד ובוחן את
אשתו כשהיא מגישה טפסים למעונינים, מסבירה היכן למלאת ובכמה
זוכים. יהודה אהב את הימים הגשומים בהם הוא פנוי מלהיות באתר
הבנייה, ויכול ללכת להביט על אישתו שגם היא אינה עסוקה, שבימים
גשומים אין הבריות בהולות על הגרלות.
היא יושבת בביתן הקטן, קוראת ספר והגשם מצליף סביבה, מרעיש.
מנחם מהמעדנייה ממול חוצה את הכביש בריצה ומביא לה קפה ועוגה.
וביתו הקטנה רצה אחריו עם מטריה גדולה שקופה ומגפיים מגומי.
מנחם מספר דבר מה ומינה מחייכת, לעתים אף צוחקת.
בצחוקה של מינה יש מעט עצבות. הוא כמעט ללא קול. הוא יותר
מחווה לצחוק מאשר צחוק באמת. מקרוב ומרחוק הצחוק הוא אותו
הצחוק. הלסת נפתחת מעט, זוויות הפה עולות ומתרחקות זו מזו,
עוקבות אחריהן זוויות העיניים. הראש מוטה מעט לאחור אך כל קול
לא נשמע. באותו הרגע דומה היא לאדם המתענג על חומה של השמש, או
על זרם מים חמים. הצחוק מתכווץ חזרה לחיוך ומחיוך חזרה להבעתה
הרגילה. אוגרת כח לצחוק הבא. ועד שיגיע, הגיע זמן לסגור את
הביתן וללכת הביתה.
יהודה נוסע אחריה לאט כמה דקות, ואחר מתקרב ונעצר לידה, פותח
את דלת המושב שלצד הנהג והיא נכנסת בצעד קליל. "את רטובה".
"לא נורא".
ועוצרים לרגע במכולת, ולוקחים לחם וגבינה. ומחייכים כשנשאלים,
מה עם ילדים?
יהודה מחייך ומינה משיבה "לא תודה, היום רק לחם וגבינה".
ויהודה שואל "ושלך?"
הקמונאי מספר שהקטן התגייס לצבא, והגדול שלח מכתב מהתעלה.
ואשתו נכנסת ואומרת שלא צריך למהר.
יהודה חושב על התשובה של מינה "לא תודה, היום רק לחם וגבינה".
היום הוא כבר יודע שאין היא רצינית, שמדובר בבדיחה, למרות
הרצינות שבה נאמרה התשובה. יהודה תוהה אם הוא היחיד שמבין,
והאם הוא מבין באמת. הוא מביט על מינה לחפש תשובה.  האורות
המרצדים על פני הכביש הרטוב מתחלפים על פניה, האדום הפך ירוק
דרך צהוב. יהודה ממשיך לנסוע, באי רצון מחזיר את עיניו לכביש.
יש לו הרגשה שכשאינו מביט במינה, מפסיד הוא דבר מה. תחושה
מלווה שדווקא אז יקרה המקרה, יתגלה הדבר. פעם אחת כבר קרתה
תאונה. יהודה לא השגיח והתנגש באחוריה של עגלה עם סוסה. לרווחת
כולם שום נזק ממשי לא נגרם. הסוסה נבהלה וצהלה, כמה אבטיחים
גלשו והתנפצו על שמשת המכונית. עוברים ושבים נרגשים בלבלו את
מיץ האבטיח בדם והזמינו את שרותיי ההצלה שבאו ואכלו אבטיחים עם
כל השאר. שוטרים, עוברים ושבים, יהודה, מינה, העגלון, ורק
הסוסה אכלה גזר. מינה ניגשה אליה ובקשה סליחה. העגלון הצליף
בשוט, וכולם הלכו.
הגשם מתגבר ויהודה מגביר את פעולת המגבים, מדליק סיגריה, ממציא
ספור משעשע על מקרה שארע באתר הבנייה. איך אחד הפועלים עמד
והשתין כשפתאום נפל הקיר שמאחוריו הסתתר וחשף אותו עומד,
מכנסיו מופשלות, איבר מינו אחוז בכף ידו, והבעת תימהון על
פניו. מינה מעלה חיוך ויהודה ממשיך לספר איך בדיוק היה שם זוג
שבא לראות דירה, והאישה אמרה לבעלה "אם זה מה שהם שמים כדי
לחזק קירות, מה הפלא שהם נופלים....". מינה צוחקת ואומרת "ספור
נאה, בדיחה טובה" ומגיעים הביתה. מינה שופטת את הקומקום על
הכירה, ומוציאה את המרק, מכניסה לתנור את הפשטידה, ומגישה
ליהודה תה ועיתון והולכת אל חדר השינה.
יהודה מביט בכותרות לסירוגין, לסירוגין בה. כשהיא פורמת שיערה
הארוך ומברישה, יש עוד שישה הרוגים בתעלה. היא פושטת בגדים,
לובשת שמלה כשאפריים קציר נשיא המדינה. אחר כך מתקנת גרב קרועה
ובדרבי התל אביבי הפועל נצחה. מינה סוגרת את האור, מוציאה את
הפשטידה שלרבות חזותה העפרורית הייתה טעימה, ובוצעת את הלחם,
מגישה ליהודה פרוסה ושואלת מה חדש במדינה.
הרבה מה לספר אין, אבל יהודה מנצל את הבמה. לבקורת, הבעת דעה.
פה אמרה שנונה, שם ציטוט מיודעי דבר. וחזון ובטחון.
יהודה רוצה להפסיק לדבר ואינו יכול. הוא מכסה את כל נושאי
השיחה. פוליטיקה, תרבות, ספורט, כלכלה. מינה מקשיבה כמדי ערב
ומבטה מרוכז בבעלה. כשהוא מסיים היא אומרת שמחר יבוא אחיה
לביקור מהבירה. יהודה שואל לשלומו ולוקח לגימה, וטועם מהעוגה.
ומינה עושה את הכלים, ויהודה מתקן את דלת הארון שבכניסה, ומינה
פותחת את הרדיו, מכוונת על מוסיקה קלה. ויהודה מתרחץ, חוזר אל
חדר האורחים. שיערו אינו מיובש כהלכה, נוטף על האריחים
והשטיח.
מינה מספרת על נערה אחת שהייתה באולפנה, והייתה נוהגת ליבש את
שיערה בין דפיו של ספר תורה ואומרת "יתגדל ויתקדש, יתגדל
ויתקדש, יתגדל ויתקדש" שלוש פעמים כל ערב לפני השינה, כי רצתה
להיות בעלת השיער הארוך ביותר בעולם. יהודה מקניט אותה ואומר
"רחמא ליצלן" ומינה מחייכת. יהודה רוצה לומר יותר, לומר הכל,
אך אינו יכול, וכמו שאמרה אשתו של יעקוב מהמכולת "לא צריך
למהר". אז הוא מספר על חבר זה או אחר, שעשה מעשה זה או שונה,
עד שמגיע זמן לישון ועוברת שנה.
אחיה של מינה מגיע מירושלים לביקור. יהודה שואל שאלות,
מתעניין, מקשה, מתנצל על בורותו, מספר סיפורים, משבח את מוסד
הנישואים.
יותם אינו שש אלי דיבור. יהודה אינו יודע אם הוא מתנשא או אינו
מעונין. לעתים הוא מרצה לאיטו, לעתים הוא שותה בשתיקה, בלגימות
גדולות. אחרי שעה, כמקובל בכללי הטקס, יהודה אומר שארכה שעתו,
ואם יסלחו לו, ילך להניח את הראש קמעה. האורח סולח, ויהודה
שוכב בעיניים פקוחות בחושך ומקשיב לרחשי השיחה שבחדר הסמוך,
לטון הדיבור השקט. מדי פעם, חודר שבב משפט לטווח השמיעה, "את
לא מוכרחה", "אתה כן מביע דעה", "נפלא", "אתה תמיד צודק", "הם
יתייאשו בקרוב", "יש הבדל בין שקר לשתיקה". לפעמים הם צוחקים,
לפעמים הם שותקים, לפעמים מקשיבים למוסיקה, ואחר כך מינה נכנסת
בשקט לחדר השינה, מוציאה סדין ושמיכה, ומתקינה ליותם מיטה על
הספה, וחוזרת לחדר השינה ומתקינה עצמה לשינה, נכנסת למיטה
וקוראת בחשכה. לפעמים כותבת מילה או שתים במחברת העבה שבתוך
השידה.
יהודה שומע את תנועת העט על הניר וחושב כי לא ירחק היום בו
ילמד לפענח מה נכתב על סמך שמיעה. כשהוא כותב בעצמו הוא מנסה
ללמוד. לכל אות יש צליל משלה. יש אותיות שקל לזהות, בעיקר את
אלו הארוכות, למ"ד ושי"ן, צד"י ופ"ה הסופיות. יש אותיות
המורכבות משתי משיכות, ת"ו וחי"ת, קו"ף וה"א, לאל"ף יש צליל
משלה. יש אותיות של קו אחד, ו"ו, נו"ן סופית, ויו"ד שקשה
לזיהוי כי לא תמיד שומעים אותה. יש צליל מיוחד לאותיות
שמתחילים לכתוב במשיכה מלמטה, כמו טי"ת. יש אותיות שצלילן
רצוף, כמו סמ"ך או עי"ן, ויש צליל שונה לאותיות המשנות את
כיוון, כמו בי"ת או מ"ם.
יהודה משוכנע, שאם מאפשר הזמן, ניתן ללמוד לזהות את שנכתב לפי
שמיעה בלבד. אין לו ספק כי הדבר דורש תרגול ואימון של אולי זמן
חיים. וגם לכל כותב סגנון אחר. עם מחשבה זו יהודה נרדם. כשהוא
מתעורר הספה ריקה, יותם במטבח שותה תה ואומר תודה. מינה נכנסת,
נותנת לו נשיקה על המצח והוא מסתלק, מסרב לחכות להפוגה בגשם,
מגביה את צווארון מעילו ויוצא אל הרחוב. יהודה מלווה אותו
במבטו, מינה מלווה אותו בדרכה לעבודה.
יהודה נוסע למחסן העצים לבדוק מדוע מתעכבת ההזמנה ואחר כך עוצר
אצל מונה לפלאפל, מנסה לנחש אם זה הגשם האחרון. מלקוש אפשר
לזהות רק בדיעבד. לכן יהודה ממתין להפוגה ונוסע לאתר הבנייה,
שם כל הקרשים התרטבו כי יהודה לא ציפה לגשם. יהודה משחרר את
הפועלים, הגשם מתחדש ומצליף על הניילון שנמתח זה מכבר על
הקרשים. הוא נוסע אל הבוטקה של מפעל הפיס, שמח על ההזדמנות,
אולי האחרונה, להציץ על מינה בעבודתה. כשיגיע האביב יביא עמו
הרבה עבודה לעסקי הבנייה וספק אם ימצא זמן פנוי באמצע היום.
כשהוא מגיע, הוא מוצא את הביתן הקטן סגור. הוא ניגש אל
המעדנייה של מנחם ושואל את דינה איפה אבא. מנחם יוצא מהמטבחון
הקטן. יהודה שואל אותו איפה מינה. מנחם אומר שעד לפני חמש דקות
עוד הייתה. יהודה יוצא ונוסע הביתה. מינה עומדת בצד הנגדי
בתחנת אוטובוס, מתחבאת מפני הגשם. יהודה מסובב את הרכב סיבוב
פרסה כאשר מגיע האוטובוס. בטרם הוא מספיק לקרוא למינה, היא
עולה על האוטובוס הנוסע צפונה.
יהודה נוסע אחרי האוטובוס ומעלה השארות, "מינה קנתה כרטיס
וזכתה בהגרלה. עתה היא נוסעת לגבות את הפרס". עוד בטרם מתנסח
הרעיון, יהודה שולל אותו. אין מינה קונה כרטיסי הגרלה ואין היא
זוכה. "אולי היא נוסעת לאתר הבנייה לפגוש אותו". גם רעיון זה
נפסל, מינה יודעת שבגשם מושבתת העבודה. "נוסעת היא מינה לעיר
הגדולה לקנות מתנה ליום נישואינו הקרב ובא".
יהודה מדמיין איך הוא ייגש ויעמוד מאחריה כשהיא בוחנת ראי זה
או אחר, ובבואתו תאמר "ראי זה נאה" אל בבואתה המשתוממת. או
"ממחטה זו תתאים למקטורני הכחול", או "סבור אני שהאגרטל האדום
דווקא, יטיב עם דירתנו".
האוטובוס נעצר ליד בית הקברות, ומינה יורדת. יהודה כמעט ולא
הבחין בה, מטפחת עוטה את ראשה. יהודה עוצר בצד ורואה במראת הצד
את מינה קונה זר פרחים, ורדים אדומים, ואחר נכנסת את בית
העלמין. יהודה מהסס אך נכנס אחריה, שומר מרחק, חוסה בצל מצבות
השיש. לפתע נזכר שאינו חובש כיפה והנו כהן. הוא עוצם את עיניו
ומחכה שהאדמה תפער את פיה ותבלעיהו חיים. דבר לא קורה. מינה
נעצרת ליד קבר בעלה המנוח, מניחה את הזר, מניחה כפותיה על
פניה. ממקום מחבואו, יהודה לא מצליח להבחין אם היא בוכה או
מתפללת. מינה מניחה אבן קטנה על פינת האבן הגדולה, אחר מתיישבת
על המצבה השכנה ומדברת אל עצמה או אל בעלה. יהודה לא מצליח
לשמוע למרות השקט השורר. לו רק היה יכול להסתתר בתוך הקבר
ולהקשיב. הגשם מפסיק, יוצאת שמש חיוורת מבין עננים דהויים.
מינה מביטה בה.
כשהייתה קטנה סיפר לה אחיה שיש חלליות  שטסות לחלל, ולא ירחק
היום בו יגיעו לירח. מינה חשבה שבמטוסים מדובר ושאלה אם אפשר
להגיע אל השמש. סיפרו לה שגן העדן נמצא בשמים, והגהנום בוער
מתחת לאדמה. ומינה רצתה להגיע אל השמש הבוערת בשמיים. ושוקעת
וזורחת, ומתחבאת מאחורי ענן, ומנצנצת על פני הים, ומאירה את
חומות העיר, ומסנוורת, ומחליפה גוונים, וממיסה חמאה, מחממת את
העורף והגב, והראש, והפנים, יותם גם סיפר שהיא זאת שמאירה את
הכוכבים.
מינה לא מבינה איך היא מצליחה להאיר את הכוכבים מבלי להיות שם,
ולמה אומרים לה שהירח הוא זה שמאיר, ולמה לובשים כל כך הרבה
בגדים בימים כל כך חמים. מינה לא מפחדת מהשמש, היא קמה ונשכבת
על מצבת השיש השחורה של בעלה. היא נרדמת וחולמת, מרחפת מעל נוף
ירוק, פרדסים. אנשים קטנים עובדים בשדות, בתים עם גגות אדומים,
נחלים, בתי חרושת עם ערובות מעלות עשן לבן ודק. סוסים רצים,
כבשים וכלב, לול הודים, טרקטור חורש תלמים ישרים ועיגולים,
אסמים מלאי תבואה, שדות כותנה. עיר זרה עם ניחוח אירופאי,
קתדרות וכנסיות. ויהודים חוזרים מסליחות. שבת סליחות, עננים
אפורים מעל יערות שחורים, אגמים גדולים, דרכים בוציות, אש
בבתים. שלג כבד מלבין, הופך לבוץ, עגלות עם סוסים, לבד, בהן
שוכבות נשים הרות המובהלות אל בית הרופא.
כשמינה מתעוררת כבר חושך. היא פונה אל עבר היציאה, מבחינה
באוטובוס שבדיוק עוצר בתחנה וממשיך בלעדיה. האוטובוס הבא לא
יגיע רק בעוד חצי שעה. היא מוציאה מהתיק מעטפה מרופטת וממנה
שולפת ניר, גם הוא מרוט.
מינה קוראת. זהו מכתב שכתבה לבעלה המנוח. בחושך אפשר לקרוא אך
בקושי ומינה מחייכת ואומרת לעצמה "נערה פותה". חיילים יוצאים
מהבסיס הסמוך, שני חיילים וחיילת, צוחקים בקול. הבחורה צורחת
וכולם צוחקים. גם מינה צוחקת, היא מביטה בתמונה של בעלה במדבר,
מתעורר בחמש לפנות בוקר. הוא לבש את הגופייה הפוך, הצווארון
לוחץ על גרונו ושיערו סתור ופרוע כאפרוח שזה אך עתה בקע, ועל
פניו חיוכו. שונה הוא משל יהודה. ליהודה חיוך נבוך וביישני,
לעופר חיוך מלא חיות ורב קסם.
מינה עולה על האוטובוס, מתיישבת במושב פנוי ליד חייל מנומנם,
ראשו שמוט, פס דק של רוק מתוח בין זווית פיו לכתפו. לפני
שהתפקרה לא ידעה עד כמה כל המדינה הזאת, כל הזמן, במלחמה.
לבועה שבבית החרדי בו גדלה, לא חדרה ההרגשה. ערב אחד, כשחזרה
מהאולפנה, בפתח הבית המתין לה יותם, אחיה הגדול, מלווה באדם
מבוגר פרוע וטנדר. יותם הכניס אותה אל הטנדר ונכנס אחריה,
הפרוע נהג. כך נסעו בשתיקה אל מחוץ לשכונה, לבית ברחביה. יותם
אמר "זה חבר שלי מהאוניברסיטה, דוקטור עופר קדם, אנחנו נוסעים
אליו לדירה, יש לו מיטה פנויה. אני לא רשאי להכניס אף אחד
למעונות". ואחר כך הוסיף "את לא מתחרטת?" ועופר אמר "מזל טוב,
שמעתי שאת בת שמונה עשרה".
מינה לא ענתה, היא הרגישה חולה. חומה עלה וההתרגשות האיצה את
פעימות ליבה, שכן מעולם לא ישבה ליד גבר שאינו אחיה או אביה.
יותם הניח את ידו על מצחה ואמר לנהג "היא חמה". גם עופר הניח
ידו המחוספסת, הגדולה, השחומה, ומינה מלמלה "תודה דוקטור אך
אינני חולה, רק קצת עייפה, אין צורך בזריקה". שני הגברים
צוחקים ויותם אומר "הוא דוקטור לגיאולוגיה, לא לרפואה", אחר כך
מוסיף "נערה פותה". ומינה מחייכת, מאושרת ונרדמת. כשהיא
מתעוררת האוטובוס מתקרב לתחנה. מינה מושכת בכבל והוא נעצר. היא
יורדת ונכנסת לדירה. יהודה ישן על הספה, מתעורר לקול נקישת
הדלת הנסגרת. מינה פושטת את המעיל הרטוב, מגניבה מבט אל יהודה
שנכנס למטבח ופורס לחם, שם גבינה וזייתים, ואוכל בעמידה, שואל
את מינה "את רעבה?". מינה מחייכת ואומרת "לא תודה, לא תודה".
ועובר מטוס, ופורצת מלחמה. יהודה מסיט את מבטו מחיוכה של מינה,
יותר מכל מפריע לו החיוך, המודע לכוחו למחוק כמעט הכל לכמעט
שבריר שניה, ולהישאר חרוט בזיכרון כשהוא נוסע בתוך הג'יפ אל
הבסיס המאולתר בסיני של האוגדה. עם עוד שישה גברים שכולם
שותקים חוץ מאחד דתי שמזמזם "והיא שעמדה, והיא שעמדה לאבותינו
ולנו". הגברים מצטרפים חרש, מהמהמים, חוששים להפריע את הלילה
"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". יהודה אינו שר, הוא מתופף
בקצות אצבעותיו על הנשק. ההמהומים הפכו לשירה ויהודה מהמהם.
צעד אחד אחרי כולם. תמיד הוא השני, כשמהמהמים הוא שותק, כששרים
הוא מהמהם, שישתקו וודאי ישיר. "אלא שבכל דור ודור עומדים
עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם", ואחר כך "יא
ריבון עולם ועולמיה, ועולמיה. אנתו מלך ומלכיה, מלך מלכיה".
השירה גוועת, מפנה את מקומה לשיחה "מאיפה אתה?", "נשוי?",
"ילדים?", "קבלן...", "איפה היתי? בבית הכנסת, כמו כולם. ואיפה
אתה?". "בבית קברות" משיב יהודה, פתאום התחילה צפירה והוא רץ
הביתה כמו משוגע, מרחק של עשרה קילומטרים, עד שאסף אותו טנדר
צבאי בדרך. "בואו לא נזכיר בתי קברות..." מתבדח אחד החיילים
וכולם צוחקים.
כשהגיע הביתה, מינה עמדה בפתח. "אני הולך" הוא אמר, מינה שתקה.
יהודה נכנס, אסף כמה לבנים, שני זוגות מדים, מברשת שיניים,
סכין גילוח. מינה עומדת בפתח החדר, לא אומרת מילה. ויהודה
מתחמק ממבטה כפי שהתרגל בחודשים האחרונים. מינה שואלת "תחזור?"
ויהודה משיב תשובה סתומה "פרצה מלחמה". הוא מישיר אל מינה מבט
אחרון. היא מביטה בו חזרה, היא לא מחפשת תשובה. יהודה יוצא
בריצה. הרחובות מלאים, הומים. רכבים צבאיים, אנשים, נשים
אוחזות על ידיהן ילדים שאוחזים בידם בובה או דוב או קופסת
שימורים. גברים עטופיי טליתות, גברים הלובשים חצאי מדים
צבאיים. לזה חסרה חולצה, לשני מכנס, לאחר אין שרוכים. לאחד יש
רדיו וכולם מקשיבים. גולדה בוכה וגם שני צנחנים שנפרדים
מנשותיהם שממלמלות "איך זה קורה...". מישהו תוקע בשופר, אחר
מתפלל, וגם מקלל. כשהג'יפ נעצר בפתח האוגדה, יהודה מבחין בגדי
המ"פ ושואל אותו על המצב. גדי אומר "עכשיו כשאתה פה, דדו יכול
ללכת לישון".
מינה שוכבת במיטה. השכנים צלצלו בדלת, דואגים, שואלים עם שמעה
משהו, כבר חודש ימים שהוא בצד השני של התעלה. הבן של יעקב
מהמכולת סיפר שהוא בסדר, ואיך יקבל צל"ש ברגע שיחזור, הציל במו
ידיו שלושה פצועים. ניכנס לבונקר בלי חיפוי, קפץ מהשוחה ורץ
לטנק, בשטח פתוח. הבן של יעקב אומר שזה גובל בהתאבדות, ומינה
מבינה. כמו שהבינה כשאמר לה גדי המ"פ שבעלה הוא אחד מהל"ו
צדיקים, ואיך התנדב לוותר על חופשה בת יומיים לטובת חייל
שאישתו חלתה. "הגיבור השקט" מכנים אותו בפלוגה. אפילו אריק שמע
על מעלליו ולחץ לו את היד. ויהודה רק אמר "תודה" וחזר לאוהל,
נשכב על השמיכה ובהה בתקרה, וחשב על מינה, ועופר, ולמה לא ספרה
לו שהיא הולכת לבית הקברות, ולמה הלכה רק אחרי שנגמרה האזכרה.
ולמה אסור לדבר על בעלה, והאם באמת הייתה זו תאונה, ההפלה.
מישהו נכנס ואומר שיש סיכוי, ויש מגעים, והאו"ם לקח את
העניינים לידיים, ואולי כבר בסוף השבוע נטעם את הגפילטע של
אמא, והקוסקוס של האישה. יהודה מתהפך על הבטן וקורא את הרומן
הזול בכריכה הרכה, מדליק סיגריה, לוקח שאיפה ארוכה, וחושב שוב
על מינה, על גופה המעט מלא, ועורה הלבן והחלק כמו בציורים של
כנסיה. שיערה הבהיר, ועיניה הגדולות, ושפתיה הרכות, וידיה
שתמיד קרות, ולחייה המעט סמוקות. וקולה, השקט, המתאבל, אומר
לעצמו יהודה, והליכתה הזקופה. הסגריה שורפת את קצות אצבעותיו,
יהודה משליך אותה מבעד לחלון האוטובוס הנוסע. בבאר שבע הוא
קונה עיתון וסופגניה ישנה. האוטובוס ממשיך צפונה ועמו יהודה,
לא יורד בתחנה הנכונה. ממשיך עד לגולן. עכשיו, סביר להניח,
יחפשו שם אנשים בעסקי הבנייה.
מינה שוב לבד, או עדין לבד. תוהה עם מעולם הייתה לא לבד. הדירה
גדולה מידי עבורה. כסף, פעם בחודש, מופקד בחשבונה. לא תמיד
באותו היום, מינה בדקה. והיא עדיין לא שמעה מימנו מילה. אפילו
את ההזמנה לטקס קבלת איתור העוז אינה יודעת לאן לשלוח.
לפעמים, כשהיא יושבת בביתן הקטן של מפעל הפיס, ראשה מושפל
לקרוא בספר, כשצללית חוסמת את האור, היא חושבת שכשתרים את
הראש, יעמוד שם בעלה. אך לא. היא מביטה לפינת הרחוב, מקום שם
היה יהודה עומד לפעמים, אך הפינה ריקה. ממול מנחם במעדנייה,
מתווכח עם אשתו, הילדות עומדות בשקט בפינה. הקטנה מחזיקה דובי,
הגדולה פרוסה עבה עם ריבה. בשכונה פשטה שמועה שבעלה משוגע.
חייל גיבור אבל שיגעה אותו המלחמה. או אולי יתמותו, והחיים עם
סבא ניצול שואה, או אישתו. כבר שמעה מינה מאחורי גבה איך
קוראים לה "העגונה".
מינה מחייכת כששומעת ביטוי זה. היא נזכרת בהספד של יותם
בהלוויה, "השאיר אותנו עגונים רוחנית" הוא קרא. מינה מדמיינת
את עצמה זקנה, לבושה תמיד שחורים. ילדים הולכים אחריה מרחק
בטוח וצועקים "הנה המכשפה העגונה".
מינה מסדרת מוזולאום קטן על השידה בחדר השינה. תמונה של יותם,
איתור העוז של יהודה, וגם תמונה של עופר בעלה. היא צובעת את
הקירות, תולה תמונות, ווילונות, טלוויזיה. הקירות בדירתו החדשה
של יהודה ערומים, וגם מעט חפצים. מיטה, כיסא, שולחן. בכל מקרה
אינו נמצא שם רב הזמן, עבודתו כנהג תובלה לבניה מאפשרת לו
להסתובב לאורכה של המדינה. יש ימים שאינו ישן בביתו. החתול
המשוגע שורט בדלת בלא תשובה. רק מחר בערב, כשיחזור יהודה, הוא
יזכה לנתח בשר, ואולי ללטיפה. בגליל קוראים לו השריף, מאז
שאריק "קפץ" לביקור, ומישהו טרח לברר שמדובר בגיבור מלחמה.
אמהות אוסרות על בנותיהן להסתובב ליד הבית שבקצה המושבה, לבבות
נשברים שם, מרחפת שמועה. "חיי הוללות" מסנן מישהו בקנאה, ואחר
אומר "כל ערב אחרת ולפעמים אפילו שתיים במכה...". "ושתי
הצלייניות הנוצריות האדוקות מגרמניה..." יודע שלישי לספר.
"אשתו נשארה לבדה" מספר יעקב מהמכולת לגדי המ"פ שמתעניין
ביהודה. "הוא בגליל, עם מקל ותרמיל, והיא פה, גלמודה". גדי
שואל היכן בדיוק ומנחם אומר שראו אותו דווקא ברמה, והבת הקטנה
מוסיפה "אישתו מסכנה". גדי יוצא, חוצה את הרחוב ומגיע אל מינה
שמספרת על דירתו החדשה של יהודה בראש פינה כשהיא נשאלת לשלומה.
גדי שואל אם למסור משהו.
מינה חושבת על העיטור ומחרישה. גדי נותן לה נשיקת פרידה יותר
מידי ארוכה. מינה לא מתנגדת אבל גם לא משתפת פעולה. אחר כך הוא
פונה לצאת, אומר תודה על הקפה, והארוחה המצוינת, ושוב כמה היא
יפה, דירתה. מינה לא אומרת מילה. גדי מחכה עוד רגע ארוך, לרגע
נראה שמתקרב הוא לעוד נשיקה ונמלך בדעתו, מסתובב ויוצא בצעד
מהיר.
הגשם יורד ללא הפסקה מזה כמה ימים, ומינה הולכת בין הטיפות.
ביום שגולדה מתפטרת, היא נכנסת לדירה ויודעת שיהודה ביקר בה.
הוא הסתובב, הביט בתמונות, בתמונה של עופר. אחר כך פתח את ארון
הבגדים, לקח מעט משלו והריח את שלה. נדמה היה לו שרייחה השתנה.
הוא נשכב על המיטה, שלח יד לשידה. המחברת נעלמה, גם לא בארון,
גם לא מתחת למזרן. יהודה מתרחץ, אורז את חפציו לתיק קטן. הוא
חושש שלאורך כל הדרך תפיסתו הייתה שגויה. נראה לו שיותר קל
לזהות צליל של מילה שלימה מצליל של אות אחת. ואולי עדיף ללמוד
לזהות צלילים של משפטים שלמים או בכלל צליל של סיפור חיים.
על מדרגות הרבנות ניגש אליו אדם מעט נמוך, "יהודה?" מנחם
מהמעדנייה "מה שלומך? בחיי שבקושי זיהייתי אותך עם הזקן", ואחר
כך מוסיף "אתה נראה מצוין". מנחם, גם הוא ברבנות לצורכי
גירושים, "לא מסתדר לפעמים". יהודה ממשיך ועושה את הלילה בתל
אביב של שנות השבעים. עם אורות וצבעים וריח של שתן בחצרות
הבתים. ושדירות בוציות עם ספסלים רטובים, וחבורת בליינים קצת
שיכורים. וים שחור וסוער, מאיים לטרוף את הזונות העומדות בפתחי
הבתים, צועקות ליהודה, מבטיחות מגונים. כלבים שוטים, חתולים,
מועדון חברים. שולחן סנוקר אחד ובחורה אחת, מבוגרת מידי על
הבר, "מה שלומך אבא" היא אומרת ליהודה, "תיקנה לי אחת?". יהודה
מזמין לה ולעצמו, שותה בלגימה והוא שוב ברחוב, שוב גשם. מוזיקת
קצב עולה מאחד הבתים, ניאון מזמזם. יהודה מזמזם איתו ואחר כך
אומר "מה קרה אבא, חשבת שמגיע לך יותר?". שני גברים עם שתי
בחורות שואלים אותו היכן רחוב מסוים, יהודה משיב שהוא לא מפה,
שהוא מהחלל. הבחורות צוחקות והגברים קוראים לו תרנגול קשקשן.
יהודה נכנס לבר אחר או אולי זה אותו אחד, אולי זו אותה בחורה,
אולי זה אותו אדם הוא ועופר, אולי הם אחד, אולי הוא מסתתר
מאחורי עופר, אולי עופר לא היה מעולם, אולי הוא אגדה שהייתה
במידבר פארן. "אז איך אתה מסביר שמחר האזכרה?" שואל יהודה את
המוזג שאינו מנסה להסביר דבר.
מינה ויותם אוכלים ארוחה קלה. יותם נראה קורן ומינה מקניטה
אותו באומרה שזו יכולה להיות רק מלאכת ידה של אישה. יותם
מתגונן ואומר שרק עניין אנטלקטואלי יש ביניהם ובכלל צעירה היא
מימנו בהרבה אך מודה ומתוודה שיפה וחכמה. מינה מחייכת, מפנה את
השולחן. יותם שואל אם שוב היא תבוא אחרי כולם.
מינה חושבת על יהודה. על הפתק הלבן שהשאיר על השולחן, רק את
שמו רשם, האיש שתמיד יש לו מה לומר אלם. מינה אומרת לעצמה "אני
הורסת כל חלקה טובה", הולכת לשירותים ומקיאה. גם יותם מקיא,
הדג שאכלו מקולקל. בטלוויזיה לא רואים כלום בגלל מזג האוויר,
מינה מקווה שמחר יהיה בהיר.
פתאום היא בוכה. פעם ראשונה מאז עזבה את בית הוריה. בוכה בלי
קול, דמעות גדולות שמתאחדות עם הגשם. היא מתיישבת בפתח בית
הקברות, להירגע, גבה מופנה למשאית העפר החונה מעבר לכביש
ובתוכה יושב יהודה, מתלבט אם לצאת אליה ותמהה מדוע התיישבה
באמצע הדרך, כשגשם יורד כמו משוגע. לבסוף הוא יוצא, נעמד בפתח
בית העלמין, מחפש את מינה בריצה ולא מוצא. לא ליד הקבר של
עופר, לא מתחת לשככת המבקרים, לא בשירותים, לא ליד חנות
הפרחים. שוב ליד הקבר של עופר הוא רואה אותה. גבה את הקבר
ומבטה אליו. הוא מתקרב, מגיש לה את הניירות שמפאת הגשם נעשו
מעט לחים. מינה לא זזה, קפאה, יהודה מניח אותם על האבן השחורה
והולך לכניסה. בצעד רפה, כגנב. בלי להביט לאחור ולראות את מינה
מתיישבת על השביל, ובוכה.





קיץ

"שעה שלוש תמיד מאוחרת מדי או מוקדמת מדי לכל מה שרוצים
לעשות".
(ז'אן פול סארטר)






























כשנולד עופר כבר ידעתי על נישואיו הראשונים של יהודה. אורי
מ"יהושוע חקירות" העביר לי מעטפה חומה עם כל הפרטים שלא ביקשתי
לדעת. נתן כבר החל את שנתו השניה בבית הספר, ולי את שנתה
הראשונה. עברנו זה מכבר לווילה בהרצליה, ואני, זה אך עתה,
סיימתי את לימודי ההוראה.
בהתחלה הוקל לי, אולם אחר כך הצטערתי שלא מדובר באיזו פרחה'
צעירה. אפילו כמעט התקשרתי ללאה, הפקידה של יהודה, לבקש סליחה.
בסופו של דבר, כשדיברתי איתה, סתם הייתי לשם שינוי נחמדה.
לאחר אנחת רווחה בת שבוע, התחלתי לעכל את גודל הגילוי. עוד לא
את כל משמעויותיו, אז עוד לא ראיתי את הצד השני של המטבע, את
העניין החדש, הפתאומי, שנכנס לחיי. במחברתי רשמתי שאין זו
קנאה. אני זוכרת, יהודה ישן שינה עמוקה, ואני רושמת את
מחשבותיי במרחק נגיעה ממנו. בעבר הקסימו אותי הריחוק והקרבה.
ריחוק מחשבותיי ממנו, ועם זאת, אם רק יקום ויסיט מבטו, יוכל
לראות הכל.
יהודה מעולם לא קם, ולא הסיט מבט. במבט לאחור אני חושבת שקצת
ייחלתי להצצה, כמו כמיהה סמויה לאונס. עם השנים הצטברו הסודות
ונמוגה הכמיהה. אותו היום רשמתי שאינני מקנאה. אבל בבריכה
ישבתי וקיבלתי מכת חום. ותוך ההזיה, שכבתי, מנסה למצוא סמליות.
אולי לפי עונות השנה, למה עוד מקושר המספר ארבע. ישבתי ובראשי
ערכתי רשימה. ארבע עונות, חורף, קיץ, אביב וסתיו. ארבע אימהות,
רחל, לאה, רבקה ושרה. ארבע בנים שכנגדם דיברה התורה, חכם, רשע,
תם ושאינו יודע לשאול. ארבעה שנכנסו לפרדס, פשט, רז, דרש וסוד.
ארבע רוחות השמים, מזרח, צפון, מערב, דרום. ארבעת המינים,
אתרוג, לולב, הדס וערבה. ארבעה טעמים, מלוח, מר, מתוק וחמוץ.
וארבע שיני בינה, וארבע כוסות, וארבע קושיות, וארבע שנים היה
נשוי למינה, ועל שלושה פשעי יהודה, ועל ארבעה לא ישיבנו,
וארבעה דורות למחוק עוון אבות, בנים, נכדים ונינים. וארבע פאות
לפירמידה, וארבע צלעות למרובע, וארבע מאות שנה היינו לפרעה
עבדים במצריים, ומשה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה,
וארבעים שנה במידבר, ורבי עקיבא איש צנוע, היה רועה בין
הרועים, את עדרי כלבא שבועא עד שנתו הארבעים. השמש יבשה את
ראשי. קמתי מסוחררת, נפלתי, והובהלתי אל בית החולים. ותשקוט
הארץ ארבעים שנה. אותו ערב בחדר עבודתי רשמתי,
"הרי היא לא תדבר.
היא לא תאמר מילה.
מילה אחת בכל ארבעת הכוסות.
לגימה.
שקשוק צלחות.
פסח בחולון, כבד, מעיק.
עובר זמן, חרוסת, אפיקומן.
זרוע, מכות על הים, מכות ביבשה, באוויר.
הם לא קבלו המצרים הבודדים, הבכורים.
ההגדה נקראת חרש, כמו לא להפריע את....
להפריע את מה?"
אחר כך פתחתי את התיקייה החומה והבטתי בתמונות. יהודה ומינה,
תמונה מהחתונה. התמונה נמצאה בביתנו, בין החפצים של יהודה
מהצבא. יהודה עומד עם כיפה, מאחוריו אדם מבוגר, ומינה בצד,
מאחוריו, לא בפוקוס, עם כוס משקה בידה.
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את התמונה. לפני שנים מצאתי
אותה. יהודה אמר שזו תמונה מחתונה של חבר. אני שאלתי "חתונתו
של עופר קדם חברך זיכרונו לברכה?" ויהודה השפיל עיניו והנהן
לחיוב. תמונה אחרת של יהודה בפתח בית העלמין מעשן סיגריה. עוד
תמונה של מינה מאחורי קופה רושמת של משהו שנראה כמו מסעדה.
מתחתיה רשומה הכתובת שלה. צילום מסמכי הנישואין. צילום מסמכי
הגרושים.
אני לוקחת בידי את התמונה של מינה. יהודה מציץ מפתח הדלת ושואל
אם אני לא רוצה לשכב, ואם שתיתי מספיק. אני משקרת ואומרת
שנשארו לי עוד בחינות לבדוק ביודעי שהוא רואה למול עיניו את גב
תמונתה של מינה. כמה הזדקן הילד הנצחי, גיבור ישראל. אני
מחזירה שוב את עיניי אל מינה. אישה יפה, לא רזה לא שמנה, לבושה
פשוט, שיערה אסוף בקפידה, מחייכת למצלמה, עיניה פוזלות בעצבנות
לצידה. חייגתי למספר שבתחתית התמונה, לא הייתה תשובה. נכנסתי
לחדרו של יהודה. הוא צפה בטלוויזיה, סרט תעודה. הוא שאל אם הכל
בסדר, ואיך אני מרגישה. אמרתי לו שטוב ושאלתי מה הוא חושב על
השם עופר, והוספתי "על שם עופר חברך". יהודה הרים את עיניו
לאט. הסתכלתי במבטו, אותו מבט רק בלי אותה בלורית שיער. יהודה
החזיר את מבטו למרקע ואמר שאין בעיה. נזכרתי איך ברגע האחרון
אמרתי לחוקר שיברר גם מי זה עופר קדם ומה הקשר שלו ליהודה.
מדוע בקשתי שיברר זאת לא הצלחתי להסביר.
שבוע לאחר, ביום בו ראיתי את מינה, עופר הקטן בעט בפעם
הראשונה. נסעתי להורים, למושב, ובדרך עברתי דרך המסעדה. החניתי
את הב.מ.וו האדומה ישר על הכניסה, נכנסתי והתיישבתי. נערה
צעירה ונוגה באה לקחת הזמנה. בקשתי תה צמחים והיא אמרה שאין,
יש רק תה רגיל, עם נענע. הסכמתי והיא קראה לעבר המטבח "מינה,
אחד תה עם נענע". אחרי כמה דקות מינה יצאה עם התה והגישה לי.
וגם בקשה להזיז את המכונית מהכניסה. אמרתי לה "שמי ראות". היא
ידעה. ואז הרגשתי בעיטה. "עופר הקטן בעט" אמרתי לה. "לכי הביתה
ראות" היא אמרה. בקול שקט, אימהי, לא כפקודה, כבקשה, משאלת לב.
אחר כך נכנסה חזרה למטבח.
כשחזרתי סיפרתי ליהודה על הבעיטה. אמרתי שהייתה חזקה. יהודה
אמר שאולי כדאי כבר עכשיו להחתים אותו בבית"ר. ואני אמרתי שהוא
יהיה פרופסור ולא כדורגלן. יהודה צחק ואמר שהדבר האחרון שצריך
במשפחה זה עוד רופא, ואני השבתי שהוא לא חייב להיות פרופסור
לרפואה. הוא יכול להיות פרופסור לגיאולוגיה כמו עופר קדם,
זיכרונו לברכה, חברך. יהודה אמר "זה נכון, זה נכון" ואחר כך
הלך למטבח להכין ארוחת ערב לילדים.
הילדים, שכחתי מהם בכלל. הבטחתי לקחת אותם לקניון. יהודה כבר
לקח. אני מתנצלת, אומרת שבגלל הבעיטה של עופר, וההתרגשות,
שכחתי, עצרתי לאכול בדרך מההורים באיזו מסעדה. יהודה שואל אם
אני רעבה. ואני נוחה לרגוז, אומרת לו שהוא לא מקשיב, ושהרגע
ספרתי לו שאכלתי במסעדה בראשון לציון. יהודה מתנצל. יותר מהכל
מרגיזה אותי היכולת הבלתי נלאית שלו לבקש סליחה. אני מתפרצת
"אני לא צריכה סליחה, רק קצת הבנה. זה כל כך קשה, אני לא
מבינה?". יהודה עומד לא זז. אני הולכת לחדר השינה. יותר מאוחר
הוא יכנס עם מגש, ביצה וגבינה, טוסט ומצה. ואני רק אומר תודה
וארצה לשם את ידו על בטני, שירגיש בעיטה. אבל אני יותר מדי
רעבה, מהבוקר לא בא דבר אל פי. אני אוכלת בשתיקה. יהודה
מתעניין בשלום הורי. אני אומרת שטוב, מודעת לזה שכל רגע הם
עשויים להתקשר ולשאול מדוע לא באתי. ואולי הם כבר התקשרו
בדאגה. אני שואלת את יהודה, הוא אומר שלא. אני מתקשרת אליהם,
יהודה עדיין בחדר, שומע רק את הצד שלי בשיחה "הלכתי בסוף
למספרה". יהודה יוצא, מפריע לי, שואל אותי אם אני צריכה עוד
דבר מה. אני שואלת אותו מה הוא חושב על תסרוקתי החדשה והוא
משיב שלא הבחין בה. אני מצטדקת ואומרת שרק קצרתי קצוות. יהודה
מהנהן ויוצא ואני חוזרת לשיחת הטלפון. ואחר כך לחדר הרחצה, שם
אני בוחנת את שדי שהתמלאו, את כרסי התפוחה, את עורי שכבר אינו
מתוח כשהיה. אחרי שתי לידות וחצי אני מרגישה זקנה ועייפה.
נשכבת במיטה ויישנה. שבועיים עוברים בטרם אני חוזרת למסעדה.
מינה לא נמצאת. אני שואלת את המלצרית הנוגה היכן היא, והיא
אומרת שלפני חמש דקות יצאה ותחזור בעוד כשעה. אני מזמינה מרק,
וכרוב כבוש. כשאני יושבת כבר בתוך האוטו, אני מבחינה במינה
צועדת חזרה למסעדה. אני ממתינה. אחרי שעה מינה יוצאת והולכת
חזרה לביתה. אני נוסעת אחריה, רק עתה אני מבחינה שגם היא
בהריון. היא נכנסת לביתה. אני מחנה ומצלצלת בדלת. נערה בשמלה
לבנה דקה, מעט שקופה, פותחת לי את הדלת. גם היא בהריון מתקדם.
מינה מציצה מחדר הרחצה, מגבת בין ידיה והיא מיבשת את שיערה.
כשהיא רואה אותי היא נכנסת חזרה ואומרת לנערה "זה בסדר מיכל,
זוהי מכירה וותיקה". הנערה הולכת למטבח, משאירה אותי עומדת
בכניסה. מינה יוצאת בחלוק גברי מחדר הרחצה, מגבת על ראשה. היא
אומרת "זאת בת גיסתי, אנחנו נוסעות לירושלים בעוד רבע שעה".
היא מסמנת לי להיכנס לחדר אורחים קטן, והולכת לשפוט את
הקומקום. "באיזה חודש את?" אני שואלת תוך שאני מביטה בתמונות
שעל השידה. מינה נכנסת עם מגש עליו שתי כוסות תה צמחים וצלחת
עוגיות מאפה מעשה יד. היא מספרת שהיא בחודש הרביעי, מתנצלת על
הזמן הקצר. אני מביטה על התמונות ומינה מסבירה "זה עופר, בעלי
מנחם, יהודה, ואחי זכרונו לברכה. חזרה בבית אני רושמת,
"יתוש עקץ את רגלי
היא אדומה חלקית
מגרדת
מסיחה
צריך לקטעה
(שתהיה בגפה)."
אני חושבת על מינה ועל יהודה. איך חיו ביחד. מתאימים אחד
לשניה, זה שותק, וזו לא עונה. אני שואלת "מה קרה?" והיא אומרת
"הניחי לעבר ראות". שוב, בקולה האימהי, אימהי מדי. אני אומרת
לה שאני לא ילדה, והיא בשלה "כשהתחתנתי עם עופר הייתי ילדה"
ואחר מוסיפה "לכי אל בעלך ראות, אל תבואי אלי יותר". הנערה
נכנסת עם מזוודה. מינה אומרת "אני חייבת ללכת" ואחר כך, פתאום
מעבירה יד בשערי. אני נרתעת ושואלת "והחתימה?". מינה כבר בדלת,
אומרת שהיא ממש ממהרת, ושבפעם הבאה. היא מתמהמהת עוד שניה,
כאילו רוצה לומר עוד דבר מה, ובסוף יוצאת. אני אחריה, מציעה
להן טרמפ לתחנה. מינה מסכימה. אנו נוסעות, בדרך עוצרות במסעדה
לאסוף את המלצרית הנוגה.
צרוף מוזר, ארבע נשים הרות, הקו החם ליולדות. אני שואלת אם יש
כינוס של נשים יולדות בבירה. המלצרית משיבה שהיא נוסעת לצפת,
דווקא. אני שואלת את מינה אם יש לה ילדים ומביטה במראה לראות
את מבטה. בהתחלה היא כאילו כועסת על השאלה, רק אחר כך אני אבין
מדוע, אולם עתה מבטי תמים. היא מתרככת  ואומרת שזה צפוי להיות
הראשון. אני שואלת אם זה לא מסוכן בגילה. רוצה לראות אותה שוב
כועסת, אבל מינה דווקא צוחקת, צחוק קליל ומשוחרר, ואומרת ששום
דבר לא מסוכן כבר בגילה. הנערה לצדי מכחכחת בגרונה, אני מציעה
לה סוכריית מציצה. היא מפנה את ראשה לעבר מינה להסכמה, ואחר כך
נוטלת ארבעה, אחת לפה, שתיים לכיס ואחת לשנה הבאה. מינה מחפשת
משהו בתיק שלה ומוציאה חבילת ניירות מקומטים. כאילו ישבו אצלה
כל השנים וחיכו בדומיה לרגע הנכון. מינה שואלת אם יש לי עט.
אני מחפשת בתא הכפפות, מתחת לידית הבלם. מתחת למושב אני מוצאת
עפרון מכני ספק תקין ומגישה לה. המלצרית הנוגה מקדימה אותי
ונותנת לה עט אדום קטן, אותו העט שאיתו היא לוקחת הזמנה
במסעדה. מינה חותמת, מחזירה את העט לבעליה ויוצאת מהרכב, הבנות
גם. היא כורעת מול חלוני הפתוח, מגישה לי את הטופס ואומרת
שלום, ואחרי הפסקה של שבריר שניה, את שמי "ראות". אני שואלת אם
למסור משהו ליהודה, והיא מתרחקת בלי לומר מילה. מרחוק אני רואה
אותה מחליפה נשיקות עם המלצרית ואחר כך המלצרית עם הנערה
הלבנה. הם משתהות עוד רגע ואחר כך נפרדות. המלצרית לכיוון אחד,
ומינה עם הנערה נשארות לחכות בתחנה. אני מוציאה את מחברתי
וכותבת,
"אני מצפה לפגישה המחודשת איתך כשם שאני מצפה לפגישה מחודשת עם
זיכרון ילדות.
בית הספר היסודי, השכונה בה גדלתי.
למרות שאני יכולה ללכת למקומות אלו כל אימת שארצה, אני מחכה
שאקלע,
כשם שמחכה שאקלע לפגישה איתך.
אני רוצה לפגוש אותך לגמרי במקרה, אחרי שכבר אשכך אותך כליל.
אני אוהבת פגישות מחודשות. בשל כך אני אוהבת לנטוש ולהינטש.
אני מביטה על כוכב שאולי כבר לא קיים,
מביטה אל עבר שאולי כבר עבר.
גם בפרדה,
אם אפגוש אותך מספיק מהר,
במהירות האור אפילו,
אולי אצליח לפגוש אותך לפני שנפרד.
אולי נפרדנו לפני שנפגשנו בכלל.
בא נפגש לראשונה אחרי פרדה.
עם שתיקה מעיקה.
כוכב שנפל מזמן, נופל אצלי שוב.
חי מחדש את נפילתו.
לנצח הוא נופל.
הוא ממשיך ליפול בהווה של משהו אחר.
הוא תמיד בעבר.
אני תמיד בהווה.
הולכת לישון עכשיו, וקמה עכשיו.
הם תמיד בעתיד."
הימים של יהודה מתארכים, והוא מוצא זמן פנוי לטפל בגינה. גוזם,
משקה, עודר, הופך את האדמה, מכסח את הדשא, מרכיב עצי פרי, מראה
את נחת זרועו לשיח המטפס שצמח פרא, שותל. נהיה מיושב הפרא,
בורגני, התביית לעת זקנה. אני מביטה בו מהמרפסת הפונה אל
הגינה.
פעם, לפני שנים, נקלענו לשכונה של עשירים. אני לגלגתי על
האנשים המסכנים הגרים בטירות עם החומות הגבוהות המסתירות את
בעליהם מהעולם ואת העולם מבעליהם. אמרתי ליהודה שאני מרגישה
ברת מזל שאני במקום שאני. יהודה אמר שהבית עצמו לא יקר כי אם
האדמה יקרה. והאדמה שהוא קנה בהרצליה, יום יבוא ותהיה לא פחות
טובה. ואני אמרתי שלא אכפת לי אפילו אם אני אגור בתוך בור
באדמה כל עוד אני עם יהודה. נערה תמימה. יהודה אמר "אם בור
באדמה, לפחות שיהיה בור ליד הים". אז כבר למדתי להכיר בחוש
ההומור של יהודה. חוש שכל כך ממעט הוא להשתמש בו. יותר משהוא
מצחיק, הוא בא בהפתעה. בור ליד הים... "אני לא חושבת שאני
אוהבת אותך יותר" אני אומרת ליהודה מהמרפסת בקומה השניה. הוא
לוא שומע, ראשו באדמה. קושר ענף למקל, לוקח צעד לאחור ומביט על
פאר יצירתו. מרוצה מעצמו הבגמיסט. אני מפילה עציץ מהמרפסת.
יהודה מסתובב לאט. אני עושה תנועה מבטלת ספק מתנצלת, מושכת
בכתפיי ואומרת "נפל". יהודה אינו אומר דבר, חוזר לעיסוקיו,
מנקה ואוסף את הרסיסים. הילדים חוזרים מהחוגים. נתן נכנס למטבח
ושואל אם הוא יוכל להיות המאמן של עופר בג'ודו. אני לא ממהרת
לענות. יהודה אומר שיש לזה עוד זמן ולי אומרת שעופר יהיה רופא
וכדורגלן, והיא תחזיק אותו על הידיים לגמרי לבד ותלמד אותו
לשחק בבית הבובות. נתן אומר שעופר הוא בן, ובנים לא משחקים
בבובות. יהודה מאיץ בהם להתרחץ, והפיליפינית, שגמרה זה מכבר
לפנות את השולחן, לוקחת אותם לקומה השניה.
אני לבד עם יהודה במטבח. שותה תה והוא קפה. אני לוקחת סגריה
אחת משלו. יהודה שואל מה קרה ואני אומרת "סתם, בא לי אחת".
יהודה, כמו מינה, רוצה לומר עוד דבר מה. לבסוף נכנע, מצית לי
אותה. אני שואפת, העשן ממלא את ראותי ועולה אל הראש. אני
מסוחררת קלות, לוקחת עוד שאיפה עמוקה ומכבת. יהודה קם, אני
שואלת "אתה לא שואל מה שלום אישתך?". יהודה משיב "מה שלומך?".
"אני", אני שואלת בפליאה "טוב, תודה". יהודה עומד עם הספל הריק
ביד ומביט אל הרצפה. "לך!" אני אומרת "אתה משוחרר" ואחר מוסיפה
"שחררתי אותך". הטלפון מצלצל, אני קמה לענות, זו שיחה המיועדת
ליהודה. הוא מדבר כחצי שעה בענייני עבודה. אני משימה עצמי
כקוראת ספר אך עייני עוברות על המילים בלא להבין דבר וחצי דבר
מה. מגלה אחרי עמוד שאיני קוראת וחוזרת להתחלה. מאזינה ליהודה.
לא מזמן עוד חשדתי שיש לו שפת צופן שנשמעת כמו שיחה בענייני
עסקים בעוד שהיא בעצם שפת אהבה. פעם אפילו הרחקתי לכת וניסיתי
למצוא לכל אות חלופה, כמראה, אל"ף שווה תי"ו, בית מקבילה
לשי"ן, גימ"ל היא בעצם רי"ש וכן הלאה, וכן הלאה. פעם גם רשמתי
חלק משיחתו של יהודה והחלפתי את האותיות. כמובן שלא יצא דבר
מה. אולי לא לכל אות יש חלופה, כי אם לכל מילה, או בכלל
משפט... קרשים לחים  הם מלות קוד לזיונים. "הצטברו לי לא מעט
קרשים לחים" אומר יהודה, ממתין שבריר שניה ואחר כך צוחק, צחוק
יבש המורכב מאגד חרחורים. יהודה מסיים את השיחה, ניכנס לחדר
ומספר על בעיות בפרויקט של כיכר המדינה, יכול מאוד להיות שיטוס
לאירופה בשבוע הבא, ואילמלא ההריון היה מצרף אותי גם כן,
ושבפעם הבאה. הוא מדבר כאילו שום דבר לא קרה, הכל כשהיה. אני
אומרת לו שהוא ילד גדול, ושהוא רשאי לעשות מה שהוא רוצה,
ושיפסיק להעליב את האנטליגנציה שלי בהעמדת פנים כאילו הוא סובל
נורא מהנסיעה הצפויה, וכאילו יש לי ברירה. יהודה לא אומר דבר
ואני יודעת שהוא לא ייסע, ואני אגיד לו שהוא עושה זאת רק כדי
שאני ארגיש אשמה, אבל שידע שאני לא מרגישה, ואת עצמי אני שואלת
"מה קרה לך? מה?". ביום הארוך ביותר בשנה אני כותבת,
"איכה מוזרים הפכו הימים.
כאילו נושל העבר והפך לפרפר.
האם מכיר הפרפר את גלמו?
האם זוכר את חייו כזחל?
האם השלים עם השינוי?
או שהוא מתהדר בחיצוניותו אך ביפנים עוד זוחל?
האם הוא מצטער שקם על יוצרו?
האם ייחל לשינוי?
האם הייתה לו ברירה?
נע בין קיצוניות אחת לשניה.
מכיעור ליופי,
מזחילה למעוף.
האם חושב לתומו הפרפר,
"איכה מוזרים הפכו הימים.
כבר איני יכול לרוץ חופשי על האדמה
ולא להיות תלוי בחסדם של רוחות.
לראות את היופי האמיתי
ולא תפרחת צעקנית
שלמשוך דבורים ריקניות נועדה".
"איכה מוזרים הפכו הימים"
אומר הפרפר בין דפי האלבום כשסיכות מצמידות את כנפיו לניר.
לו רק יכול היה להשאירם מאחור
ולזחול חזרה אל תא הגולם המכוער.
איכה מוזרים הפכו הימים, הפכתי פרפר".
חודש שלם עובר בטרם אני מתקשרת למינה. היא עונה, הלו לבבי, רך,
עם דגש על סימן שאלה. אני ממתינה כמה שניות, מנסה למצוא הבדלים
בין ההלו השני לקודמו. הלו שלישי לא בא. אני אומרת שלום. מינה
שותקת שבריר שניה ואחר אומרת "ראות היפה. מה שלומך?". אני
אומרת מכנית כמעט, ללא קול "טוב". מינה שואלת "כבר ילדת?".
"בחודש הבא" אני משיבה. מינה מספרת על בדיקות שעברה, ושבאולטרה
סאונד ראו יד קטנה, ושזה בן, ושהיא תקרא לו יותם, על שם אחיה
זכרונו לברכה. אני שותקת, מדי פעם אומרת "כן", "באמת", "לא
נורא". כשמינה מפסיקה לדבר יש שוב שתיקה, אינני מסוגלת לדבר
בקרבתה. פתאום אני מאוד עייפה. אני אומרת שאני חייבת ללכת
לשכב. מינה אומרת שהיא לא תהיה בסוף השבוע בבית אבל ביום שני
בערב היא תחזור לדירתה. אחר אומרת "להתראות", ו"תרגישי טוב",
ואת שמי "ראות".
עד יום שני אני קצת חולה. יהודה נכנס ויוצא מהחדר, משמש אותי
נאמנה ואני לא אומרת לו מילה. לא תודה, לא סליחה, לא בבקשה,
לא, לא היית צריך לבטל את הנסיעה. הרופא אומר ליהודה מאחורי
דלת חדרי הסגורה שזה כלום ואין מה לדאוג. רק חולשה מעודף מתח
ואולי מחוסר עשייה. אולי מרשעות יתר בדם, או עורקים צרי
אופקים. יכול להיות שזה פגם גנטי, תורשתי, שמועבר מבעלים
לנשים, ומנשים לבעלים. או אולי חיידק המחדד את הזיכרון ומונע
שכחה, או שמה אלרגיה שגורמת לא להזיל דמעה. אולי ספק חדר ללב
וגרם לאי ספיקה. גם דלקת בדרכי השתן, וזיהום בכבד מנשוא.
ביום שני אני מתקשרת למינה ועונה לי מנחם בעלה. היא תהיה רק
מחר. אני לא מתקשרת, גם לא אחרי שבוע, גם לא אחרי שנה. אבל
למחרת כשאני מתקשרת, מינה עונה. מתנצלת על שלא הייתה אתמול
בבית ואומרת שעל כורחה התעכבה. היא התאשפזה לבדיקות, וכפי שאני
יודעת, הריון בגילה דורש מעקב טרחני. אני שואלת לשלומה והיא לא
עונה, מחכה שניה ואז שואלת אם עופר רוצה לבוא לשחק עם יותם.
אני קצת מזועזעת מהשאלה, ומינה אומרת שהיא תהיה בתל אביב ביום
חמישי. אני ממתינה, מינה אומרת שלא משנה, ושבפעם הבאה. אני
קוטעת אותה ואומרת שאני מוכנה. אנו קובעות להיפגש בצהריים
במסעדה. אני מגיעה חצי שעה קודם מהזמן שנקבע, מתיישבת בשולחן
פינתי, מוציאה את מחברתי ורושמת,
"חשבתי שזיכרונות משולים לספריה.
שואלים זיכרון אחד אל המודע
ומחזירים אחר אל התת מודע.
כמו לשחות אל עבר אופק,
להביט לאחור ולאבד עוד פרט מהיבשה,
עד שהיבשה הופכת לאופק בעצמה.
בין אופק לאופק אני אוספת זיכרונות,
אוגרת אותם.
והם כבדים ומכבידים,
מאימים לגרור אותי לקרקעית."
מינה מגיעה, מתיישבת ואומרת שלכבודי התאפרה. המחברת עדיין
פתוחה לפני, אינני ממהרת לסגור אותה. אני אומרת למינה שהיא
נראית יפה, והיא, כנערה בגיל בית הספר, מגיבה בביישנות, בביטול
ומבוכה. אנו מזמינות לאכול. מינה אומרת שהיא אוכלת כמו פרה.
אני מזכירה לה שהיא בהריון ומינה מתקנת ואומרת שהיא אוכלת כמו
פרה בהריון. אני מחייכת, משפילה את עיניי. מינה מספרת על ימיה
הראשונים כנערה חילונית, על הבית החרדי בו גדלה, על אחיה הגדול
שבא בשאלה, על פגישתה הראשונה עם בעלה הראשון. איך חודש ימים
גרה בדירתו ולא הוציאה מילה. עד שלקח אותה יום אחד אל המדבר
וסיפר לה בת כמה האדמה, ואיך הכל היה פה פעם ים, ושכל סימן
בסלע אומר דבר מה. אחר כך הדליקו מדורה ושני בדואים על סוסים
הגיעו ואכלו איתם תפודים צלויים במדורה שמינה טעמה בפעם
הראשונה. איך הדהימה אותה יכולתו של עופר לדבר ערבית שוטפת.
מינה אומרת שאותו ערב חשבה, איך עם המדבר הצליח כל כך להתרחק
מהמדבר ומספרת על השיטפון שהיה לה המזל לראות, ושזו חוויה.
בבוקר כשקמו, אחרי שלנו במערה, וכל הלילה ירד גשם, נשמע שאון
גדול שהחריד את שלוות המדבר. עופר נטל את ידה והאיץ בה לבוא
עמו. הם נעמדו על סף נחל אכזב, ידה עדיין בכף ידו, ועופר הצביע
לכיוון מערב שמשם, לפתע, הגיח נחשול אדיר של מים חומים,
בוציים, קוצפים, עם שברי סלעים רועשים וענפים שבורים. הנחשול
עבר מרחק פסיעות אחדות מהם והמשיך עד הגיעו אל המצוק המשקיף
לים המלח, משם פרץ ונהיה למפל כשעופר צורח ומקפץ כילד. מחבק את
מינה ושוב קופץ באוויר.
מינה לוקחת עוד לגימה מהקפה ואומרת שאת הגילויים הגדולים מגלים
כשצעירים, הלאה משם זה רק ניסוחים יותר ברורים שנוטים לעתים
להיות נטולי חיים. אני פותחת את התיק, מוציאה את הארנק, מכניסה
את המחברת, מניחה על צלחת החשבון את כרטיס האשראי. מינה מוציאה
כסף מזומן ומגישה לי. אני מסרבת ומינה לא מתעקשת, רק אומרת
שבפעם הבאה היא מזמינה, וקמה. אני נעמדת גם כן, מינה נותנת לי
נשיקה על המצח ויוצאת. אני יוצאת אחריה, שואלת אם היא צריכה
שאסיע אותה. מינה אומרת שהיא ממש קרובה לתחנה. אני מלווה אותה
במבטי, היא מנפנפת לי לשלום ממרחק. אני חוזרת הביתה ולא כותבת
דבר במחברת עד הלידה. לבית החולים אני מקבלת זר עם הקדשה
"לראות היפה". חודש אחרי אני מתקשרת אל מינה ומגלה שהיא
התאשפזה. אני נוסעת לבית החולים ומוצאת אותה חיוורת במיטה.
קודם לכן במסדרון פגשתי במנחם בעלה שאמר לי שיש סיבוכים.
מינה מחייכת לקראתי, אני מגישה לה את מסמכי הגירושים והיא
אומרת תודה. ואני הייתי בטוחה שתסרב לקבלם. רק מאוחר יותר אני
אבין מדוע נאותה. ברגע ההוא אני עדיין מתרצת את הסכמתה מחולשת
מחלתה. מינה אומרת שהיא רק קצת עייפה ושואלת מה שלום עופר
הקטן, ואני אומרת שנפלא. מינה אומרת שבקרוב תראה אותו ואני
אומרת "כן, בטח. בשמחה". מינה אומרת שאני נראית מצוין, ושאסלח
לה שהיא הולכת לשון כמעה, מכל התרופות, ומסמנת לי שאקרב לתת לה
נשיקה. היא מנשקת אותי על שפתי ולוחשת "ראות היפה", ועוד משהו
שלא הצלחתי לשמוע, והיא נרדמה. כזאת ראיתיה לאחרונה. בבוקר,
לאחר שנפטרה, מצאתי בתיבת הדואר מעטפה גדולה שהניח שם מנחם
בעלה ועליה נרשם "לראות". בתוכה מצאתי עוד מעטפה חתומה עליה
כתוב "לראות היפה" ופתק ממנחם המודיע על מותה בטרם עת של מינה
שנגרם עקב סיבוכים בלידה. ועוד כתוב שמחר ההלוויה. מבלי לפתוח
את המכתב של מינה, אני נוסעת אל בית הקברות. כקילומטר משם,
האוטו נתקע. אני עושה את הדרך שנותרה בריצה. בקצה החלקה, שני
פועלים מחבר העמים סיימו לחפור בור. אני מתקרבת לשם ונכנסת
לתוכו. "מחר היא תשכב פה" אני אומרת לעצמי בקול. אני נשכבת על
האדמה הקרה, מביטה בשמש אשר מותקפת עתה בעננים מבשרי רעה. אני
חושבת על מה שאמרה לי דינה "הלו?", בהתחלה חשבתי שזו מינה,
שאלתי "מנחם נמצא?"
"מדברת ביתו, דינה. הוא לא נמצא".
"אפשר למסור  שראות התקשרה?"
"ראות, נפגשנו כשהסעת אותנו לתחנה".
אני נזכרת, זו המלצרית הנוגה. "אני נורא מצטערת" ואחר מוסיפה
"מה קרה?" ודינה משיבה "סיבוכים בלידה, ואחרי שניה "היא ידעה.
כבר שנים שהסיכון הזה קיים. מאז הפילה בתאונה. היא ידעה".
"והתינוק?" אני שואלת בקול חנוק.
"יותם הקטן חי וקיים, ברוך השם".
אני פותחת את עייני, השמש לרגע נתגלתה וחזרה להסתתר מאחורי
הענן. אני מכניסה יד לכיסי ומוציאה את המעטפה. אני פותחת אותה
ומוצאת מכתב מרוט הכתוב בכתב יד שברירי. כשאני מסיימת לקרוא,
אני שומעת קול פסיעות קרבות לכיווני. אני חושבת אם להישאר
שכובה או לקום, אך איני רוצה להבהיל את מי שנמצא מעל האדמה.
לכן אני מתחבאת, נצמדת בתנוחה עוברית אל אחת מדפנות הקבר
הפתוח, וממתינה.





סתיו

"שעון, כשמביטים עליו מהצד, בפרופיל, הוא לא מראה יותר את
השעה."
(מרסל דושאן)































יהודה נעמד כפסע משפת הקבר הפתוח והחל מדבר, פעם בקול ופעם
לעצמו.
"בסופו של דבר, מי את מינה? מכשפה, מפתה, הפיה הטובה? למי יעדו
אותך, ולמה? היום, הרבה שנים אחרי, אני יכול לומר שככל הנראה
לא היינו מיועדים. האם אהבת אותי מינה? כל הזמן הזה חשבתי שאת
וויתרת ובעצם היה זה גם אני. האשמתי אותך בפסיביות כשלא השארתי
לך מוצא.
אני זוכר את המילים הראשונות שאמרת לי, "אני מינה האלמנה".
ואני אמרתי "אני יותם היתום", ואת אמרת "אני עגונה", ואני
מתחכם ומשיב "אבל הגונה", ואת עדיין מרחפת באוויר, אומרת "כן,
העגונה ההגונה". עברו שנים עד שנזכרתי בחלום הזה במלואו. חוץ
מהבזק הזהרה של זיכרון חלקי בחתונה, ושהקנה בעיקר רק תחושה
עמומה, אולי בגלל השמלה הלבנה שהפתיעה אותי כבר אז בחלום, מדוע
אלמנה בשמלה לבנה? עכשיו אני יודע, זה בגלל שעגונה. את החלום
הזה חלמתי שוב כשפרצה המלחמה. בדיעבד אני לא יודע מי השפיע על
מי, החלום על המציאות או המציאות על החלום. אז חשבתי שהמציאות
עולה על כל חלום.
כמה הופתעתי מתחושת ההקלה כששמעתי על מותך. יותר משהופתעתי
למצוא את מנחם בפתח משרדי כשבידיו מסמכי הגרושים, חתומים. "קח"
הוא אמר, נדמה לי עם מעט טינה "זה שלך". מתי חתמת? גם מנחם לא
ידע. הוא מצא אותם בין חפצייך, מעניין אם את המחברת הוא ראה...
לא שאלתי, לא זכרתי לשאול וגם אם הייתי זוכר, ספק אם הייתי
שואל.
מנחם הזדקן. ישבנו שעה קלה ולא דיברנו יותר משיחת חולין.
הרגשתי שאני צריך לשאול אותו מה הוא חושב על כל העניין. הוא
שאל מה שלום עופר הקטן ואני פתאום הבנתי ששנינו מאוד דומים,
וגם שבריר של פליאה על שבררת או אולי ניחשת שקראנו לו עופר.
מנחם אמר "גם לי יש בן זקונים קטן" ואני כטיפש גמור ניחשתי
"עופר?", "יותם", בוודאי, יותם. את יודעת שפגשתי אותו. הלכתי
עם ראות לאיזו מסיבת בר מצווה של בן של איזה פוליטיקאי כשפתאום
הבחנתי בו. חלפנו זה על פני זה, נשותינו בידנו, וכל אחד כאילו
מתבייש על שנתפס על חם במקום שכשעוד היינו בקשר לא חשבנו שנגיע
אילו לעולם. מאוחר יותר מצאנו את עצמנו ליד הסלמון המעושן.
יותם אמר "מה שלומך יהודה?". באמת, זה הפעם הראשונה שנשמע
לבבי, מדבר אלי. הוא נראה קצת כמי שהחיים עייפו ואלפו, קצת
כמו... קצת כמונו מינה.


בפגישתנו האחרונה בשער בית הקברות, בתחילת האביב, כמו בכל שנה,
חיכיתי שתצאי, החלפנו נשיקה ומשם לקפה החד שנתי אצלך בדירה.
ספרת לי שאת בהריון ואני, לפני כל החשש לשלומך, מחשב מתי זה
קרה. רק אחר כך אני אומר "מנחם יודע על ההפלה?". ואת תתקני
"תאונה יהודה, תאונה". ושנינו נצחק, נינוחים, נפגשו לרגע החיים
הכפולים, צמצמו את שני האגפים של המשוואה ונותרו שתי משתנים
שווים, בני אותו גיל שנועדו לבגידה. את אמרת "כך שיתכן שלא
נפגש בשנה הבאה" ושאלת "תבוא להלוויה?"
"לא נראה לי. אני משקר רק פעם בשנה את ראות היפה".
"מה שלומה?"
"גם היא בהריון".
"אז גם היא עושה את המוות לבעלה..."
"כן".
"אז תבוא לפני כולם ותשאיר לי משהו משלך".
"כמו מה?"
"לא את זה, את זה קיבלתי כבר מספיק, תודה". האם הייתה זו
הנוסחה היחידה? גם את לא ידעת לענות. או שלא רצית... ועם כל
זאת, היה איזה מעטה שאסור לעבור, חדר סגור בטירה, נעול על
בריח, שאסור אפילו להיעצר לידו במסדרון הארוך והצר. אבל הוא
תמיד בתודעה. גם שאת מספרת את הספור על מיכל, סיפור נפלא שמספר
על חדר נעול בטירה אחרת, אפלה, גם בה יש חדר נעול בצריח, ומרתף
עינויים, ואביר מפח עם גרזן ביד אחת, ושרשרת ברזל שבקצה כדור
עם קוצים חדים בשניה. ותמונה של דוכסית על הקיר שנותנת תחושה
שמישהו מציץ דרך חורי עיניה, וספריה עם דלת סודית אל מעבר
לשדות ירוקים ומשדות ירוקים חזרה לטירה. חפיר תנינים מסביב
ושער שנפתח אחת לשנה ברעש חריקת שלשלאות ברזל.
כל כך הרבה מילים. אם מילים בלי כיסוי היו חוזרות כמו צ'קים,
לא הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה, המילה שלי לא הייתה שווה
כלום, חשבון המילים שלי ריק.


עם השנים הילדים גדלו, ואני במשקפי קריאה על קצה אפי, מראה לך
תמונות, באמת בלי תחושת החמצה, מלבד ההחמצה של התחושה.
הפעם היחידה שאני חושב שחזרה אלי תחושה זו, הייתה שלושה שבועות
אחרי, בפעם היחידה שהתקשרת. מזל שראות היפה ישבה לידי ולא
יכולתי לדבר. שאלתי "הכל בסדר, מה קרה?" מנסה לתת רושם של שיחה
בענייני בניה.
"יותם מת... בתאונה".
ואני עדיין נאמן להונאה "צריך שאבוא?"
"לא, אל תבוא. רק רציתי לשמוע את קולך".
ואני שתקתי. את אמרת "אשתך לידך?"
"כן" אמרתי ואת בכית. שאלתי "את רוצה שאבוא?" ראות זקפה את
אוזנה, שאלה מה קרה. את אמרת "לא, לא, אני מרגישה הרבה יותר
טוב. הייתי צריכה קצת לבכות, תודה." ואחרי שבריר שניה "אני
חייבת לסגור, מנחם בא, אנחנו עולים לבירה להלוויה". ראות שאלה
ספק בצחוק, מי צריכה אותי נואשות כל כך בעשר בבוקר. אמרתי לה
שנפל המחשב במשרד, ללאה, ואני חייב לזוז. אבל בשער הגיא
הסתובבתי ונסעתי חזרה. גם לשבעה לא יכולתי לבוא. סליחה.


עומדת דירתנו דמומת ריהוט. מדוע נחרט משפט זה בזיכרוני ומדוע
צף ועולה עתה? מה עוד אני זוכר? שספרת לי שאהבת את עופר על שום
שלימד אותך לצחוק, ואותי על שהזכרתי לך איך לבכות. וגם שאמרת
שאין לזה חשיבות אם אספר לה או לא. מה עוד? שברי משפטים.
זיכרוני כבר אינו מה שהיה, אני ממלא את החללים בתרחישים
בדיוניים. כמו תמיד נאמן לשקר, מלבין אותו עד שהוא מתרצה והופך
לאמת מכח השכחה. שיטה טובה, שיטה טובה, כל עוד אני מודע.
מעניין מה יקרה כשאשכח שזו שיטה.


עורב פרש כנפיו וקרא. החריד את שלוות המוות בשל חרדה שהוחרד
בעצמו. או אולי בגלל השמש שיצאה ושוב נכנסה. את טעית מינה, זו
לא את שהייתה עגונה. כולם כן, אבל את לא. אני, עופר, מנחם,
ראות היפה, דור שלישי לניצולי השוואה. על כך ודאי תאמרי אמרה
נאה, אמרה נאה. היית מודעת להכל ותמיד דאגת שיהיה ניתן להסביר
את הדבר באופן שונה, תמיד הכנת פתח מילוט. יד אחת לא הורסת, יד
שניה לא בונה. רק כשפגשתי את ראות היפה הבנתי, אשתי האהובה.
חשבתי שנתקרב עם השנים אבל, כמו שאמרת, בין שתי נקודות עדין יש
אין סוף. אין סוף בין שתיקות למילים, אין סוף בין בכיות
וצחוקים. בכיות וצחוקים, חוזר אחרי רחש הרוח בעלים.


קבר גדול חפרו לך מינה, מספיק להכיל את לבך הרחב. לא לזה
התכוונת שאשאיר, פטפוטי סרק של זקנה בלה. אבל גם את הלכת לבדר
עם עופר כל שנה. מה היה לך לחדש שהוא עוד לא שמע? האם ספרת לו
על בעלך החדש? מה אמרת? יפה תואר, בעל  חוש הומור, גם הוא עושה
שימוש באדמה... גיאולוג וודאי מייחל בקוצר רוח לקבורה, יכול
הוא לשכב לנצח באדמה ולנצח להאריך את גילה, את גופו המתפרק
והופך לחומר תבערה. מדוע נתעברת מינה? מאסת בחיים? קבר גדול
חפרו לך מינה, מספיק כדי לקבור אותך עם עברך גם יחד. ובגללי יש
עתה ילד יתום מאם. כנראה שיתמות הוא פגם גנטי העובר בתורשה.
פעם, כשניסנו להתעבר בלא הצלחה, אמרתי לך על מחקר חדש שמגלה כי
עקרות היא מחלה תורשתית העוברת מההורים. לקח לך שבריר של שניה
להבין את הבדיחה. היום אני חושב שיש אמת בזה והכל עובר בתורשה.
עקרות, יתמות, עגינות, מוות. ראות אמרה לי ודווקא בתוכחה,
בעיצומה של מריבה, "כבר מזמן הבנתי שהשקר הכי גדול שלך זה שאתה
לא טיפש כמו שאתה נראה".
אולי בגלל שאף פעם לא רבנו מינה. מריבה היא לא רלוונטית אם יש
או אין אהבה. על כך תאמרי "אמרה נאה, אמרה נאה. למדת משהו
יהודה". בערב אני אחזור לראות היפה ואומר לה "מינה מתה".
"מינה? מי זו מינה?"
"מינה, הייתה פעם אישה כזאת, היא הייתה אישתי לפני מליון שנה.
שהכל היה פה ים וביצות, ונמרים ביערות".
"אתה מדבר לא לעניין יהודה, הרי אני זו אשתך".
"אשתי השניה".
"מדוע לא ספרת, יהודה?"
"חשבתי שהניסיון למד אותי. שיש יתרונות בתת מודע".
"ועתה, מה המסקנה?"
"זה בדיוק אותו הדבר. שקר הוא תמיד שקר, גם בלי אמת מרה".
"אולם איך תאמר לי כל זאת יהודה? הרי מעולם לא דברנו כך ביננו,
אתה חושב שתוכל עתה לשבור את השיטה?"
"נכון, לא אוכל לומר לך כל זאת, כמו שלא יכולתי לומר למינה".
לא למדנו לדבר ביננו מינה. ככה זה שבזים למילים, הן בזות לך
חזרה. נאלמות שצריך ונפלטת בבית קברות. מילים ריקות מול בור
ריק באדמה.


שנים ניסתי להבין מדוע התרחש המהפך.
פעם אחת, בעיצומו של שידור גמר גביע אירופה לכדורסל בטלוויזיה,
ראיתי לרגע חלק מהסיבה. אני רציתי לראות את המשחק, וראות
החליטה, דווקא באותו הרגע, לערוך לי עוד אחד ממבחני האהבה שלה.
לראות אם אני מתמסר לה ומוותר על הצפייה. ואז הבנתי מינה, שאף
פעם לא העמדנו את אהבתנו במבחן ובסוף השנה לא קיבלנו תעודה. לא
ניקו לנו שליש על התנהגות טובה, לא קיבלנו "משביע רצון" בהבעה,
לא אל"ף בתורה שבעל פה ולא "טעון שיפור" בהבנה. מכבי הפסידה את
הגביע באותה שנה, ואני הרווחתי מסקנה אבסורדית, נפרדנו כי אז
עוד לא היינו על המפה.


מה רוצה הכלב בשביל שממול? הלך ונעצר מולי, מביט לסירוגין בי
לסירוגין בבור, ונובח. ועכשיו בורח, הפחיד אותו המעמד. אולי
רצה לומר "לא לך הבור מיועד", או "יומך יגיע כפי שכל כלב
בג'יומו", או שאומר "מתתו של אחד היא תחייתו של אחר". כלב יפה,
חום וארוך, גוף ספורטיבי, אבל מדבר יותר מדי, דוחף את אפו
הארוך והלח לעניינים שלא לו, עוצר ומשתין על ערוגות הפרחים
הרעננים. חילול קודש שלא במודע על ידי בעל חיים תמים. ואולי
כן, כן במודע, חושב הוא שמטפח את הפרחים, מברך את המתים. כלב
חכם, משאיר משהו חם לקראת ימות החורף הקרים.


כל זה עבר עתה, חלף. מעתה הכל יהיה מושלם. הציפורים יציצו, לא
יהיו מלחמות ולא יהיו אהבות נכזבות. הקץ לרעב ולעוני, וכל מה
שלא היה אפשרי קודם, יהיה מותר, ואפשר. נשכח את הכל, נהיה בלי
זיכרונות, בלי עבר, ויהיה שלום, והכל יהיה נקי, ורענן. הנה,
החור באוזון נעלם. ולכל הסכסוכים ימצא פתרון מקובל על שני
הצדדים. לא נוכל לעשות טעויות, לא יהיה צורך בסליחות, אין
יתומים, חוסלו האלמנות. לא יהיו יותר שירי אהבה מתוקים,
עצובים, על אהבות נכזבות ונשים עגונות שצל מעיב על אושרן. נפגש
ברחוב ביום חם. לא יהיה טרור ותמצא תרופה לסרטן, ורעידות אדמה
לא יהיו ביפן. ונישן כמו דובים בלי מצפון, נלמד לחיות בלי
חמצן, נלמד לא לשאול "איך היה?", ו"האם אתה?", ו"האם לעולם?"
ושום דבר לא יהיה כתוב, והרשות לא תהיה נתונה, ולא נהרג
בתאונה. בלילה לא יגיע השליח בחלום, ולא יהיה כאב מתפשט ולוחץ
על הלב. ואני אקום בבוקר ואומר שעוד יום מתחיל, והכל כרגיל,
הכל מצוין, הכל מושלם, הכל מושלם, הכל מושלם, הכל מושלם, הכל
מושלם. מה תאמרו על כך, להג גבר מזדקן, משורר של בית קברות,
ועוד כהן.
ואף על פי כן הייתי מאושר. חוויתי, ראיתי, נגסתי בפרי עץ
החיים. אשתי האהובה, כל אחת בתורה. אומנם גם טעמתי, שלא
מרצוני, בפרי האסור. אבל זה מסתבר, לא משנה במאום. נכון ראות,
תוכלי להעיד לי לזכות.
אני חיברתי אותך, מינה, לעופר יותר מהחיים והמוות עצמם. את
שניכם הפכתי לערך, לא לאנשים בשר ודם. אולי זה חטאי הגדול
מכולם, השתמשתי בך כהוכחה, ראות. הוכחה שזה לא יתכן. אבל מתוך
שלא בא לשמה, בא לשמה. גיליתי שזה אפשרי, אישתי האהובה, כל אחת
בתורה. גם את לא ידעת את התשובה. ולזכותך יאמר, מינה יקרה, שלא
באת ואמרת, "אמרתי לך". וודאי גם את היית אוהבת אותה. את אחותך
הקטנה, ראות היפה, שחטאה ופשעה בבורותה. אני יודע שאת מבינה.
ומחר ייסגר הצהר, ויקבר עוד סוד עם מינה באדמה. בנוכחות עד
אילם אחד אשר שוב, מרחוק, מאשר את בריתנו בנביחה. ברית השתיקה.
שתיקה שכל פירוש יפה לה. והנה, כמו בקרקס מתוזמן היטב, מתחיל
היורה. נבוך מהוסס, הגשם הראשון הוא תמיד הכי מלוכלך. בהדרגה
יתחזק, יקבל ביטחון. לא יכולנו לחשוב על סיום אחר. שלום מינה
אהובתי, פני לעתיד, פניך לאדמה. לא נתראה, לא אבוא מחר
להלוויה. קיימתי את הבטחתי כפי שאת קיימת את שלך. אל תבקשי
ממני יותר דבר, אל תבואי אלי בחלום, אל תתני לי אותות או
מופתים, במותך צווי לנו את החיים, מעילי הספוג".
יהודה הסתובב והלך מהקבר אל עבר שער בית הקברות. מעורבב ברעש
הגשם, נדמה היה לו ששומע את האדמה פוערת פיה, ובוכה.





סנדרום הבעל המשתין על אישתו




לבסוף עזרתי עוז וקפצתי מהמגדל.
אומנם בעיניים עצומות תחילה,
אך אט, אט, כשרוח קרה מלטפת את פני, החילותי לפתוח אותן.
לתדהמתי גליתי שאיני צונחת לאדמה כי אם נוסקת אל על.
עפה, פני אל השמש האהובה והחמה.
המשכתי לפקוח את עייני עד שהיו קרועות לרווחה, עתה כבר העזתי
להביט מטה.
ראיתי את הפרדסים הראשונים,
את עצי בית הקברות הגבוהים,
את בית העירייה,
ואת מגדל המים שלמרגלותיו מספר אנשים מתגודדים סביב גופתי
המרוטשת.
מתפללים לעילוי נשמתי.